המצווה הל"ב
האזהרה שהזהרנו מלכון מעשנו בבחירת הזמנים על פי מערכות הכוכבים.
והוא שנאמר: יום זה ראוי לפעולה פלונית ונתכוון לעשותו, או יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית ונמנע מלעשותה. וזה אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן" (דברים שם). וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו).
ולשון ספרא: לא תעוננו - אלו נותני העתים. לפי שהוא נגזר מן "עונה",כלומר: לא יהיה בכם קובע עתים האומר: עת פלונית טובה ועת פלונית רעה.
וגם העובר על לאו זה - חייב מלקות, כלומר: המודיע את העונות, לא זה השואל עליהן; אבל גם השאלה על דבר זה - אסורה נוסף על היותה דבר בלתי אמיתי. והמכוון מעשיו לזמן מסוים מתוך חישוב שיאשר או יצליח באותה הפעילה - הרי גם זה לוקה, לפי שעשה מעשה.
ועוד בכלל המעשה הזה אסור מעשה אחיזת העינים. ולשון חכמים: "מעונן - זה האוחז את העניים",והוא סוג גדול כסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שנדמים לאדם דברים בלתי אמתיים. כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד, שמישהו לוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאו נחש; או זורק טבעת לאויר ומוציאה מפי אדם שלפניו וכיוצא בזה ממעשי אחיזת העינים המפורסמים אצל ההמון - כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא: אוחז את העינים והוא מין ממני הכשפים ולפיכך לוקה. ועם זה הוא גונב דעת הבריות. וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות. והבן זאת.