Pasuk 8
Pasuk 17
Pasuk 18
ישעיהו פרק ה
א אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִֽידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־שָֽׁמֶן׃
(א) אשירה נא לידידי - הנביא אומר: "אשירה נא לידידי", תחת ידידי, ובמקומו, ובשליחותו.
כמו: "ה' ילחם לכם" (שמות יד, ) בשבילכם.
שירת דודי - היא זו אשר שר בשביל כרמו, על עסקי כרמו.
כמו: "וישאלו אנשי המקום לאשתו" (בראשית כו, ).
כרם וגו' בן שמן - בזויות העושה פירות שמנים, כשמן טוב.
בן שמן - זויות ראוי לשמן, לזיתים לעשות שמן.
כמו: "בן מות" (שמואל ב' ב', ) ראוי למות.
ודוגמא הוא זו, ובסוף הענין יפרשנה:
ב וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ[1] וַיִּטָּעֵ֨הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַֽעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃
(ב) ויעזקהו - סייגו וגדרו סביב, מוקף כמין טבעת, דמתרגמינן: "עיזקא".
ויסקלהו - הוציא אבנים מתוכו, הרעים לגפנים.
כמו: "סקלו מאבן" (ישעיהו סב,).
ויטעהו שורק - הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות.
ויבן מגדל בתוכו - גת לעצור ענבים.
וגם יקב חצב בו - הבור שלפני הגת לקבל היין.
וכן כל "יקב" שבמקרא, לשון בור הוא.
וכן: "עד יקבי המלך" (זכריה יד, ) ת"י: "עד שיחיא דמלכא", הוא עומק אוקינוס. ולכן נופל בו כאן לשון "חציבה".
כמו: "ובורות חצובים" (דברים ו, ).
ויקו לעשות ענבים - "ויקו" ידידי "לעשות" לו הכרם הזה "ענבים".
ויעש באושים - דומים לענבים, וקורין אותם (לנברווייש"ט בלע"ז):
ג וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרֽוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃
ד מַה־לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַֽעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃
ה וְעַתָּה֙ אוֹדִֽיעָה־נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס׃
(ה) הסר משוכתו - להסר גדר המסוכך ומגין עליו.
מסוכה, הוא סייג קוצים. גדר, הוא גדר אבנים.
והיה - הכרם.
לבער - שירעו בו בהמה וחיה:
ו וַֽאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵֽעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶֽעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵֽהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃
(ו) ואשיתהו בתה - לשון שממה וריקנות היא:
וכן: (ישעיהו ז, ) "בנחלי הבתו".
ולא יעדר - לשון חפירת כרם היא.
ועלה שמיר ושית - מיני קוצים, פתר בהם מנחם בן סרוק.
ואני אומר "שמיר", לשון תולעת חזק הוא המבקע אבנים, שבו בנה שלמה את בית המקדש.
כענין שנאמר: (יחזקאל ג) "כשמיר חזק מצור".
שית - לשון: "השאת והשבר" (איכה ג, ) לשון: "תשאה שממה" (ישעיהו ו,)
צדו מאין דורש ליכנס בו, ומתוך כך תעלה בו תולעת:
ז כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַֽׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃ {פ}
(ז) כי כרם ה' צבאות בית ישראל - לכרם הזה אתם משולים בית ישראל.
כי כל מה שעשה לכרם הזה, עשה לישראל.
והכרם הוא אדם הראשון.
כי מצינו במ"א במקומות הרבה בתנחומא ובבראשית רבה, שמקראות הללו נדרשין עליו.
"לא נטרד אדם הראשון, עד שחירף וגידף, שנאמר: "ויקו לעשות ענבים וגו'"".
ובמקום אחר מצינו: "הושיב עליו שומרים שלא יאכל מעץ החיים, שנאמר: "ועל העבים אצוה".
וכן נדרשנו עליו.
