Pasuk 18
ישעיהו פרק ג
א כִּי֩ הִנֵּ֨ה הָֽאָד֜וֹן יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת מֵסִ֤יר מִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ וּמִ֣יהוּדָ֔ה מַשְׁעֵ֖ן וּמַשְׁעֵנָ֑ה כֹּ֚ל מִשְׁעַן־לֶ֔חֶם וְכֹ֖ל מִשְׁעַן־מָֽיִם׃
(א) מסיר מירושלים וגו' - כולה מפורשת במסכת חגיגה (יד, א).
שמנה עשר קללות קלל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר: י"רהבו הנער בזקן, והנקלה בנכבד" [פסוק ה]:
ב גִּבּ֖וֹר וְאִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה שׁוֹפֵ֥ט וְנָבִ֖יא וְקֹסֵ֥ם וְזָקֵֽן׃
ג שַׂר־חֲמִשִּׁ֖ים וּנְשׂ֣וּא פָנִ֑ים וְיוֹעֵ֛ץ וַֽחֲכַ֥ם חֲרָשִׁ֖ים וּנְב֥וֹן לָֽחַשׁ׃
(ג) יועץ - יודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.
וחכם חרשים - שכשפותח בדברי תורה, נעשו הכל כחרשים.
ונבון לחש - ראוי למסור לו סתרי תורה, שנתנו בלחש, כגון "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה":
ד וְנָֽתַתִּ֥י נְעָרִ֖ים שָֽׂרֵיהֶ֑ם וְתַֽעֲלוּלִ֖ים יִמְשְׁלוּ־בָֽם׃
(ד) ונתתי נערים שריהם - אלו בני אדם המנוערים מן המצות.
ותעלולים ימשלו בם - שועלים, בני אדם חלשים.
ואני אומר לפי פשוטו, "תעלולים", ליצני בני אדם, המתעוללים בהן ומבזין אותם.
כמו (איוב טו, ) "ועוללתי בעפר קרני".
"את אשר התעללתי", (שמות י, ):
ה וְנִגַּ֣שׂ הָעָ֔ם אִ֥ישׁ בְּאִ֖ישׁ וְאִ֣ישׁ בְּרֵעֵ֑הוּ יִרְהֲב֗וּ הַנַּ֨עַר֙ בַּזָּקֵ֔ן וְהַנִּקְלֶ֖ה בַּנִּכְבָּֽד׃
(ה) ונגש העם - יהיו דחוקין ונגושין זה על זה בתיגור וחירום.
ירהבו הנער בזקן - יתגדל הנער על הזקן.
והנקלה בנכבד - כפשוטו.
ומדרשו, יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהב במי שהקלות דומות עליו ככבדות: [חגיגה שם]
ו כִּֽי־יִתְפֹּ֨שׂ אִ֤ישׁ בְּאָחִיו֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו שִׂמְלָ֣ה לְכָ֔ה קָצִ֖ין תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ וְהַמַּכְשֵׁלָ֥ה הַזֹּ֖את תַּ֥חַת יָדֶֽךָ׃
(ו) כי יתפש איש באחיו - כאשר יתפוש איש באחיו בבית אביו לאמר: "עשיר אתה בתורה, ומחוורת היא בידך כשמלה".
קצין תהיה לנו - ותלמדנו.
והמכשלה הזאת - שאנו נכשלים בה, באיסור או בהיתר, בטומאה או בטהרה, "תחת ידיך", הוא שאתה יודע להורות לנו.
דבר אחר: "שמלה לך", להלביש ערום. "והמכשלה" (פיילנצ"א בלע"ז) "מחסרוני שאני מחוסר לחם "תחת ידיך" להספיקני.
ולכך "קצין תהיה לנו".
והוא משיב: [פסוק ז] "בביתי אין לחם, ואין שמלה", ומה טיבי לקצין:
ז יִשָּׂא֩ בַיּ֨וֹם הַה֤וּא ׀ לֵאמֹר֙ לֹֽא־אֶהְיֶ֣ה חֹבֵ֔שׁ וּבְבֵיתִ֕י אֵ֥ין לֶ֖חֶם וְאֵ֣ין שִׂמְלָ֑ה לֹ֥א תְשִׂימֻ֖נִי קְצִ֥ין עָֽם׃
(ז) ישא ביום ההוא - אין "ישא" אלא לשון שבועה.
הוא ישבע להם "לא אהיה חובש", לא אהיה מחובשי בית המדרש. "ובביתי אין לחם ושמלה", אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה.
