ב"ה, ר"ח שבט, תשי"ז
ברוקלין.
מר יצחר שי' דמיאל
שלום וברכה!
במענה על מכתבו, בו כותב אשר קבוצה מצומצמת מהמודרכות שלו באה אליו בבקשה להקצות להן שעות מיוחדות לשיחות, בהמשך לשעורים שנותן להן בתוך המסגרת הכללית, והדבר עורר ספיקות בלבו באשר הן חושבות שהוא כבר מצא דרכו ויוכל להכניסן לשער הזה, בה בשעה שלפי דעתו עודנו עומד הוא על הסף.
נהניתי ביותר מהידיעה הנ"ל, כי ידוע, ורואים זה גם במוחש, אשר לפעמים תכופות ביותר מכיר הזולת במעלותיו של חברו יותר ממה שרואה האדם בעצמו אצלו.
וככל הענינים הרי גם זה משתקף בדיני תורתנו תורת חיים, אשר אין אדם מעיד על עצמו לא רק לזכות אלא גם לא לחובה.
ונוסף על האמור בנוגע למצבו העכשוי, תקותי חזקה ג"כ אשר כל' הידוע רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, הנה האתערותא של המודרכות והתלמידות תוסיף גם בו תוספת רוח והמשכת הרוח לגלות גם מכחותיו הנעלמים, ואין צריך לומר הגלויים, להוסיף גם בו עצמו בפנימיות האמונה ובהמשכת האמונה מבחינת מקיף לבחינת פנימי, שאז מתבטאת היא בתוספת אור וחיות ופועל בתורתו ומצוותיו של המאמין. וכבר כתבתי לכ', שאשרי חלקו שזוכה לראות פירות בעמלו וזוכה לראות גם מתן שכרו בצדו בהכשרה שלו נוספת לקליטת התורה והמצוה בכלל ועניני החסידות בפרט.
ובודאי לדכוותי' למותר להדגיש שכל פעולה טובה שפועלים בצעיר ובנוער נכפלת כמה פעמים ככה בפירותיהם ותולדותיהם, כפשוטם - לכשיבנו בית בישראל ויבורכו בבנים ובנות, וגם כמשמעו - בהפועל שלהם ושל מושפעיהם.
בכ' ובברכת הצ' בהנ"ל.