ב"ה, ח' טבת, תשט"ו
ברוקלין.
הרה"ג וו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מוה"ר מרדכי גימפל שי' הכהן
שלום וברכה!
בהמשך לביקורו ושיחתנו, הנני בזה להביע תודתי על הספר ספרי עם פירוש כתר כהונה חלק ראשון. ויה"ר מהשי"ת שיעלה בידו וביד אחיו שליט"א[1] להגדיל (כמות) תורה ולהאדירה (איכות), אשר עבודה זו מקומה בכל עניני תלמוד תורתנו תורת חיים, מתחיל מלמוד תשב"ר (רמב"ם הלכות ת"ת ספ"ב) ומסיים בלימוד תורה באופן היותר נעלה (חולין ס"ו ע"ב).
כדרכי ולחביבותא דמילתא בקבלת ספר, הנה מועתק בזה איזה הערות, כפי שהזמן גרמא, עכ"פ בראש הספר ובסופו.
הספר תכלת מרדכי עה"ת בשעתו נתקבל.
בברכת הצלחה.
נ.ב.
בתחלת הספר בכתר כהונה על פסקא א'.
תוכן פירושו[2], אשר נצרכה פרשת שילוח טמאים[3], כיון שעונש שמענו וכמש"נ ואיש אשר יטמא ולא יתחטא[4] ואזהרה - בל"ת - לא שמענו.
וצריך עיון לפירוש זה: א) שלשה כתובים נאמרו בעונש, והם: ויקרא ט"ו לא[5], והזרתם גו' ולא ימותו. במדבר י"ט יג[6], כל הנוגע גו' ונכרתה, ושם י"ט כ[7], ואיש אשר יטמא גו' ונכרתה. ואינו מובן מפני מה נקט בספרי[8] הכתוב האחרון[9] ולא הראשונים[10]. ב) פירוש הנ"ל מצריך שתי הגהות[11]. ואף שהגהה האחרונה, שמביא ראש הפרשה[12] שדן בה וכוונתו על סופה[13] - מתקבלת. כיון שבפרשה זו קעסיק, הנה ההגהה בהבאת הכתוב ואיש אשר יטמא, שכוונתו[14] לסיפא דקרא "ונכרתה הנפש", או שמוסיפין כן בנוסח הספרי[15] - אף שמצינו כגון דא, בכל אופן דוחק הוא. ג) המקשן אינו מפרש טעם קושיתו למה נאמרה הפרשה.
ולכן נראה לי דפירוש הספרי כאן הוא, דהתיבות "לפי שהוא כו' יתחטא" הם חלק הקושיא[16], שמפרש הקושיא: למה נאמרה פרשה זו (וקשה זה) לפי שהוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא[17] (עד"ז מפרש גם המלבי"ם).
והרווחנו בזה שאין צריך להגיה או לפרש שכוונתו לסוף הכתוב[18], דכוונתו רק לרישי' דקרא כי מביא הוא ראי' שנאמר איסור, ותו לא. ומובן ג"כ מפני מה לא הביא הכתוב דוהזרתם גו'[19], כי שם הציווי הוא לכהנים ולא לכל בני ישראל[20]. - מה שאין מביא הכתוב דבמדבר י"ט יג, בלאה"כ מובן[21], כי כתוב זה מדבר במשכן, וכאמור שם את משכן ה' טמא, והקס"ד וסברא חיצונה[22] דפסקא ראשונה דספרי הוא - שהציווי כאן[23] הוא לאחר זמן, וכמו שמסיים[24] אתה אומר כו' או אינו אלא לאחר זמן[25]. ולכן מביא ג"כ כתוב המצווה על לאחר זמן, היינו הכתוב דבמדבר י"ט כ. וק"ל.
בסוף הספר פסקא נח.
בהנוגע להגירסא בברייתא דר' ישמעאל בסופה "וכן" "וכאן" - יעויין ברייתא די"ג מדות דר"י (ווילנא, תרפ"ה) שהובאו שם הגירסאות וכמה פירושים בהם. ובכתבי האריז"ל (בפרע"ח ובכ"מ) והועתק ג"כ בט"ז שו"ע או"ח סי' קכז, ס"ק ד': וכאן, אבל רבנו הזקן קבע שתי הנוסחאות בסידורו, ובנוסח העיקרי: וכן - כ"ף, צרוי'.