(א) (כרם - זה אדם הראשון.
לידידי - זה הקב"ה.
בן שמן - בג"ע).
(ב) ויעזקהו - בעשר חופות האמורות (ביחזקאל כח, ) בפ' חירם מלך צור.
ויסקלהו - מיצר הרע, עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע.
ויטעהו שורק - תחילת יצירתו ממקום המזבח.
ויבן מגדל בתוכו - ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים.
וגם יקב חצב בו - מעיין נובע מקור חכמה.
ויקו לעשות ענבים - שיודה וישבח לפניו.
ויעש באושים - דברים נבאשים חירף וגידף.
שפטו נא - לפי שסוף המשל בא לומר שאף הם עשו כמותו שואל להם המשפט.
(ה) אודיעה נא אתכם - מה נראה בעיני לעשות לו ועשיתי.
הסר משוכתו - טרדתיו מתוך חופותיו.
והיה לבער - סופו למות ולמשול בו חיות רעות.
פרוץ גדרו - טרדתיו ממחיצת גן עדן.
(ו) ואשיתהו בתה - צדו הושבתיו, שלא נתתי תורה בימיו.
לא יזמר ולא יעדר - לא ילמדו ממנו לא זכות ולא מעשה טוב.
ועלה שמיר ושית - שלט בו יצר הרע, ובדורותיו אחריו לעשות מעשים מקולקלים.
ועל העבים אצוה - צויתי עליו שומרים לשמור את דרך עץ החיים.
(ז) כי כרם ה' צבאות בית ישראל - כי כאותו הכרם לי בית ישראל.
עשרת השבטים הם היו לי ככרם יין, ככרם זית, כקרן שמן, בארץ שמינה. שמן כהונה, שמן מלכות, שמן מנורה, שמן מנחות.
"עזקתים", תחלה בהיקף ענני כבוד במדבר.
"וסקלתים", ונקיתים מפושעי הדור.
"נטעתים שורק", שש מאות ושש מצות כמניין שורק הוספתי עליהם, על שבע מצות שנצטוו בני נח.
"בניתי מגדל בתוכו", משכני ומקדשי.
"וגם יקב", המזבח והשיתין.
ויעש באושים - קילקלו מעשיהם.
ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה אשר לא גליתים עדיין, ישפטו נא ביני וביניהם על הרעה שהבאתי עליהם, מי סרח על מי? מה היה לי לעשות עוד טובה לכרמי ולא עשיתי לו?!
"אודיע נא אתכם", גם אתם המכעיסים אותי.
את אשר הגון בעיני לעשות לכרמי, ככל אשר עשיתי לאדם הראשון.
"הסר מסוכתו", אסלק שכינתי מעליהם המסוככת עליהם, כמה שנאמר (ישעיהו נב, ) "ויגל את מסך יהודה".
פרוץ גדרו - אתוץ חומותיו.
ואשיתהו בתה - ואשוינון רטישין.
לא יזמר ולא יעדר - לא אסתעדון ולא יסתמכון.
ועלה שמיר ושית - ויהיו מטלטלין ושביקין, דוגמת שמיר ושית של כרם.
ואצל הכרם ממש במקום אחר הוא מתורגם "הובאי ובור".
ועל העבים אצוה - ועל נבייא אפקד דלא יתנבון עליהון.
הנבואה נמשלה למטר, שהעבים מקבלין אותה מן השמים, כך הנביאים מקבלין הנבואה מפי הקדושה.
נטע שעשועיו - כמו נטע. ולפי שהוא דבוק, נקוד (פתח). כמו: "בקר זבח השלמים" (במדבר ז, ).
ויקו - שיעשו משפט, והנה משפח. אסיפת חטא על חטא, כמו מהסתפח (שמואל א כו,).
דבר אחר, לשון נגע. ולפי שהוא לשון נופל על הלשון, בקריאתו דומה "משפט" ל"מספח". וכן "צעקה", ל"צדקה".
