המצווה הרפ"ג
האזהרה שהוזהר הדיין מלילך אחר סברת דיין אחר, דרך הסמכות עליו בחיוב המחייב או זיכוי הזכאי, בלי שיבחון הדבר בעצמו, לפי חקירתו וסברתו מתוך יסודות הדין.
והוא אמרו: "ולא תענה על רב לנטת" (שמות פרק כג, ב).
הכוונה בזה: אל תבקש בריב, הנטיה בלבד, והוא: שתטה עם הרוב או עם הגדולים, ותשתוק ממה שיש בדעתך באותו הדין.
ולשון המכילתא: "'לא תענה על רב לנטת', שלא תאמר בשעת מנין: דיי שאהיה כר' איש פלוני - אלא אמור מה שלפניך.
יכול אף דיני ממונות כן - תלמוד לומר: 'אחרי רבים להטת'" (שמות פרק כג, ב).
וגם מן הלאו הזה נלמדה האזהרה למלמד זכות שלא יחזור וילמד חובה, אמרו יתעלה: "[ו]לא תענה על רב לנטת", כלומר: לא יהא דברך בו להטות אותו לחובה.
וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטות".
וכן מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.
וכן אין מתחילין מן הגדול.
כל הדברים האלה נלמדו ממה שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטת".
כמו שנתבאר בפרק ד' מסנהדרין.
ושם נתבארו דיני מצווה זו.