דבר אחר: לפי פשוטו לא אהיה חובש, לא אהיה שופט שהוא חובש את הנדונים בבית הסוהר:
ח כִּ֤י כָֽשְׁלָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וִֽיהוּדָ֖ה נָפָ֑ל כִּֽי־לְשׁוֹנָ֤ם וּמַֽעַלְלֵיהֶם֙ אֶל־יְהוָ֔ה לַמְר֖וֹת עֵנֵ֥י כְבוֹדֽוֹ׃
(ח) כי כשלה ירושלים - כולם חסירים ונפולים, ואין עוזר זה לזה.
ולמה?
כי מאנו לשמוע, ועתה כולם מכעיסים.
כי לשונם ומעלליהם אל ה' - לנגדו להכעיסו.
למרות עיני כבודו - להקניט לפני כבודו.
ד"א: עניני כבודו:
ט הַכָּרַ֤ת פְּנֵיהֶם֙ עָ֣נְתָה בָּ֔ם וְחַטָּאתָ֛ם כִּסְדֹ֥ם הִגִּ֖ידוּ לֹ֣א כִחֵ֑דוּ א֣וֹי לְנַפְשָׁ֔ם כִּֽי־גָמְל֥וּ לָהֶ֖ם רָעָֽה׃
(ט) הכרת פניהם - עון, שהם מכירים פנים בדין, היא "ענתה בם" לפני.
ל"א: "הכרת פניהם", ניכרים הם בעזות פניהם.
כסדום הגידו - לא כחדו בפרהסיא עשו:
י אִמְר֥וּ צַדִּ֖יק כִּי־ט֑וֹב כִּֽי־פְרִ֥י מַֽעַלְלֵיהֶ֖ם יֹאכֵֽלוּ׃
(י) אמרו - למי שהוא צדיק, "כי טוב" עשה:
יא א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי־גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃
(יא) אוי לרשע רע - שהוא רע לעצמו, ורע לאחרים, גורם רעה לו ולאחרים. בתנחומא.
והמקרא מוסב על, "אמרו צדיק כי טוב" לו, :ו"אוי לו לרשע רע":
יב עַמִּי֙ נֹֽגְשָׂ֣יו מְעוֹלֵ֔ל וְנָשִׁ֖ים מָ֣שְׁלוּ ב֑וֹ עַמִּי֙ מְאַשְּׁרֶ֣יךָ מַתְעִ֔ים וְדֶ֥רֶךְ אֹֽרְחֹתֶ֖יךָ בִּלֵּֽעוּ׃ {פ}
(יב) נגשיו מעולל - ליצנים הם.
ונשים משלו בו - נשים נואפות משלו בו.
כמו שאמר למטה, "יען כי גבהו בנות ציון והטו לבם לרעה", (לפיכך כל חלשים משלו בו).
ויונתן תירגם, לשון (נושים).
מאשריך - מדריכיך, שיש להם לאשרך בדרך טוב, הם מתעים אותם.
בלעו - קלקלו:
יג נִצָּ֥ב לָרִ֖יב יְהוָ֑ה וְעֹמֵ֖ד לָדִ֥ין עַמִּֽים׃
(יג) נצב לריב - עמידה זו לשון עכבה:
יד יְהוָה֙ בְּמִשְׁפָּ֣ט יָב֔וֹא עִם־זִקְנֵ֥י עַמּ֖וֹ וְשָׂרָ֑יו וְאַתֶּם֙ בִּֽעַרְתֶּ֣ם הַכֶּ֔רֶם גְּזֵלַ֥ת הֶֽעָנִ֖י בְּבָֽתֵּיכֶֽם׃
(יד) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו - שהי' להם למחות.
ולעכו"ם אומר: "אתם בערתם את כרמי", אני קצפתי מעט ואתם עזרתם לרעה.
גזלת העני - דור שהיו עניים במעשים טובים.
כל זה במדרש אגדה.
ולפי משמעות פשוטו, כל הענין על ישראל, ו"עומד לדין עמים", הם השבטים.
ואתם בערתם הכרם - הזקנים והשרים, אכלו את שאר העם:
טו מלכם (מַה־לָּכֶם֙) תְּדַכְּא֣וּ עַמִּ֔י וּפְנֵ֥י עֲנִיִּ֖ים תִּטְחָ֑נוּ נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃ {ס}
(טו) מלכם - כמו מה לכם.
