ב"ה, ח' אייר, תשי"ג
ברוקלין.
מחות' הרה"ג והרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו' מוה"ר גרשון שי' וזוגתו הרבנית מרת געסיא תחי'[1]
שלום וברכה!
נעם לי לקבל מכתבם משבוע העבר, ולקרות בו אשר גם הם רואים בעיני בשר רוב הטבה במצבם, והשי"ת יזכה את כל אחד ואחד לבשר איש לרעהו אך טוב תכה"י[2].
ב) זה מכבר העירותי שימת לב כל אלו הלומדים שיעורים ברבים (ואפי' גם ביחיד) שבין השיעורים יהי' ג"כ שיעור לימוד הלכות המצויות ורגילות בחיי היום יומי, שרובם נמצאים בשו"ע או"ח. ואם מפני קוצר הזמן אי אפשר אחרת, יש ללמדם בקיצור שו"ע או בהלכות שנדפסו בסידורים שונים, אם דרך החיים להחוות דעת וכיו"ב, ובלבד שידעו את המעשה אשר יעשון כפשוטו ממש היינו בברכות הנהנין, הפסק בתפלה וכו' וכו'.
וגודל הזכות בזה שמעמידים את האדם על תכליתו אשר זה כל האדם את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, מבואר בכ"מ ואינו דורש ביאור נוסף, ובפרט כשהלומד השיעור הוא רב שבמילא נותנים לו כחות מיוחדים להצליח בהשפעתו בסביבתו.
ג) במענה להתאור דעסקנות הצבורית וביחוד בשדה החינוך, הרי גודל ערך עבודה זו, אין לשער. ובמילא לדעתי אין מקום כלל למחשבות לעזבה. אלא שכבר באה העת להכיר בההכרח הגמור לעזוב את דרך הפשרות, ואם בשנים מקודם הי' מקום לשקו"ט אם כדאי לוותר על חלק מהעיקר בשביל להציל את החלק השני של העיקר (וכותב אני בדיוק מקום לשקו"ט, כי המסקנא גם אז היתה שאם יתחילו בוויתור על חלק מהעיקר הרי סו"ס מוותרים על כולו), הרי עתה ברור הדבר לאחר הנסיון של עשיריות בשנים.
ורואים שדרך הפשרות שונות ומשונות הביא לתוצאות נוראות, ופשיטא שצריך לעמוד חזק על הבסיס של חינוך תורני מבלי כל פשרות, אשר אז רק אז יש לקוות שיצילו את הדור הצעיר ובמילא גם את הבינונים והזקנים. ועוד זאת הראה הנסיון בדור האחרון, שהנוער בעצמו לועג לאלו ההולכים בדרך הפשרה, באמרם שאלו המפשרים לו היו מאמינים בעצמם באותם הדיעות שהם מלמדים אותם, לא הי' אצלם מקום לפשרה, ובפרט בדברים הקשורים עם תורת ה', שמובן אשר אין לבשר וגם יפוי כח לעשות פשרות בעניניו של הקב"ה.
בברכה לבריאות הנכונה ולבשו"ט תכה"י.
נ.ב. מוסג"פ הקונטרס שהו"ל לל"ג בעומר הבע"ל שבטח יזכה בו את הרבים.