נפל בו רוח הקודש בפי הנביא:
Pasuk 8
ח ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֨יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִיבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהֽוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
(ח) הוי מגיעי בית בבית - עשרים ושנים "אשרי" נאמר בספר תהלים על מקיימי התורה, ועשרים ושנים "הוי" אמר ישעיה על הרשעים.
"הוי", לשון צעקת אנחה, על פורענות העתידה לבא.
מגיעי בית בבית - מקרבים בתיהם זה אצל זה, ומתוך כך גוזלים קרקע העניים החלשים שבין ב' הבתים, וכן שדה בשדה.
יקריבו עד אפס מקום - שאין מקום לעני לישב.
והושבתם לבדכם בקרב הארץ - כסבורים אתם שאין חלק להקדוש ברוך הוא, ולא לעניים בארץ. חלקו במעשרות אתם גוזלים. ולעניים את ארצם, שתהיו אתם לבדכם יושבים בה:
ט בְּאָזְנָ֖י יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֞א בָּתִּ֤ים רַבִּים֙ לְשַׁמָּ֣ה יִֽהְי֔וּ גְּדֹלִ֥ים וְטוֹבִ֖ים מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃
(ט) באזני ה' צבאות - אמר הנביא: "שתי אזני שמעו כשנגזר עליהם גזירה מאת ה'' ובשבועה.
"אם לא" על דבר זה "בתים רבים לשמה יהיו, ובתים גדולים וטובים יהיו מאין יושב":
י כִּ֗י עֲשֶׂ֨רֶת֙ צִמְדֵּי־כֶ֔רֶם[2] יַֽעֲשׂ֖וּ בַּ֣ת אֶחָ֑ת וְזֶ֥רַע חֹ֖מֶר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֵיפָֽה׃ {ס}
(י) כי עשרת צמדי כרם - ומפני הרעב, יגלו יושבי הבתים ואין יושב בה.
וגם זאת תהיה לכם, מדה במדה, על הקרבת השדה בשדה שגזלתם חלקו של מקום במעשר הארץ.
עשרת צמדי כרם - (ארפינ"ט בלע"ז).
ואומר אני כדי עבודת יום אחד בצמד בקר קרוי צמד.
יעשו בת אחת - מדה אחת של יין, "בת", שלש סאין.
וזרע חומר - בית כור שהיא שלשים סאין של תבואה. יעשה איפה שלש סאין:
יא ה֛וֹי מַשְׁכִּימֵ֥י בַבֹּ֖קֶר שֵׁכָ֣ר יִרְדֹּ֑פוּ מְאַֽחֲרֵ֣י בַנֶּ֔שֶׁף יַ֖יִן יַדְלִיקֵֽם׃
(יא) מאחרי בנשף - לשתות יין בלילות.
יין ידליקם - בוער בם:
יב וְהָיָ֨ה כִנּ֜וֹר וָנֶ֗בֶל תֹּ֧ף וְחָלִ֛יל וָיַ֖יִן מִשְׁתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֨ת פֹּ֤עַל יְהוָה֙ לֹ֣א יַבִּ֔יטוּ וּמַֽעֲשֵׂ֥ה יָדָ֖יו לֹ֥א רָאֽוּ׃
(יב) כנור ונבל - נימין יתרות יש בנבל מן הכנור, ולמה נקרא שמו "נבל"? שמנבל כל מיני כלי זמר. במדרש תהלים.
תוף - של עור הוא.
וחליל - אבוב של קנה, (צלמיי"ל בלע"ז).
ואת פועל ה' לא יביטו - ובאורייתא דה' לא אסתכלו.
ומעשה ידיו לא ראו - עשו עצמם כאילו לא ראו את גבורותיו.