בכתר כהונה ס"ק קס מפרש בפסקא הנ"ל - מאמר דשמות רבה סוף פרשה כ"ט: אמר רשב"ל כו' כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהי' יוצא מפי הקב"ה לא הי' לקולו בת קול[26]. - ואף שאין משיבין על הדרוש.
הנה ע"פ פירושו אינה מובנת התחלת המאמר כשאדם קורא לחבירו וכו'. ונראה לי פירוש נ"כ המדרש שם, שפירשו בת קול כפשוטו - הד, דקולו של הקב"ה במ"ת לא הי' לו הד.
ורעיון עמוק וביחד עם זה מובן בזה, ובא בהמשך וכתוצאה ממאמר המדרש שקדמו: כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח כו' הים לא נזדעזע כו' אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי גו',
שתוכן מאמר זה הוא שכל פרט מהבריאה שמע והבין וקלט בעצמו את הקול אנכי ה' אלקיך. ובא מאמר השני הסמוך לו ומבאר אשר לא רק ברוחניות והבנת הבריאה ונשמתה הי' זה.
- וע"ד פי' התוספת (ע"ז יז, סע"א. וכה"ג בחדא"ג מהרש"א חולין ס, א) שהשר ומלאך אמר והשכיל -
אלא שגם גשם וחומר כל פרטי הבריאה שמע (הבין) וקלט דבר וקול ה': אנכי ה' אלקיך. - (ואל תתמה על החפץ, כי כן יהי' לעתיד לבוא אשר אבן מקיר תזעק וכמרז"ל במדרש תהלים עג בסופו וראה ג"כ תענית יא, א) -
ומזה מובן שלא הי' לקול זה הד.
כי מציאות ההד הוא, שהקול הנישא בגלי האויר פוגש דבר המעכבו ואינו קולטו, ולכן נסוג ונזרק לאחור (להעיר מתוס' סנהדרין יא, רע"א). ושני ענינים בזה: א) שלא נקלט הקול בדבר המעכבו. ב) שהקול בא למקום שמגיע ההד - לא באופן ישיר ממקור הקול, אלא ע"י אמצעי וממוצע. וכיון שהדיבור אנכי ה"א גו' הי' מוסב מהבורא ולכל או"א מפרטי הבריאה, וכהסיום במדרש שם: כשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק את כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, והכוונה בזה הוא לא רק להמדבר והחי וכו' אלא אפילו להדומם, וכמו שאומר הים לא נזדעזע - הרי בכל מקום שהגיע הקול אנכי ה"א נקלט בהמקום ובהנמצא בו, ולכל מקום שהי' צריך לבוא הדיבור אנכי ה"א - בא באופן ישר מן הקב"ה. וזהו תוספת ביאור רשב"ל בענין הדברות, שפעלו בגילוי גם בגשם הבריאה, ולכן אף שכשאדם קורא לחבירו יש לקולו ב"ק (הד) - לא כן הקול שהי' יוצא מפי הקב"ה.
ועי"ז תומתק ג"כ שייכות מאמר זה עם הקודם לו, וכנ"ל. ובפרט שמוכח מהסגנון במד"ר שם. ששני מאמרים אלו באו ביחד, כי הרי אחרי מאמרו דרשב"ל חוזר להמאמר הקודם דהעולם שותק ומחריש, וכמו שמסיים: ואם תמה אתה על זו כו', כשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק את כל העולם כו' ואמר אנכי ה"א. וק"ל.
- 1 הם הביאו לדפוס את כתבי אביהם כתר כהונה
- 2 לכאורה פירושו של הכתר כהונה הוא שמפרש כפירוש של הגר"א בספרי, ואדמו"ר מקשה על פירושו של הגר"א בספרי.
- 3 לשון הספרי: "למה נאמרה פרשה זו"? אמנם אין הספרי מפרש מה קושייתו, למה אין אנו צריכים לפרשה זו. ומתירוצו של הסיפרי נראה שהקושיא הוא משום שיש כבר פסוק שבה כתוב האיסור והעונש על כניסת טמא: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש" במדבר י"ט, כ. אמנם כיון שאין עונשין אלא א"כ מזהירין וא"כ איפה האזהרה, וע"ז בא התירוץ שהאזהרה הוא מפרשתנו: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב .. ולא יטמאו את מחניהם" שיש בזה האזהרה
- 4 - כ וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל: כִּי אֶת-מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא, מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו--טָמֵא הוּא.במדבר יט, כ
- 5 לא וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.
- 6 יג כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת-מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִיִּשְׂרָאֵל: כִּי מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו, טָמֵא יִהְיֶה--עוֹד, טֻמְאָתוֹ בוֹ.
- 7 כ וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל: כִּי אֶת-מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא, מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו--טָמֵא הוּא.
- 8 כשמביא שיש לאו
- 9 במדבר יט, כ
- 10 במדבר יט, יג, או ויקרא טו, לא. (ולהעיר שבס"ק א בהגהות הגר"א מביא את הפסוק "והזרתם" מויקרא טו, אמנם בהספרי עצמו לא הזכיר את זה ולא הבנתי למה הביא הגר"א פסוק זה בדברי הסיפרי)
- 11 כי כשמביא הספרי את הפסוק: מי"ט י"ט שיש עונש על כניסת טמא, מביא רק את תחילת הפסוק: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא" אבל כיון שכוונתו של הסיפרי הוא לומר ששם יש העונש של כרת, לכן מגיה הגר"א ומביא בהסיפרי גם המילים: "ונכרתה הנפש" - כי הרי זה כוונתו בהביאו פסוק זה להראות שיש עונש. זוהי הגהה א. וגם צריך להגיה: כשמביא הסיפרי את הפסוק בפרשתנו הוא מעתיק רק את תחלת הפסוק בבמדבר פרק ה, פסוק ב: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה" וכותב על זה הסיפרי: "הרי זה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה". אבל בהעתק זה של הפסוק אינו מבואר אזהרה רק: וישלחו - עשה. וע"ז מגיה הגר"א בהסיפרי המשך פסוק ג שם: "ולא יטמאו את מחניהם" שהוא לאו והאזהרה, הרי הגה"ה שני בדברי הספרי.
- 12 צו את בני ישראל
- 13 ולא יטמאו מחניהם
- 14 היינו שאפשר לומר שאין צריך להגיה אלא לומר שזה כוונתו
- 15 שכן הי' כתוב בנוסח הסיפרי
- 16 זה לשון הסיפרי: וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו', למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר (במדבר י"ט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. כפי שהם למדו הגר"א והמת"כ הקושיא נגמרה במילים פרשה זו, ולאח"ז מתחיל התירוץ לפי. ואדמו"ר מחדש שהקושיא נמשכת עד ולא יתחטא? ומשם מתחיל תירוץ הסיפרי וז"ל: עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה הרי זה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה.
- 17 הרי יש לנו פסוק על כניסת טמא למקדש וא"כ למה צריך את הפסוקים של וישלחו מן המחנה?
- 18 שכתוב בה ונכרתה, שהרי אנחנו מביאים את הפסוק רק לומר שיש איסור ולמה צריך פסוק של וישלחו?
- 19 דפרשת ויקרא
- 20 שהם מוזהרים להזיר את בני ישראל
- 21 היינו שבכל אופן משם אין להקשות למה אין מביאו הסיפרי
- 22 היינו מה ששואל שיש לנו פסוק הסברא על לאחר זמן שאסור ליכנס לבית המקדש, ורואים את זה מהמשך דברי הסיפרי
- 23 וישלחו מן המחנה
- 24 בסיפרי שם
- 25 זה לשון הסיפרי שם: צו הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות או אינו אלא לאחרזמן ת"ל צו את בני ישראל" הרי שהסברא ראשונה החיצונה שהוא לאחר זמן עד שמלמדנו הפסוק שהוא גם מיד
- 26 לשון המדרש: אמר רשב"ל: מהו ולא יסף? אלא, כשאדם קורא לחבירו, יש לקולו בת קול, והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול.
B"H, 8 Teves, 5715.
Brooklyn.
Haraha"g vavac"h iy"a nu"n oseik b-tzt"z Morenu HaRav Mordechai Gimpel HaKohen
Shalom u'Vrachah!
Following your visit and our conversation, I hereby express my thanks for the book Sifrei with the commentary Keser Kehunah, first volume. May it be the will of Hashem that you and your esteemed brothers succeed in increasing (quantity) and enhancing (quality) Torah study. This work is relevant to all aspects of our Torah learning—beginning with children's studies (see Rambam Hilchos Talmud Torah end ch. 2) and culminating in the highest forms of Torah study (see Chullin 66b). As is my custom and out of fondness for receiving a sefer, I am copying here some notes as time allowed—at least at the beginning and end of the book. The sefer Techeles Mordechai on the Torah was received in its time.
With blessings for success.
P.S. At the beginning of Keser Kehunah on section 1: The content of his commentary addresses why the section about sending out those who are impure was necessary—since we already hear about punishment (as it says: "And a man who becomes impure and does not purify himself") but do not hear a prohibition (a negative commandment). This interpretation requires examination: a) Three verses discuss punishment—Vayikra 15:31 ("And you shall warn them... so they will not die..."), Bamidbar 19:13 ("Anyone who touches... shall be cut off..."), and Bamidbar 19:20 ("And a man who becomes impure..."). It is unclear why Sifrei cites only the last verse and not the first two. b) The above explanation requires two emendations. Even though the final emendation—bringing the beginning of the section but intending its end—is acceptable since that is where Sifrei is discussing, still, regarding bringing "And a man who becomes impure," if he means only its end "shall be cut off," or if this is added in Sifrei's text—even though such cases exist—it remains forced. c) The questioner does not clarify why he asks about this section's necessity. Therefore, it seems to me that Sifrei's explanation is that "since it says... he shall purify himself," these words are part of the question: Why was this section stated? The difficulty is because it says "And a man who becomes impure and does not purify himself." (Malbim explains similarly.) This way we need not emend or say he refers to only part of the verse; rather, he brings proof that there is a prohibition—and nothing more. It also explains why he does not bring "And you shall warn them...," since there it addresses only Kohanim—not all Israel. As for Bamidbar 19:13—not difficult either since that verse discusses the Mishkan specifically; as stated there "he defiled Hashem's Mishkan." The initial assumption in Sifrei's first section is that this command applies later as well—as it concludes "You might say... or perhaps only later...", so he brings also a verse commanding for later generations—Bamidbar 19:20. And this resolves matters.
At the end of the book, section 58: Regarding versions in Beraisa d’Rabbi Yishmael at its conclusion—“ve’chen” or “ve’kan”—see Beraisa di-13 Middos d’Rabbi Yishmael (Vilna, 1925), which brings both versions and several explanations. In Kisvei HaAriZal (in Pri Etz Chaim and elsewhere), also cited by Taz Shulchan Aruch Orach Chaim siman 127 s.k. 4: “ve’kan.” However, Rabbeinu HaZaken established both versions in his Siddur; in his main version: “ve’chen”—with a kuf vocalized with tzerei.
In Keser Kehunah s.k. 160 on this passage—regarding Shemos Rabbah at end of parsha 29: Rabbi Shimon ben Lakish said when a person calls his friend there is an echo to his voice; but when G‑d’s voice went forth there was no echo. Although one does not challenge homiletics, according to his explanation it is unclear why it begins “when a person calls his friend...” It seems to me that other commentators explain “bas kol” literally—as an echo—that at Matan Torah G‑d’s voice had no echo. There is a profound idea here connected to what precedes in Midrash: When G‑d gave the Torah no bird chirped etc., even the sea did not stir—the world was silent so that every part of creation heard and absorbed “Anochi Hashem Elokecha.” The next teaching clarifies that this was not just spiritual understanding by creation’s soul—but even physical matter heard (understood) and absorbed G‑d’s word “Anochi Hashem Elokecha.” Do not be surprised by this concept—for so it will be in the future when even stones will cry out as our sages say in Midrash Tehillim psalm 73 at its end; see also Taanis 11a. Thus we understand why there was no echo—for an echo occurs when sound waves hit something that blocks them instead of absorbing them; thus they bounce back. There are two points here: a) The sound was not absorbed by what blocked it; b) The sound reaches where its echo would go—not directly from its source but via an intermediary. Since “Anochi Hashem Elokecha” came from G‑d directly to every detail of creation—as Midrash concludes: When G‑d spoke at Sinai He silenced everything so all would know there is nothing besides Him—not just people or animals but even inanimate objects like seas did not stir—so wherever His voice reached it was absorbed directly from Him without any echo or intermediary.
Summary
The Rebbe thanks for receiving Keser Kehunah, offering detailed scholarly notes on its interpretations while emphasizing how every level of creation received direct Divine revelation at Sinai—a lesson about internalizing holiness without barriers or intermediaries.