תטחנו - תכתתו ותמעיטו לבזות בדינם:
טז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה יַ֚עַן כִּ֤י גָֽבְהוּ֙ בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן וַתֵּלַ֨כְנָה֙ נטוות (נְטוּי֣וֹת) גָּר֔וֹן וּֽמְשַׂקְּר֖וֹת עֵינָ֑יִם הָל֤וֹךְ וְטָפֹף֙ תֵּלַ֔כְנָה וּבְרַגְלֵיהֶ֖ם תְּעַכַּֽסְנָה׃
(טז) ויאמר ה' - על הנשים אשר משלו בעמי יען פיאות נכריות קליעת שערות כי גבהו וגו'.
ומשקרות עינים - לשון הבטה.
ד"א. צובעות עיניהם בסיקרא ובכחול.
הלוך וטפוף תלכנה - לשון דבר צף על גבי חבירו.
כמו (דברים יא, ) "אשר הציף", ומתרגמינן "דאטיף".
כך היתה ארוכה מהלכת בין שתי קצרות, כדי שתהא נראית צפה למעלה מהם.
ויונתן תירגם: "ובפתהן מקפן", היו קושרות פיאות נכריות, קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן, שיראו גסות וטפופות.
וברגליהם תעכסנה - כשהיו עוברות בשוק אצל בחורי ישראל, דורסתו ברגלו, ורמזתו צד חיבת נואפות, כדי להבעיר בו יצר הרע, כעכס זה של נחש.
עכס - הוא ארס של נחש:
יז וְשִׂפַּ֣ח אֲדֹנָ֔י קָדְקֹ֖ד בְּנ֣וֹת צִיּ֑וֹן וַֽיהוָ֖ה פָּתְהֵ֥ן יְעָרֶֽה׃ {ס}
(יז) ושפח - לשון צרעת.
כמו (ויקרא יג) "מספחת היא".
ועל שנכתב בשי"ן דרשו בו רבותינו, שתעשנה שפחות מכודנות.
ויש שדרשוהו שהרבה בהן משפחות משפחות של כנים.
פתהן יערה - כליהן יערה.
לשון ארמי היא "פתיא אוכמא".
הן היו אומרות: "ימהר יחישה מעשהו.
שר רואה אותי ונוטל אותי".
כשבא הפורענות, היו שרי נבוכדנאצר נוטלין אותן להיות לנשים מחמת יופין.
ורמז הקב"ה, והיו שופעות כאדם המערה מכלי אל כלי. וכאשר נענשו בדם נדה, והיו נמאסות עליהן, ומשליכין אותן לארץ, מעל קרונות שלהן.
ויונתן תרגם "יקרהן, יעדי".
פתהן - לשון רוחב, לשון גודל:
Pasuk 18
יח בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יָסִ֣יר אֲדֹנָ֗י אֵ֣ת תִּפְאֶ֧רֶת הָֽעֲכָסִ֛ים וְהַשְּׁבִיסִ֖ים וְהַשַּֽׂהֲרֹנִֽים׃
(יח) ביום ההוא - לעתיד לבא, כשיבא הקב"ה להשיב את ישראל אליו, "יסיר ה'" מהם "את תפארת העכסים", שלא יהו תולין תפארתם בנוי תכשיטי נשים, ודברי נבלה.
העכסים - המנעלים אשר ברגליהם. "אשר בהם תעכסנה".
והשביסים - מיני שבכה לתכשיטי הראש.
והרבה יש בלשון משנה: "שביס של שבכה".
והשהרונים - יונתן תירגם "סיבכיא":
יט הַנְּטִפ֥וֹת וְהַשֵּׁיר֖וֹת וְהָֽרְעָלֽוֹת׃
(יט) הנטיפות - "עונקיא" לשון ענקים לגרגרותיך (משלי א, ).
ולשון נטיפות, ע"ש שתלויות על הצואר, ונוטפות על החזה.
והן כמין מרגליות נקובות, וחרוזות בחוט. ובלע"ז מושטינצא"ש.
והשרות - צמידי הזרוע, דמתרגם "ושיריא".
והרעלות - צניף, שמצניפות כל פרצופיהם חוץ מגלגל העין, כדי שיתאוה אדם ליזון במראות הלסתות. (סא"א)
לישנא אחרינא. והרעלות מיני סרבלים נאים להתעטף בהן.
ובלשון משנה, יש מדיות רעולות, במס' שבת:
כ הַפְּאֵרִ֤ים וְהַצְּעָדוֹת֙ וְהַקִּשֻּׁרִ֔ים וּבָתֵּ֥י הַנֶּ֖פֶשׁ וְהַלְּחָשִֽׁים׃
(כ) הפארים - תרגום "כליליא", כמו: (שמות לט, ) "פארי המגבעות".
