המצווה הל"א
האזהרה שהזהרנו מלקסום,
כלומר: לעורר את כוח ההשערה במין ממיני העוררות. לפי שכל בעלי הכוחות המגידים מה שיהיה קדם היותו - לא יתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה שלהם חזק ויארע על פי רוב כפי האמת והנכון; לפיכך מרגישים מה שיהיה, ויש להם יתרון זה על זה כמו שיש לכל בני אדם יתרון זה על זה בכל כוח מכוחות הנפש.
והכרחי הוא לבעלי הכוחות השערתיים האלו לעשות איזה מעשה כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעלתו. יש מהם מי שמכה במטה על הארץ הכאות תכופות וצועק צעקות משונות ומפנה מחשבתו ועושה כך זמן ממשך עד שיארע לו מעין מצב התעלפות ויגיד מה שיהיה - וכבר ראיתי זאת פעם במערב הפנימי. ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר כך יגיד, וזה מפורסם בכל מקום שעברתי בו. ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומסתכל בה ומגיד. הכוונה בכל אלו לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר בעצמו פועל משהו או מורה על משהו.
וזוהי טעות ההמון: כי כאשר מתאמתות מקצת אותן ההגדות, חושבים שפועלות אלו מורות על מה שיהיה. ונמשך הדבר אצלם בטעות זו עד שחשבו שמקצת אותן הפעולות הן הגורם שיהיה מה שיהיה, כמו שמדמים בעלי משפטי הכוכבים. לפי שמשפטי הכוכבים אינם אלא מן הסוג הזה, כלומר שהם מין ממיני עוררות הכוח; לכן לא יהיו שני בני אדם שווים באמתת הגדת העתידות, אף על פי שהם שווים בידיעת המשפטים.
והעושה איזה מעשה שיהיה מהמעשים האלה וזולתם, מכל מה שנוהג בדרך זו - נקרא: קוסם, אמר ה' יתעלה: "לא ימצא בך [וגו'] קוסם קסמים" (דברים יח, י).
ולשון ספרי: איזהו קוסם? זה האוחז במקלו ואומר: אם אלך, או לא אלך.
ועל סוג זה של עוררות המפרסם באותו הזמן אמר הנביא: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב).
והעובר במעשה זה - חייב מלקות, כלומר: אבל שאלת הקוסם מגונה מאד.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בגמרא סנהדרין ובתוספתא שבת ובספרי.