לח מי הם החייבים בתפילין והפטורים ובו י"א סעיפים:
א חולה מעיים - פטור מן התפילין. אפילו אין לו צער. ואפילו הולך בשווקים וברחובות - מפני שאין יכול ליזהר בהן היטב, לשמור את עצמו בנקיות.
ואין לו להחמיר על עצמו בזה, אלא בשעת קריאת שמע ותפלה. והוא שנראה לו שיכול להעמיד את עצמו בגוף נקי.
(וכיצד יעשה מי שאינו יכול להשמר את עצמו מהפיח בשעת התפלה - יתבאר בסי' פ'):
ב אבל שאר חולה: אם מצטער בחליו ואין דעתו מיושבת עליו מפני צערו -פטור - מפני שאסור להסיח דעתו מהן. ואם לאו - חייב, אף על פי שהוא חולה:
ג נשים, ועבדים כנענים - פטורים מתפילין - מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. שהרי שבת ויום טוב אינן זמן תפילין.
ואם רצו הנשים להחמיר על עצמן ולהניחן - מוחין בידן - מפני שאינן יודעות לשמור את עצמן בנקיות:
ד המניח תפילין - צריך ליזהר מהרהור תאות האשה. ואם אי אפשר לו בלא הרהורים - טוב שלא להניחם. והוא שידוע לו בודאי שאי אפשר שלא יהרהר. אבל מספק - לא ימנע ממצות תפילין:
ה אבל ביום ראשון של אבילות, דהיינו ביום הקבורה - אסור להניח תפילין. מפני שהתפילין נקראין: "פאר". שנאמר: "פארך חבוש עליך" ואבל מעולל בעפר קרנו, ואין נאה לתת פאר תחת אפר. [רש"י כתובות ו, ב]
אבל ביום הב' - חייב בתפילין, שעיקר המרירות אינו אלא יום אחד. שנאמר: "ואחריתה כיום מר".
ומכל מקום לא יניח עד אחר הנץ החמה, שאז כבר עבר מקצת זמן הראוי להנחת תפילין, ואמרינן מקצת היום ככולו. כמ"ש בי"ד סי' שפ"ח.
וכיון שהניח שוב אינו חולץ, אפילו באו פנים חדשות, דהיינו מנחמים חדשים שלא היו אתמול.
אבל לכתחלה לא יניח בפניהם עד שילכו להם. (ודין תפילין בט' באב - יתבאר בסי' תקנ"ה):
ו חתן, ושושביניו, וכל בני החופה - בשעת המשתה - פטורים, מפני שמצוי בהן שכרות וקלות ראש. ואע"פ שחייבין בקריאת שמע -קורין קריאת שמע בלא תפילין.
וכן פטורין מן התפלה - לפי שמתוך שמחת לבם לא יוכלו לכוין. משא"כ בקריאת שמע שמצות כוונתה אינו אלא בפסוק ראשון בדיעבד, ובקל יוכלו ליישב דעתם לכוין בפסוק ראשון. והשאר יאמרו בלא כוונה.
ועכשיו שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה, גם בלא שמחת נישואין - אין לחתן ולכל בני החופה לפטור את עצמן מהתפלה מחמת חסרון כוונה. וכן נוהגין, שמפסיקין המשתה כשמגיע זמן תפלה. ונוהגין גם כן להניח תפילין - שכיון שמפסיקין המשתה ועומדים ומתפללים, שוב אין לחוש לקלות ראש בשעת התפלה.
משא"כ בדורות הראשונים, שלא היו מפסיקין המשתה כדי להתפלל, והיו קורין קריאת שמע בתוך המשתה, היו פטורין מתפילין, שמא יבואו בהן לידי קלות ראש שהוא מצוי בשעת המשתה.
ויש אומרים: שחתן, ושושביניו, וכל בני החופה העוסקים במשתה, נקראים עוסקים במצוה לענין שפטורין משאר מצות - לכן הם פטורים ג"כ מקריאת שמע, ואצ"ל מן התפלה ומן התפילין, אפילו בזמן הזה.
והמקיל כסברא זו לא הפסיד, אע"פ שנוהגין כסברא הראשונה. ולכן בימות הקיץ, שלפעמים סעודת הנשואין היא נמשכת עד הבוקר - פטורין מכולם. ובלבד שיהא החתן מיסב עמהם, שאז היא מצוה, לסברא האחרונה:
ז כותבי סת"ם: בשעה שעוסקין במלאכתן, וכן תגריהם ותגרי תגריהם - שהם לוקחין כדי להוציאן למוכרן, למי שצריך להם. [ברש"י שם: "הלוקחין מהן כדי למכור ולהמציאן לצריך להם"] ואין כוונתם כדי להשתכר. וכן כל העוסקים במלאכת שמים - פטורין מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת קריאת שמע ותפלה - כדי לקבל [עליו] עול מלכות שמים שלימה, וגם שלא יעידו עדות שקר בעצמם.