ד"א, לא קלסוהו, שחרית "יוצר אור", ולא ערבית "המעריב ערבים":
יג לָכֵ֛ן גָּלָ֥ה עַמִּ֖י מִבְּלִי־דָ֑עַת וּכְבוֹדוֹ֙ מְתֵ֣י רָעָ֔ב וַֽהֲמוֹנ֖וֹ צִחֵ֥ה צָמָֽא׃
(יג) מבלי דעת - לפי שהיה לבם בלי דעת.
וכבודו מתי רעב - נכבדיו ימותו ברעב.
צחה צמא - צמא כנגד רוב משתיהם.
צחה - תרגום של צמאה:
יד לָכֵ֗ן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ וּפָֽעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי־חֹ֑ק וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ וַֽהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ וְעָלֵ֥ז בָּֽהּ׃
(יד) לכן הרחיבה - מדה במדה, הם הרחיבו נפשם לבלוע מאכל ומשתה לרוב, ופערו פה לבלוע, אף שאול תרחיב נפשה לבלוע.
ופערה - ופתחה.
לבלי חק - באין סוף.
ולמה? "לבלי חק", לפי שלא היה בידם של אלו חק וקצבה לתפנוקיהם.
וירד - שם, הדרה של ירושלים.
ועלו בה - העליזים שבה:
טו וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְעֵינֵ֥י גְבֹהִ֖ים תִּשְׁפַּֽלְנָה׃
(טו) וישח - ויחלש תקוף גברין.
ולפי מדרשו, זה הקב"ה, שהם גרמו לו להראות כאיש נדהם.
וכן הוא אומר: "צור ילדך תשי" (דברים ל"ב).
ואומר: "בעצלתים ימך המקרה". (קהלת י):
טז וַיִּגְבַּ֛הּ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְהָאֵל֙ הַקָּד֔וֹשׁ נִקְדָּ֖שׁ בִּצְדָקָֽה׃
(טז) ויגבה ה' צבאות במשפט - כשיעשה משפטים בהם, יגבה שמו בעולם.
"במשפט", יושטיצ"א בלע"ז.
והאל הקדוש - יתקדש בתוך הצדיקים הנשארים בכם:
יז וְרָע֥וּ כְבָשִׂ֖ים כְּדָבְרָ֑ם וְחָרְב֥וֹת מֵחִ֖ים גָּרִ֥ים יֹאכֵֽלוּ׃ {ס}
(יז) ורעו כב
Pasuk 17
שים כדברם - צדיקים הנמשלים כעדר הרחלים.
כדברם - כמנהגם, ביושר ובמדה, מכלכלים דבריהם במשפט, ככבשים הללו.
ורבותינו דרשו, "כדברם", כמדובר בם נחמות הנדברות להם.
וחרבות מחים - בתי הרשעים, שהם שמנים.
גרים יאכלו - הצדיקים שהם כגרים יאכלום.
מחים - שמנים, כמו "עולות מחים אעלה" (תהלים ס"ו, ):
Pasuk 18
יח ה֛וֹי מֹֽשְׁכֵ֥י הֶֽעָוֹ֖ן בְּחַבְלֵ֣י הַשָּׁ֑וְא וְכַֽעֲב֥וֹת הָֽעֲגָלָ֖ה חַטָּאָֽה׃
(יח) הוי מושכי העון - גוררים יצר הרע עליהם מעט מעט, בתחילה ב"חבלי השוא" כחוט של קורי עכביש, ומשנתגרה בהם, מתגבר והולך עד שנעשה כעבות העגלה, שקושרין בו את הקרון למשוך.
השוא - דבר שאין בו ממש.
חטאה - חטא:
יט הָאֹֽמְרִ֗ים יְמַהֵ֧ר ׀ יָחִ֛ישָׁה מַֽעֲשֵׂ֖הוּ לְמַ֣עַן נִרְאֶ֑ה וְתִקְרַ֣ב וְתָב֗וֹאָה עֲצַ֛ת קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֵדָֽעָה׃ {פ}
(יט) יחישה מעשהו - הפורענות שהוא אומר להביא.
