ב"ה, ד' כסלו, תשי"ז
ברוקלין.
הרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מו"ה דוד משה[1]
שי'
שלום וברכה!
במענה על מכתבו מכ"א מ"ח, בו כותב ע"ד שאלת הפאראקול סקול של הוועסט סייד, אשר השכונה בה נמצאת עתה אינה מתאימה כי מספר התושבים היהודים הולך ופוחת, וישנם שתי אפשריות, לבנות בשכונה חדשה או להתאחד עם הפאראקול סקול אשר באלבאני פארק.
והנה לפלא אשר אינו מזכיר אפשריות שלישית, למצוא בנין מתאים או עכ"פ הדרוש לאיזה תיקונים ושינוים, אשר מובן שזה בא לכל לראש, כיון שלזה אין נצרך כ"כ כמו לבנין מתחלה ועד סוף.
ומובן ג"כ שהסברא להתאחד עם הפאראקול סקול דאלבאני פארק הוא רק באם אי אפשר בשום אופן שתי האפשריות האמורים לעיל, ומלבד הטעמים שבמכתבו בשלילת סברת ההתאחדות, יש עוד טעם עיקרי, והוא שתקופתנו דורשת ריבוי מוסדות חדשים ובמספר שכונות הכי גדול, ופשיטא שצריך לשלול אם רק יש אפשריות, לפחות מספר אלו הקיימים.
ומה שכותב שחסרים אמצעים עסקנים וכו' - הנה במדה חשובה תלוי' פתרון כל שאלה באיזה גישה מתחילים לפותרה, כוונתי באם נוסח השאלה היא, אם יש לקיים הפאראקול סקול בשכונה זו או באחרת או שלא לקיימה ע"י איחוד וכיו"ב, ונמצאים סברות לכאן ולכאן, במילא הן ולאו רפיא בידי' ונפחדים מפני קישוים אפילו קישוים מדומים, ובפרט מפני קישוים שישנם במציאות. - משא"כ אם הגישה מתאימה להכרח השעה, והוא כנ"ל אשר מספר הילדים והנוער בשיקאגא מכריח התפתחות חינוך על טהרת הקדש לא רק באיכות אלא גם בכמות, ואי אפשר בלא"ה ואין זה בגדר ספק, אזי מתבוננים בהתבוננות חזקה באיזה אופן להתגבר על הקישוים העומדים בדרך וסו"ס מוצאים הדרוש לזה, וכשמתחילים בעבודה בפועל רואים אשר הקישוים פחות מאשר נדמה מראש, וק"ל...
בברכה.