ב"ה, י"ג ניסן, ה'תשי"ז
ברוקלין, נ.י.
הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ בעל מרץ וכו'
הרב צבי שי'[1]
שלום וברכה!
קבלתי מכתבו מט' אד"ש עם המוסגר בו, התדפיס[2] - שקראתיו בהתענינות, ומגודל הטרדות נתעכב המענה שלי.
רצוני להדגיש נקודה עקרית שצריכה לשמש יסוד לכל ויכוח, אבל לפלא שאין מדגישים אותה כראוי, ואפילו בהתדפיס שלו נזכרת רק ברמז ולבסוף ובקצור במקום שהי' ראוי להאריך.
והנקודה היא: בכל ויכוח, איזה שיהי', יש להתחיל מהנחות מסוימות שהן משותפות לשני הצדדים, שאז יש תכלית לויכוח, זאת אומרת, שאם צד אחד יכול לשכנע את השני על יסוד ההנחות האלו שגם השני הסכים עליהן, אז גם הצד השני מוכרח לקבל את המסקנות היוצאות מהנחות אלו. מה שאין כן אם אין הנחות משותפות לשני הצדדים, מה תועלת לאחד להתווכח על יסוד הנחות שאינן מכריחות את הצד השני, וכל אחד דורש בשלו ואי אפשר לבוא לעמק השוה, וכל הויכוח לבטלה.
וכן הוא בכל ויכוח בהנוגע ליהדות. ראשית כל צריך להניח את היסוד להשקו"ט שרוצים לנהל, שאם הנחה זו מתקבלת, אז מחייבת היא את המסקנות. וההנחה היא או על יסוד דברי ימי ישראל מאז ועד עתה, במובן הקיום הגופני, או על יסוד קיום ערכים רוחניים שנמסרו באופן מסויים על ידי אנשים מסויימים, או יסוד ההצלחה של עמנו להנצל מהתבוללות משך כל ימי הגלות, וכיוצא בזה. ולפעמים תכופות, כשמעמידים מראש הנחה מסויימת שגם על הצד השני להודות בה, ממילא שוללים ממנו את הבסיס וסותרים טענותיו מראש.
ובנידון דידן, לדוגמא, אם מתחילים את הויכוח במשפט, שאין להכחישו, היינו, שיהודות קשורה בחברת אנשים המכונים יהודים, אז כדי להגדיר מה זה "יהדות" צריך למצוא את הענין העקרי והצד השוה שעושה את היהודים ל"יהודים". ואם נסקור את דברי ימי עמנו במשך שלושת אלפים וחמש מאות שנה, מאז היינו לעם, ואת כל אשר עבר עלינו במקומות שונים ובתנאים שונים מן הקצה אל הקצה, הן בהנוגע לסביבה הרוחנית והן בהנוגע לסביבה הגשמית, מוכרחים אנו להסיק - שלא השפה, ולא הארץ, ולא טריטורי' מסויימת, ואף לא שיטה פילוסופית, הוא אשר איחד את היהודים, וזיה' אותם (ושמר על קיומם), אלא הדבר היחידי שלא נשתנה, והוא הצד השוה בכל המקומות ובכל התנאים, הוא קיום מצוות מעשיות. וכיון שזהו - המציאות ההיסטורית, הרי כל חוקר שאין רצונו מטעה את שכלו מוכרח להכיר את האמת לאמתו מתאים למציאות, אם אפילו אינו יכול להשיג את הדבר בשכלו, או שהמסקנות אינן לפי רוחו ורצונו, או שאינן לפי רוח השקפת עולם של פלוני, או אינן ברוח שיטה פילוסופית פלונית. שהרי המציאות מחייבת את המסקנות, ואין מסקנות קדומות משנות את המציאות.
עוד נקודה, שלדעתי לא הדגישה למדי או רק ברמז, והוא כמשל הידוע שאין אדם יכול להרים את עצמו על ידי משכו את שערות ראשו, וכמו כן הוא היפך שכל הבריא לברור מן תורה אלקית על פי רצונו הוא, לשלול חלק מן התורה שאינו לפי שכלו ורצונו ולחייב חלק אחר בתורה, היינו שעל פי רצונו הוא פוסל הוא חלק מן התורה ועל חלק אחר אומר שהוא למעלה מרצונו ושכלו באשר חלק זה מקבל הוא בתור ענין אלקי.
ואוסיף עוד נקודה, אף שאין לה שייכות ישרה לתדפיס שלו, והוא אשר יש כמה ענינים שכל מציאותם באה רק מזה שיוצאים במלחמה עליהם, שאלולא מלחמה זו היו נשכחים ובטלים מאליהם, כיון שאין להם תוכן ומציאות מצד עצמם. וכנראה שהוא הדין עם שיטת הריקונסטרוקשיניסטים, שלמרות שיש להם הרבה כסף, עיקר מציאותם מזה שיוצאים במלחמת תנופה נגדם.
ענין מקביל להנ"ל - בחלוקים שבין תורת החסידות ותורת המוסר, שתורת החסידות מדגישה הענין של עשה טוב, שהעבודה המתמידה בקו של סור מרע - במדה ידועה נותנת אחיזה לרע. ואף על פי שעד שיקויים היעוד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ הרי מוכרח גם עסק בקו דסור מרע, אבל כל כמה שאפשר להמנע מלעשות עסק זה המטרה והתוכן של רוב ימיו ותחת זה להתעסק בקו דעשה טוב, הרי זה משובח.
וכבר אמרתי כמה פעמים שאחת המעלות הטובות דאמריקה לגבי אירופה מאז, היא שהמצב כאן הוא לא מציאות הרע שמוכרח להלחם בו, אלא בעיקר עם-הארצות (שהוא רק ענין של העדר ושלילה) שהביא לידי חלל רוחני והעדר תוכן. ולכן הקו דעשה טוב עוד יותר מחוייב כאן, וכל הויכוחים הם בדרגה שני' ואפשר שלישית ועוד למטה.
ובעיקר - צריך להפיץ דיעות ישרות מבוססות על התורה ועל המסורה. ובימינו אלה בפרט, בכדי שהתעמולה הזאת תתקבל על דעת חוגים רחבים, וביחוד בין הנוער, מוכרח שתהי' חדורה אור וחיות ותנועה של שמחה, שגם אלה מתכונות ויסודות שיטת החסידות.
בברכה שיכיר בתפקידו הפנימי לעשות מהמרכז בו מכהן מרכז של מעינות מים חיים של תורתנו תורת חיים, תורת אמת, שאמת תוכנו שלילת כל פשרות, וימלא תפקידו מתוך הרחבת הדעת, ובברכת חג הפסח כשר ושמח.