במה דברים אמורים כשאינם עוסקים במלאכתם בשעת קריאת שמע. אבל אם הם עוסקים - א"צ להפסיק משום קריאת שמע ותפלה, אפילו אם יעבור זמנם.
אלא שלכתחלה אסורים להתחיל משהגיע סמוך לזמן קריאת שמע. (עיין סי' ע"ב) אבל אם התחילו קודם לכן, או אפילו התחילו באיסור - אין צריך להפסיק לקריאת שמע.
אף על פי שיש להם שהות לעסוק במלאכתם אחר קריאת שמע, וקריאת שמע היא מצוה עוברת - אף על פי כן: כל העוסק במצוה - פטור ממצוה אחרת, אפילו אפשר לו לקיים שתיהן.
לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות, אף על פי שאפשר לו.
ולכן: המשמר את המת - פטור מתפילין ומקריאת שמע ומתפלה ומכל המצות, אע"פ שיכול לקיים כל המצות.
וכן החופר קבר למת - פטור מכולם. אע"פ שנח מעט - שגם בשעת נוחו נקרא עדיין עוסק במצוה, שעל ידי כך יתחזק כחו לחזור ולחפור. ולכן הוא פטור אז אע"פ שיכול.
אבל מי שלבוש בתפילין, אע"פ שמקיים מצוה - אינו נקרא עוסק במצוה להפטר מכל המצות, אלא בשעה שלובשן, אבל לא אח"כ כשהולך בהן כל היום.
וכן מי שמצא אבידתו של חבירו, ומשמרה בתיבתו, אע"פ שמקיים מצוה - אינו נקרא: עוסק במצוה להפטר מכל המצות כל זמן היותה בתוך תיבתו. וכן כל כיוצא בזה.
ואפילו כשעוסק במצוה אחת, ונזדמנה לו מצוה אחרת, ויכול לעשות שתיהן כאחת בלא שום טורח - "מהיות טוב אל תקרא רע" (משלי ג, כז) ויצא ידי שתיהן.
ולא אמרו שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא כשצריך לטרוח טירחא בעשיה האחרת טורח אחר, אבל לא כשטורח אחד לשתיהן, וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן:
ח המצטער, אפילו מצטער מפני הצינה, וכן כל מי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, ואי אפשר לו ליישב דעתו - פטור מן התפילין. מפני שאסור להסיח דעתו מן התפילין.
אבל אם אפשר לו ליישב דעתו - חייב ליישב דעתו ולהניחן. שהרי אבל חייב מיום ב' ואילך, אע"פ שמצטער ואין דעתו מיושבת - מפני שיש לו ליישב דעתו ושלא להצטער:
ט הקורא בתורה - פטור מהנחת תפילין כל היום. דהיינו שא"צ להפסיק מלימודו להניחם, (זולת) בשעת קריאת שמע ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה.
ואע"פ שכל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים - חייב להפסיק כדי לעשותה. כמו שיתבאר בי"ד סימן ר"מ - מ"מ בתפילין נאמר בהן: "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך", וזה שכבר יש תורת ה' בפיהו א"צ לאות ולזכרון.
ואם רצה להפסיק ולהניחן - יכול ג"כ לברך עליהם. שאע"פ שפטור מלהפסיק בשבילן - מ"מ כיון שרוצה להפסיק מלימודו הרי הוא חייב בתפילין מיד שמפסיק:
י לא יחלוץ תפיליו בפני רבו - שמזלזל הוא בכבודו, שמגלה ראשו בפניו. אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו, ויחלוץ שלא בפניו:
יא היה צריך לתפילין ולמזוזה, ואין ידו משגת לקנות שניהם - תפילין קודמין. מפני שהם חובת הגוף.
ועכשיו שאין מניחים תפילין אלא בשעת קריאת שמע ותפלה. אם אפשר לו לשאול תפילין מאחרים לקריאת שמע ותפלה - מזוזה קודמת. שאי אפשר בשאלה.
(מנודה: אם מותר בתפילין - יתבאר בי"ד סי' של"ד):