למען נראה - דבר מי יקום:
כ ה֣וֹי הָאֹֽמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃ {ס}
(כ) האומרים לרע טוב - מקלסין לעכו"ם, ורע בעיניהם לעבוד הקב"ה שהוא טוב.
שמים חשך לאור - דבר שהוא עתיד להביא עליהם חשך, אומרים שיאיר להם.
שמים מר למתוק - עון שהוא עתיד להביא עליהם פורענות, "מר", אומרים: שימתיק להם.
ומתוק למר - עבודת הקב"ה המתוקה, אומרים: "מרה היא":
כא ה֖וֹי חֲכָמִ֣ים בְּעֵֽינֵיהֶ֑ם וְנֶ֥גֶד פְּנֵיהֶ֖ם נְבֹנִֽים׃ {ס}
כב ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר׃
(כב) למסוך שכר - למזוג שכר, תיקון המשקה קרוי "מסך":
כג מַצְדִּיקֵ֥י רָשָׁ֖ע עֵ֣קֶב שֹׁ֑חַד וְצִדְקַ֥ת צַדִּיקִ֖ים יָסִ֥ירוּ מִמֶּֽנּוּ׃ {פ}
(כג) וצדקת צדיקים - שהן ראויין לזכות בבית דין, "יסירו ממנו" ומחייבין אותו בדין וגוזלין ממונו:
כד לָכֵן֩ כֶּֽאֱכֹ֨ל קַ֜שׁ לְשׁ֣וֹן אֵ֗שׁ וַֽחֲשַׁ֤שׁ לֶֽהָבָה֙ יִרְפֶּ֔ה שָׁרְשָׁם֙ כַּמָּ֣ק יִֽהְיֶ֔ה וּפִרְחָ֖ם כָּֽאָבָ֣ק יַֽעֲלֶ֑ה כִּ֣י מָֽאֲס֗וּ אֵ֚ת תּוֹרַת֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֵ֛ת אִמְרַ֥ת קְדֽוֹשׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל נִאֵֽצוּ׃
(כד) לכן - והיה הדבר הזה לכם וגו'.
כאכול קש לשון אש - כאכול את הקש לשון אש.
וחשש - תירגם יונתן: "עמירא" קשין של שבולין, וכחשש אשר הלהבה תרפנו ותעשנו אפר.
כמק - כדבר הנימוק.
ופרחם - גדולתם, כאבק העולה לפני רוח ומסתלקת, כך תסתלק:
כה עַל־כֵּ֡ן חָרָה֩ אַף־יְהוָ֨ה בְּעַמּ֜וֹ וַיֵּ֣ט יָד֧וֹ עָלָ֣יו וַיַּכֵּ֗הוּ וַֽיִּרְגְּזוּ֙ הֶֽהָרִ֔ים וַתְּהִ֧י נִבְלָתָ֛ם כַּסּוּחָ֖ה בְּקֶ֣רֶב חוּצ֑וֹת בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃
(כה) על כן - על מעשיהם הללו.
וירגזו ההרים - מלכי יהודה ושריהם.
כסוחה - כרוק וקיא הניסח מתוך גופו של אדם שהוא מאוס.
ובלשון חכמים קרוי: "סחי".
וכן: "סחי ומאוס" (איכה ג', ).
בקרב חוצות - כן יהיו מאוסים בין הבבלים.
בכל זאת - הבאה עליהם.
לא שב אפו - לא נתקנו במעשיהם להשיב אפו מהם.
נטויה - להרע להם:
כו וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגּוֹיִם֙ מֵֽרָח֔וֹק וְשָׁ֥רַק ל֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֽוֹא׃
(כו) ונשא - הקב"ה "נס לגוים", ירמוז להם רמזים להתאסף ולבא עליהם.