והצעדות - אצעדה של שוקים.
והקשורים - כמשמעו. קשורים קצרים שקושרים בהן שערן, ויש שעושין אותו מוזהבים פרשיינ"ש בלע"ז.
ובתי הנפש - שכנגד הלב. נושק"א בלע"ז.
והלחשים - נזמי האוזן, מקום שלוחשין לה שם:
כא הַטַּבָּע֖וֹת וְנִזְמֵ֥י הָאָֽף׃
כב הַמַּֽחֲלָצוֹת֙ וְהַמַּ֣עֲטָפ֔וֹת[1] וְהַמִּטְפָּח֖וֹת וְהָֽחֲרִיטִֽים[2]׃
(כב) המחלצות - כיתוניא. כמו (שמואל ב ב): "וקח את חליצתם", שהגוף מלובש בהם, וכשפושטין אותם חולצין אותם מן הגוף.
והמעטפות - מצעות המטה, כתרגומו "שושיפיא".
והמטפחות - מפות.
והחריטים - תרגומו, "מחכיא", דפוס של בית הרחם.
כדמתרגמינן: "וכומז", מחוך (שמות לה, ):
כג וְהַגִּלְיֹנִים֙[3] וְהַסְּדִינִ֔ים וְהַצְּנִיפ֖וֹת וְהָֽרְדִידִֽים׃
(כג) והגליונים - הן המראות. כתרגומו "מחזייתא". (ספייקיי"ו בלע"ז).
על שם שמגלות צורות הפנים קרוין "גליונים". או שמא מראות שלהם נגללות היו.
והסדינים - של פשתן הם המתעטפין בהם.
והצניפות - (מולקינ"ש בלע"ז).
והרדידים - כבינתא. (פרמל"ץ בלע"ז).
והם של זהב, שמכבנין בה הסרבל שהאשה מתעטפת בו:
כד וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַֽעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קָרְחָ֔ה וְתַ֥חַת פְּתִיגִ֖יל מַֽחֲגֹ֣רֶת שָׂ֑ק כִּי־תַ֖חַת יֹֽפִי׃
(כד) והיה תחת בשם מק - מקום שהיו מתבשמות בו יהיה נימק.
ותחת חגורה נקפה - מקום שחגרה שם, יהיה ניקף נחתך בחבורות, ורשומי מכות.
כמו "ואחר עורי נקפו" (איוב יט, ).
"ונקף סבכי היער" (ישעיהו י').
ותחת מעשה מקשה - מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה, "הלוך וטפוף תלכנה", והוא בגובה הראש, שם תהיה "מקשה", קרחה, מכה המקרחת את הראש.
"מקשה", "לשון דא לדא נקשן" (דניאל ה).
ואני הייתי מפרשו: "תחת המעשה מקשה", מקום שהיו שם חגורות, נותנות טסי הזהב העשויות מקשה, בטדי"ץ בלע"ז.
אלא שהוא נקוד פתח והוא במסורה בעשרה נקודים פתח ואין אחד מהם דבוק לתיבה של אחריו וכל מעשה שהוא דבק לתיבה של אחריו נקוד קמץ.
ותחת פתיגיל - והוי (ס"א הרי) כשתי תיבות, פתי גיל. כלי שהוא מביאן לידי גילה. והוא בית הרחם האמור למעלה פתהן חלוף אותה גילה תהיה מחגורת שק בכל מתניה.
כי תחת יופי - כי זאת הוגנת להיות להם "תחת יופי" שהיו משתחצות בו:
כה מְתַ֖יִךְ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וּגְבֽוּרָתֵ֖ךְ בַּמִּלְחָמָֽה׃
(כה) מתיך - גבוריך, מתי מלחמותיך, היוצאים בצבא במניין:
כו וְאָנ֥וּ וְאָֽבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ וְנִקָּ֖תָה לָאָ֥רֶץ תֵּשֵֽׁב׃
(כו) ואנו - לשון אנינה.
פתחיה - שערי עיירות ובתים בכל שעריהם יהא הספד.
ונקתה - ותתרוקן מכל.
כמו: "וגם אני נתתי להם נקיון שינים" (עמוס ד).
ובלשון משנה יצא פלוני נקי מנכסיו.
לארץ תשב - מגובהלשפלות, "ישבו לארץ ידמו" (איכה ב, ) בתשעה באב: