ב"ה, כ"ז ניסן, תשט"ו
ברוקלין.
הרה"ג וו"ח אי"א צנמ"ס כו' מוה"ר משה שי'[1]
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת מכתבו מיום הראשון, ואולי לא ביארתי דברי במכתבי הקודם כדבעי, והוא:
בהנוגע לשו"ת סי' א. הדגשתי בכתבי שאין מקילין אפילו בשעת הדחק בגזירה דשמא יטיל וכיון דלא גזרינן גזירה לגזירה הרי לדיעה זו מוכח דאיסור הטלת חוטי צמר בטלית של פשתן הוא דאורייתא.
בשו"ת סנ"ח. במצה ישנה, הנה נשמט במכתבי בהראי' דמערבין לכל השנה, שאפילו שבת הגדול ניתר על ידי זה, הנה לאחרי התיבות שבת הגדול צ"ל שלש התיבות "אפילו דשנת עיבור", שזהו יותר מי"ב חדש.
דא"ג מה שהביא כת"ר בתשובה זו ראי' דמצה מצ"ע צריך להיות בה טעם* מחולין קך א', לפלא שלא ציין לברכות ל"ח ב שמפורש הדבר [ש]צ"ל טעם מצה, משא"כ בחולין ששם הטעם שהמחוה אין זה לחם עוני, כסגנון הלשון בגמרא, או משום דלא הוי לחם כלל** (עיי"ש בהגהות שיטה מקובצת ובצפנת פענח על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ו' והלכה ב').
כן מה שדייק בתשובה שם בדברי הירושלמי מדוע נימא דמצה ישנה לא נזהר בה מחמץ, הרי מפורש בהש"ס שם שהוא מכיון שלא עשאה לשם פסח (ע"ד משנה סוכה פרק א' משנה ב') - ועפ"ז תומתק ראיית הראב"ן, שעד"ז ממש הוא במצת העירוב שכיון שכל השנה אין שומרים אותה מחימוץ גם היא צריכה ביעור.
בכבוד רב ובברכה.
*) וכבר הקשו ע"ז מירושלמי פסחים פ"ב מ"ד, דאיתא שם שאצ"ל בה טעם דגן. (שקו"ט בזה בארוכה בשו"ת מטעמי יצחק חאו"ח סי"ט (ווארשא תרפ"ו)).
**) ומש"כ בב"ח סו"ס תסא ד"ה ובמצה השרוי' צ"ע.