נשיאת נס, הוא כמו כלונס ארוך, ונותנין בראשו בגד, ועולין בראש הר גבוה, ורואין אותו מרחוק. והוא סימן לקיבוץ בני אדם.
וכן: "על עמים ארים נסי" (ישעיהו מ"ט, )
וכן: "ושים אותו על נס" (במדבר כד, ).
כלונס פירקא בלע"ז, ועל שם שהוא לאות קרוי "נס".
ושרק - שיבליר בלע"ז, אף הוא סימן לקיבוץ.
מקצה הארץ - שיבאו מרחוק לצור על ישראל.
קל יבוא - האויב עליהם כמו שמפרש והולך:
כז אֵין־עָיֵ֤ף וְאֵין־כּוֹשֵׁל֙ בּ֔וֹ לֹ֥א יָנ֖וּם וְלֹ֣א יִישָׁ֑ן וְלֹ֤א נִפְתַּח֙ אֵז֣וֹר חֲלָצָ֔יו וְלֹ֥א נִתַּ֖ק שְׂר֥וֹךְ נְעָלָֽיו׃
(כז) אין עיף ואין כושל בו - לא ייעף ולא יכשל במרוצתו, לקיים: "ימהר יחישה", שהם אומרים לפניו.
נפתח - לשון ניתר, כמו: "ויפתח הגמלים" (בראשית כד, ).
ולא נתק - ולא יראו שם סימן כשלון לירא ממני מלבא:
כח אֲשֶׁ֤ר חִצָּיו֙ שְׁנוּנִ֔ים וְכָל־קַשְּׁתֹתָ֖יו דְּרֻכ֑וֹת פַּרְס֤וֹת סוּסָיו֙ כַּצַּ֣ר נֶחְשָׁ֔בוּ וְגַלְגִּלָּ֖יו כַּסּוּפָֽה׃
(כח) כצר - ת"י: "כטינרא", כמו צור.
וגלגליו - אופני מרכבותיו:
כט שְׁאָגָ֥ה ל֖וֹ כַּלָּבִ֑יא ושאג (יִשְׁאַ֨ג) כַּכְּפִירִ֤ים וְיִנְהֹם֙ וְיֹאחֵ֣ז טֶ֔רֶף וְיַפְלִ֖יט וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃
(כט) שאגה - אימה זו תהיה עליכם כמו לביא.
ויפליט - יצילנו לטרפו מיד כל הבאים להצילה.
יפליט, אישקמוצייר בלע"ז:
ל וְיִנְהֹ֥ם עָלָ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּנַֽהֲמַת־יָ֑ם וְנִבַּ֤ט לָאָ֨רֶץ֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר וָא֔וֹר חָשַׁ֖ךְ בַּֽעֲרִיפֶֽיהָ׃ {פ}
(ל) וינהום - אותו האויב על עם ה' הנזכר למעלה.
כנהמת ים - אשר יהמו גליו, כן יבוא בחיילות הומות.
ונבט לארץ - לשון הבטה.
יביטו ישראל ויצפו שיעזרום מלכי ארץ, שהם סומכין עליהם, כענין שנאמר: "היורדים מצרים לעזרה" (ישעיהו לא, ).
והנה חושך - שלא יהא עוזר להם.
ונבט לשון נפעל, כמו: "לא נפתח", ו"לא נתק", והוי"ו גורמת לו להסב הדיבור להבא, אייר"ט איסגרד"י בלע"ז.
צר ואור חשך - כמו: "וכשל עוזר, ונפל עזור" (ישעיהו לא, ).
מי שצר לו שבאת עליו הצרה, וזה שבא להאיר לו, שניהם חשכו.
ויש פותרין "צר", היא הלבנה שנתמעטה, ו"אור", היא החמה.
בעריפיה - בבא מאפליה שלה.
לשון: "יערף כמטר" (דברים לב, ).
וכן: "דרך בערוף מטר", האור מאפיל: