המצווה התשיעית
הציווי שנצטווינו על קדוש השם.
והוא אמרו: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב).
ועניין מצווה זו: שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים.
ושלא נירא בכך מהזק שום מזיק.
עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה - לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט.
ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה.
וזו היא מצוות קדוש השם שנצטוו בה כל בני ישראל.
כלומר: שנמסור את עצמנו למות בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה בייחודו.
כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע, כשהכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו כל בני אדם וישראל בכללם, ולא היה שם מקדש שם שמים.
והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מכולם מצווה זו, ולא היה שם מי שמקיים אותה אלא הכל פחדו.
ואין מצווה זו נוהגת אלא בכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם ייחודו ולהכריז עליו באותה העת.
וכבר הבטיח ה' על ידי ישעיהו, שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה, שלא ירתיעם המות, ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את ה' ברבים, כמו שציוונו יתעלה על ידי משה רבנו.
והוא אמרו:"לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו, יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב, ואת אלקי ישראל יעריצו". (ישעיה כט, כב-כג)
ולשון ספרא:"על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים - על מנת שתקדשו את שמי ברבים".
ובגמרא סנהדרין אמרו:"בן-נח מצווה על קדוש השם, או אינו מצווה?
תא שמע: שבע מצוות בני נח. ואי איתא - תמניא הוו!".
הנה נתבאר לך, שהיא מכלל מספר המצוות שהן חובה על ישראל.
והביאו ראיתם על מצווה זו ממה שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין.