ח הלכות ציצית ועטיפתו ובו ל' סעיפים:
א כל הקורא קריאת שמע בלא ציצית, מעיד עדות שקר בעצמו.
והואיל שכל אדם צריך להיות זהיר וזריז להקדים המצוה בכל מה דאפשר, לכן, תיכף ומיד אחר נטילת ידים שידיו נקיות ויכול לברך, יתעטף בציצית:
ב וכשיתחיל להתעטף, קודם שיתעטף לגמרי, יברך מעומד "להתעטף בציצית".
(עיין בסי' כ"ה ותמצא טעם ע"ז)
ה"בּ'" של בַּצִיצִית תהא נקודה בפתח:
ג כל ברכות המצות צריך להיות מעומד, חוץ מברכת השחיטה והפרשת חלה, שאינן מצוה כל כך, שאינו עושה אלא לתקן מאכלו.
אבל עשיית המצות עצמן, יש מהן שא"צ להיות מעומד, ויש מהן שצריכין כאשר יתבאר כל אחד ואחד במקומו בס"ד:
ד העטיפה בציצית, אמרו חז"ל שצריך להיות דוקא מעומד.
ומצאו להם סמך ורמז מן התורה.
נאמר כאן בציצית: "והיה לכם", ונאמר בעומר: "וספרתם לכם", מה לכם האמור בעומר צריך להיות מעומד, כמו שיתבאר לקמן בסימן תפ"ט [סעיף ד], אף כאן מעומד:
ה יש אומרים מדתקנו חז"ל לברך: "להתעטף בציצית", מכלל דהמצוה היא להתעטף דוקא.
וכל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה נקראת עטיפה, אלא לבישה.
ולכן צריך להתעטף בטליתו כעטיפת הישמעאלים.
דהיינו, לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו.
ולדבריהם, טליתות קטנות שלנו שאין בהם עטיפת הראש, פטורים מציצית לגמרי:
ו אבל יש אומרים שכל כסות של ד' כנפות, אע"פ שאין בה עיטוף, חייבת בציצית.
שהרי נאמר בתורה: "על כנפי בגדיהם", וכל מלבוש ובגד במשמע.
והעיטוף אין לו אפילו רמז בתורה כלל.
ומה שתקנו חכמים לברך: "להתעטף בציצית"?
היינו, לפי שהיה מנהגם לעטוף ראשם בטליתם.
ואף בימיהם, לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים, אלא כדרך בני אדם שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם. פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש.
לכן, אף אנחנו אף שאנו מברכין "להתעטף בציצית", אין אנו צריכין יותר.
והלכה כסברא הב'.
ומכל מקום, כדי לקיים מצות ציצית מן המובחר, נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה.
ויעמוד כך כדי הילוך ד' אמות.
ובזה יוצא אף לסברא הראשונה.
דעיקר הקפידא היא בשעת לבישה.
דהא אם היה רוצה היה מסירה ממנו לגמרי אחר כך:
ז וכן יעשה בטליתות קטנים שלנו.
אע"פ דקיימא לן דיוצאין בה ידי חובת ציצית אע"פ שאין בהם עיטוף.
מכל מקום כדי לצאת לדברי הכל. (א)
אם רוצה לברך "להתעטף בציצית", טוב שיניח הטלית קטן על ראשו, ורוחב הטלית יהיה לקומתו.
שכן הוא דרך העיטוף.
ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות.
ואח"כ ימשכנו מעל ראשו וילבשנו.
ודוקא בבגד שעושין כעין חתיכה אחת מרובעת, ובית הצואר באמצע, וא"כ כשמתעטף בארכו [סביב] ראשו ורוחב גופו, כמו שנתבאר דזהו דוקא מיקרי עיטוף, הוי ליה ב' ציצית מצד זה וב' ציצית מצד זה.
אבל אם הבגד תפור, א"כ כשיתעטף בארכו סביב ראשו ורוחב גופו, אזי יבאו כל הד' ציצית מצד אחד, ולא נכון לעשות כן, כמו שיתבאר לקמן.
לכן ילבשנו כדרכו, ולא יתעטף בו כלל על ראשו, ולא יברך עליו "להתעטף בציצית" אלא יברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ציצית".
וכן אפילו על טלית קטן העשוי מחתיכה אחת מרובעת ואינו תפור, אם לובשו כדרכו ואין מעטף בו ראשו, מברך ג"כ "על מצות ציצית":
ח אותן שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד, ואין מקפידין לכסות את הגוף - צריך למחות בידם.
דעיקר העיטוף הוא בגוף, לכולי עלמא.
ולא נחלקו בסעיף ה' אלא אם צריך ג"כ לכסות הראש בטליתו.
אבל כסוי הראש בלבד בלי כסוי הגוף, לכולי עלמא לא נקרא כסות כלל (עיין סי' יו"ד):
ט נהגו לעשות עטרה לטלית מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו ולא יורידן למטה, שמעלין בקודש ואין מורידין.
והאר"י ז"ל לא היה מקפיד על זה.
טוב ליזהר שבשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד' אמות:
י יחז[י]ר ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו, כדי שיהא מסובב במצות.
יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, כדי שיהיה מסובב במצות:
יא אם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת אחת, כל אחד מברך לעצמו.
ואם רצו, האחד מברך והאחרים שומעין ועונין אמן, ויוצאין בזה, דשומע כמדבר.
אבל אדם אחר שאינו מתעטף עכשיו בציצית, אינו יכול לברך כדי לפטור את המתעטף, כיון שהוא עצמו אין צריך לברך עכשיו ברכה.
ואם המתעטף הוא בור שאינו יודע לברך, יכול לברך לו אחר, אע"פ שאין צריך עכשיו לברכה זו.
כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, א"כ גם הוא צריך לברכה זו עכשיו.
(לכן נוהגין שהש"ץ מברך בקול רם, כדי להוציא את מי שאינו בקי)
וכן הדין בכל ברכות המצות:
יב התורה קראתן "ציצית", ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין, כמו שערות הנפרדין.
כמ"ש: "ויקחני בציצית ראשי".
על כן צריך להפריד החוטין זה מזה קודם הברכה.
ואם נשתהא לבא לבית הכנסת ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור, א"צ להפרידן:
יג בכל יום ויום קודם שיברך צריך (ב) שיעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, שמא נפסקו מהם איזו חוטין.
וכן צריך לעיין באותו חלק של ציצית המונח על כנף הבגד, שמא נפסק חוט א'.
ואע"פ שבדק הציצית אתמול, צריך לחזור ולבדקם למחר.
ואין אומרים העמידן על חזקתן שהם עכשיו כמו [שהיו] תמול שלשום, משום דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם, ובודאי אי אפשר להעמידן לעולם בחזקת כשרות, כיון שדרכן לפסוק ע"י דריסת הרגלים או מחמת סבות אחרות.
לכן תקנו חכמים שיבדוק בכל יום ויום.
אבל באותו היום שכבר בדקן פעם אחת, שוב א"צ לבדקן.
אפילו אם הסיר טליתו מעליו והסיח דעתו מללבוש עוד, ואח"כ באמצע היום נמלך ללבשו - א"צ לבדקן.
ומותר לצאת בהן כך בלי בדיקה אפילו לרשות הרבים בשבת.
מפני שמעמידין אותן על חזקתן, שהרי היו שלמים באותו היום כשבדקן בשחר:
יד מי שלבש הרבה בגדים של ציצית זה על גבי זה, אע"פ שבברכה אחת נפטרו כולם, מכל מקום צריך לבדוק הציצית של כל אחד ואחד בפני עצמו.
שמא נפסק חוט א' מציצית של אחד מהם, ונמצא לובש ד' כנפות בלא ציצית:
טו מי שנשתהא לבא לבית הכנסת ובעוד שיתעסק בבדיקת הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור, וכן מי שבא לבית הכנסת וקראוהו לעלות לספר תורה ועדיין לא לבש טליתו.
כיון שהציבור ממתינין עליו, לכן משום טורח הציבור רשאי ללבוש הטלית בלא בדיקת הציצית.
דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציצית שלימות מעמידין אותן בחזקתן:
טז אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע, ולמחר מצאו כמו שהניחו א"צ לבדוק דודאי לא נפסלו הציצית בינתיים:
יז כשיתעטף בציצית, יכוין, "שצונו הקב"ה להתעטף בציצית, כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם".
שנאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'":
יח וכיון שטעם לבישת הציצית הוא כדי לזכור המצות, לפיכך הלובש טלית קטן, יזהר ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות.
ואותן הלובשים אותו תחת הבגדים, יזהרו שילבשו אותו באופן שיראו הציצית תמיד.
שע"י ראייתן, יזכרו המצות תמיד:
יט צריך שיהיו הציצית מבחוץ.
שנאמר "וראיתם אותו".
ודלא כאותן שתוחבין אותן בהכנפות.
ובשעת הדחק, כגון שהולך בין העכו"ם וחושש שלא ילעיגו עליו, יכול לתחבם בהכנפות.
אך בשעת הברכה, יהיו מגולין לפחות כדי הילוך ד' אמות:
כ אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך.
יכול ללובשו בלא ברכה, ולכשינקה ידיו ימשמש בציציותיו ויברך.
דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו.
ואם בדעתו להתעטף בטלית אחרת מיד שינקה ידיו, א"צ למשמש ב[זו] ולברך עליה, רק יברך על הטלית שלובש אח"כ, ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר:
כא אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית. אפילו לובשן כולן כאחת.
שנאמר: "על כנפי בגדיהם", הרבה בגדים במשמע.
ואם לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה בנתיים, והיה דעתו מתחלה בשעת הברכה ללבשם כולם מיד, לא יברך אלא ברכה אחת לכולם, אפילו אם פשט הראשון קודם שלבש השני. (ג)
אבל אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים, צריך לברך על כל אחד ואחד.
ודוקא כשהפסיק שלא לצורך לבישה, אבל לצורך לבישה, כגון שאמר "תנו לי הבגד" אין צריך לברך. (ד)
וכן אם לא היה בדעתו מתחלה בשעת ברכה ללבשם כולם מיד, אע"פ שנמלך אח"כ ולבשם כולם זה אחר זה.
מכל מקום, כיון שמתחלה לא היה דעתו כן, הוה כמפסיק וצריך לברך על כל מה שנמלך אחר שגמר ללבוש הבגדים שהיה דעתו עליהן בשעת הברכה.
אבל אם הביאו לו עוד בגדים ללבוש כשעדיין היה מונח לפניו מאותן הבגדים שהיה דעתו עליהן בשעת הברכה, ולא לבשן עדיין בשעה שנמלך ללבוש גם אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, אזי לא יחזור ויברך על אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו.
כיון שלא גמר עדיין לבישת בגדים הראשונים שכבר בירך עליהם, הרי זה דומה [למי] שלא גמר סעודתו והביאו לו עוד לאכול, דא"צ לחזור ולברך:
כב אם לובש טלית קטן בביתו, אע"פ שבירך עליו "להתעטף בציצית" ועל דרך שנתבאר, מכל מקום אם אח"כ הולך לבית הכנסת ומתעטף בטלית גדול, צריך לחזור ולברך עליו ג"כ "להתעטף".
ואינו נפטר בברכה הראשונה, משום (ה) דההליכה מביתו לבית הכנסת חשוב הפסק.
ואף אם לא הפסיק בשום שיחה בינתיים, ואפילו היה ביתו סמוך לבית הכנסת, ולא עוד אלא אם אפילו רוצה להתעטף בטלית גדול בביתו רק שקודם שמתעטף בטלית גדול יצא חוץ לפתח ביתו וחזר - הוי הפסק בין הברכה שבירך על הטלית קטן ללבישת הטלית גדול, וצריך לחזור ולברך.
אבל אם לא יצא מפתח ביתו בינתיים, אפילו אם בירך על טלית קטן בחדר זה והולך להתעטף בטלית גדול בחדר אחר באותו הבית, א"צ לחזור ולברך.
כיון ששני החדרים הם בבית אחד לא חשוב הפסק מה שהולך מזה לזה, אם אינו מפסיק בשיחה או בדברים אחרים:
כג הפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד, א"צ לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד, אפילו לא נשאר עליו טלית קטן.
אפילו פושט בבית זה וחוזר ולובשו בבית אחר, לא הוי הפסק, כיון שחוזר ולובש אותו הטלית בעצמו שכבר בירך עליו, וגם לא הסיח דעתו כלל מלבישתו, לכן נפטר בברכה שבירך עליו כשלבשו בפעם ראשונה.
אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי אפילו אם אח"כ נמלך ללבשו תיכף ומיד, צריך לחזור ולברך עליו, אפילו נשאר עליו טלית קטן.
ואפילו אם לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו:
כד וכן אפילו אם כשפשטו היה דעתו לחזור וללבשו מיד אלא שאח"כ שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי צריך לחזור ולברך עליו.
אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו:
כה הפושט טליתו סתם, שלא היה בדעתו כלום לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד.
אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן, אם כן לא הסיח דעתו מהמצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט מתחלה, אין צריך לברך עליו.
אבל אם כשפשט הטלית לא נשאר עליו שום בגד שיש בו ציצית, אם כן הסיח דעתו לגמרי מן המצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט, צריך לחזור ולברך עליו:
כו מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו, כשיחזור ויתעטף בה צריך לחזור ולברך, כיון שנפלה שלא מדעתו, לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו.
במה דברים אמורים שנפלה כולה מעל גופו.
אבל אם מקצתה נשאר על גופו, אע"פ שנפלה רובה, אין צריך לחזור ולברך, כיון שנשאר עליו קצת מהמצוה.
ודוקא שאותו מקצת שלא נפל נשאר מונח על גופו.
אבל אם נשאר מונח על ידו, כיון שאין מצוה כלל בהנחתו על היד, שהרי עיקר העיטוף הוא בגוף, א"כ הרי לא נשאר עליו מהמצוה כלום, ולכן כשחוזר ומתעטף בה צריך לחזור ולברך:
כז כל בגד שיש בו ד' כנפות שהוא מיוחד להתלבש בו ביום, אם לא פשטו בלילה רק שנשאר עליו עד הבקר, אין צריך לברך עליו בבקר.
כיון דיש אומרים שכסות יום חייב להטיל בו ציצית אף אם רוצה ללבשו בלילה, א"כ לא היה כאן זמן פטור לבגד זה, ולכן אין הלילה מפסקת כלל, וכיומא אריכתא דמי.
ומכל מקום כיון דיש אומרים (עיין סי' י"ח) שכסות יום פטורה מציצית, אם רוצה להתלבש בה בלילה, וא"כ הרי עבר זמן פטור לבגד זה, והוי הפסק, אף שהוא מלובש בהציצית כל הלילה.
מכל מקום כיון שהוא פטור מציצית בעת ההיא, הרי זה דומה כמו שלא היו עליו הציצית כלל כל הלילה, וצריך לחזור ולברך עליהן כשיגיע זמן חיובם בבקר.
לכן כדי לצאת לדברי הכל, טוב שיברך על טלית אחר ויפטור גם את זה שלן בו:
כח אסור להתכסות בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית.
ואם לובשו עובר על מצות עשה, שהרי ביטל מצות ציצית:
כט מי שהיה מתפלל תפלת שמנה עשרה ונפל טליתו מעליו והניחו אחרים עליו את הטלית, כשיסיים את תפילתו ימשמש בציצית ויברך:
ל הישן ביום, טוב שלא יסיר מעליו הטלית קטן לגמרי, רק שיתכסה בו בעת השינה.
וכשלובשו אח"כ א"צ ברכה, כיון שלא הסיר ממנו לגמרי: