ב"ה, ד' כסלו, תשט"ו
ברוקלין.
שלום וברכה!
במענה על מכתבו מכ"ג מ"ח, בו מאשר קבלת מכתבי שלי ותומ"י כותב שעשה עליו רושם מדהים. ולפלא הדבר, אחרי שבודאי ידוע לו מרז"ל אין דיעותיהם שוות, הרי לא כתבתי במכתבי החלטות אלא רק בדרך אפשר ושאלה לברר עמדתו. ואף אם מפרש מכתבו הראשון שממנו צריכה להיות עמדתו ברורה - אם הייתי רוצה להראות לו על עמדה אחרת אין א איידעלין אופן, לא הייתי צריך לכתוב שכוונתי שצ"ל כך וכך, אלא לכתוב ע"ד שני האופנים ולהראות על החשש של אופן השני, משא"כ באופן הראשון.
ועכ"פ אינני מבין מה יש להיות נדהם מזה.
והעיקר בעמדה שלי היא - אשר כשנמצאים באה"ק ת"ו בזמן הזה, והמצב שם ידוע וברור למדי, אשר בכל רגע ורגע יש אפשריות להציל כמה נפשות מישראל במובן הרוחני, ובמילא גם בנוגע לחיים בעוה"ז כמרז"ל, החוב בזה מוטל על כאו"א מישראל (אבל צ"ל מורגש יותר אצל החרדים לדבר ה' בחיי היום יומים), וביחוד יותר על אנ"ש והתמימים, ששמעו כ"פ ע"ד הענין דאהבת ישראל ואיך שזהו כלל גדול בתורה כמאמר רבי עקיבא, וכפירוש רבנו הזקן שזהו כלי לואהבת את ה' אלקיך יסוד ושרש כל התורה כולה, ובמילא על כאו"א לקחת חלק פעיל בזה - אפילו הנמצאים בחו"ל, ועאכו"כ הנמצאים בפלטרין של ממה"מ הקב"ה.
מובן שיש בזה, כמו בכל ענין, שני אופני עבודה. היינו עבודה כזו שלתכליתה יבואו לאחר זמן ועבודה שנראו הפירות על אתר. כן יש בזה עוד חלוקה אחרת, עבודה שנקראת בלשון בנ"א דברים פעוטים ובלשון הממליצים ענינים אפורים, או עבודה בנצורות וגדולות וכו'. מובן ג"כ שהעבודה שנדמה שתהי' לגדולות ונצורות יש לכל אחד חשק יותר לזה, משא"כ עבודה היום יומית ובענינים הנקראים בלשון הנ"ל ענינים פעוטים שצריך למדה חשובה של קבלת עול, וגם אז - הרי כולי האי ואולי יעשו הענינים במרץ הדרוש, וכנראה בחוש.
וכיון שבהנוגע אליו הרי, לצערי, לא שמעתי רבות בהנוגע לעבודה בחיי היום יומים, בה בשעה שהמוכשרים לעבודה זו הם מתי מספר. ובמילא אין למי שהוא רשות לפטור את עצמו ממנה ובפרט אלו שזכו לאור תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי'. לכן כתבתי במכתבי הקודם - וכנ"ל, ברמז עכ"פ - אודות השקפתי ותגובתי בזה בכלל, ובהנוגע לפעולות בכרם חב"ד בפרט.
ומובן שאין מספיק כלל ביאורו שכותב, שאינו מעורב עם הבריות... בינתים הולכים עשיריות מהנוער השמאלה, ואותם שהיו יכולים לקרבם ליהדות בכלל ולחסידות בפרט אין עושים זה. ומה תועלת בכל התירוצים? והרי ידוע שאף את"ל שאונס גמור הוי ואונס רחמנא פטרי' - הרי כמאן דעביד לא אמרינן ועכ"פ בהנוגע למקבל הפעולה - אין זה שוה כלום.
מובן מעצמו שאינני מתכוון למעט בהענין... אבל כנ"ל זהו ענין שפעולתו ופירותי' יראו לאחר זמן. ובינתים צריך ומוכרח לפעול בסביבתו בענינים היום יומיים אף אם אפורים ופעוטים הם. וכמו שמבואר במצות הצדקה בגשמיות, שכל אחד ואחת מחוייב בה, עד"ז הוא ג"כ בהצדקה ברוחניות - כי אין לך אדם מישראל שאינו יכול לעשות בזה, וגם - על אתר ובהוה.
מובן ג"כ, שאין כוונתי להטפת מוסר, אלא נשען על מאמר רז"ל נשיאינו הק' אנן פעלי דיממא אנן, מיר דארפען מאכען ליכטיג. הנה מחובתי - עכ"פ להודיע השקפתי בזה, ולקוות שיבחר הטוב. היינו שיקח חלק פעיל בענינים שפירותיהם יראו במשך זמן קצר ולא יסתפק בזה שמתכונן למפעל גדול... ועוד הפעם הנני להדגיש, שלדעתי אין זה פוטרו כלל מהפעולות הנ"ל. וידוע פסק רז"ל אל תהי יושב ושוקל מצותי' של תורה קלה שבקלה וחמורה שבחמורות. היינו אפילו באופן שהתורה מעידה שזוהי קלה שבקלה וזוהי חמורה שבחמורות. ועאכו"כ כשזהו ענין התלוי בשיקול דעת בני אדם.
תקותי שלמותר - אחרי הכתוב בהתחלת מכתבי - עוה"פ לאמר, שאין מכוונתי כלל וכלל לדכא את רוחו או להדהימו או אפי' להחליש את מרצו בענין הנראה לו לחשוב כ"כ. כי אין עניני אלא לסייע ב"בנין". ובפרט לעוררו על חובתו לסביבתו המידית, להפיץ בה מאור שבתורה זוהי תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי'. ואין לך דבר העומד בפני הרצון.
ת"ח על שילוחו מאמר הנדפס אודות אאמו"ר ז"ל.
בברכה לבשו"ט בכל הנ"ל.