ישעיהו פרק ד

א וְהֶֽחֱזִיקוּ֩ שֶׁ֨בַע נָשִׁ֜ים בְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר לַחְמֵ֣נוּ נֹאכֵ֔ל וְשִׂמְלָתֵ֖נוּ נִלְבָּ֑שׁ רַ֗ק יִקָּרֵ֤א שִׁמְךָ֙ עָלֵ֔ינוּ אֱסֹ֖ף חֶרְפָּתֵֽנוּ^[1]׃ {ס}

(א) והחזיקו - ויאחזו.

שבע נשים באיש אחד - מרוב אלמנות רבות, "באיש אחד", מבקשות ממנו שישא אותן.

אסוף - הטמן חרפתנו.

כמו "ואספתו אל תוך ביתך" (דברים כ"א,).

שהאשה כשהיא נשואה, אין נוהגין בה מנהג הפקר.

ומ"א. נבוכדנאצר גזר שלא יבעלי א"א, שלא יענשו, לכן היו מבקשות שיהא עליהן שם אישות:

ב בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ צֶ֣מַח יְהוָ֔ה לִצְבִ֖י וּלְכָב֑וֹד וּפְרִ֤י הָאָ֨רֶץ֙ לְגָא֣וֹן וּלְתִפְאֶ֔רֶת לִפְלֵיטַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃

(ב) ביום ההוא - לאחר שיכלו נוי תכשיטי הנואפות, והנבלות לא תכלה (ס"א לא תסולה) עוד צבי נוי כבודם באלה.

יהיה צמח ה' - לכם לנוי.

לצבי ולכבוד - הם הצדיקים הנשארים בם, והחכמים תלמידי התורה בהם יתלו את צבי כבודם.

ופרי הארץ - הם בני הצדיקים, פרי עץ חיים, הם יהיו לגאון ולתפארת אשר בהם יתפארו, ויתהללו פליטת ישראל.

צבי - הוא נוי דבר צביון שיש חפץ בו:

ג וְהָיָ֣ה ׀ הַנִּשְׁאָ֣ר בְּצִיּ֗וֹן וְהַנּוֹתָר֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם קָד֖וֹשׁ יֵאָ֣מֶר ל֑וֹ כָּל־הַכָּת֥וּב לַֽחַיִּ֖ים בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃

(ג) והיה הנשאר - בהם, בציון יתיישבו.

והנותר - בכל מקום ישכנו בירושלים.

קדוש יאמר לו - כולם יהיו צדיקים.

וא"ת צדיקים המתים לפני אותו היום, אבד כבודם?

ת"ל: "כל הכתוב" לחיי העוה"ב, יהיו בירושלים. כת"י:

ד אִ֣ם ׀ רָחַ֣ץ אֲדֹנָ֗י אֵ֚ת צֹאַ֣ת בְּנוֹת־צִיּ֔וֹן וְאֶת־דְּמֵ֥י יְרֽוּשָׁלִַ֖ם יָדִ֣יחַ מִקִּרְבָּ֑הּ בְּר֥וּחַ מִשְׁפָּ֖ט וּבְר֥וּחַ בָּעֵֽר׃

(ד) אם רחץ - כי רחץ יש אם משמש כן בלשון כי.

וכן (איוב ח) אם יבלענו ממקומו כי יבלענו, עד אם כלו לשתות (בראשית כד).

צואת - תגאלת כתרגומו כלומר העביר עונם ע"י יסורין וביעור מן העולם.

ידיח - לשון רחיצה. בלשון משנה ובמקרא ושם ידיחו את העולה (יחזקאל מ).

ברוח משפט - ע"י יסורין טלנ"ט בלע"ז שיעלה על רוחו לשפוט אותם.

וברוח בער - לבערם מן העולם בער כמו לבער דישקומבמ"ט בלע"ז לשון פעול הלוך:

ה וּבָרָ֣א יְהוָ֡ה עַל֩ כָּל־מְכ֨וֹן הַר־צִיּ֜וֹן וְעַל־מִקְרָאֶ֗הָ עָנָ֤ן ׀ יוֹמָם֙ וְעָשָׁ֔ן וְנֹ֛גַהּ אֵ֥שׁ לֶֽהָבָ֖ה לָ֑יְלָה כִּ֥י עַל־כָּל־כָּב֖וֹד חֻפָּֽה׃

(ה) ועל מקראיה - הקרואים בתוכה.

ענן יומם ועשן - להגין עליהם מן העכו"ם.

כי על כל כבוד - האמור להם, תהא החופה, שתחופף שכינתי עליהם. ושבע חופות יש כאן, ענן, ועשן, נוגה, אש, להבה, חופה, שכינה:

ו וְסֻכָּ֛ה תִּֽהְיֶ֥ה לְצֵל־יוֹמָ֖ם מֵחֹ֑רֶב וּלְמַחְסֶה֙ וּלְמִסְתּ֔וֹר מִזֶּ֖רֶם וּמִמָּטָֽר׃ {פ}

(ו) וסוכה תהיה לצל וגו' מחורב - להגין מלהט יום הבא, שנאמר ברשעים "ולהט אותם היום הבא" (מלאכי ג) שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה ומקדרה עליהם.

ולמחסה - לשון כיסוי.

ולמסתור - להסתר בה.

מזרם - אש המקלחת מנהר דינור, על הרשעים בגיהנם.

שנאמר: "על ראש רשעים יחול "(ירמיה כג) במס' חגיגה.

וממטר - מטר היורד על הרשעים, כענין שנאמר: "ימטר על רשעים פחים: (תהלים יא):