Audio for subsection 001 - אודיו סעיף א
סב דין מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו ובו ג' סעיפים:
א אף על פי שצריך לדקדק באותיותיה, קרא ולא דקדק בהם, יצא:
ב יכול לקרותה בכל לשון יכול לקרותה בכל לשון.
שנאמר: "שמע", בכל לשון שאתה שומע.
ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון.
וידקדק באותיותיו, כמו בלשון הקודש.
והוא הדין לתפלה וברכת המזון.
אבל קידוש וברכות המצות, והלל, יוצא אפילו אינו מבין הלשון:
ג צריך להשמיע לאזניו צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו.
שנאמר: "שמע", השמע לאזניך.
ואם לא השמיע לאזניו, יצא.
ובלבד שיוציא בשפתיו.
אבל אם קראה בלבו - לא יצא, שהרהור אינו כדבור.
ומכל מקום אם הוא אנוס שאינו יכול להוציא בשפתיו,
- כגון שאין המקום נקי, בענין שאינו יכול להוציא בשפתיו, דהיינו שאין המקום מטונף לגמרי -
יש לו להרהר.
ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה, יש לו להרהר בלבו, וה' יראה לבבו, ויתן לו שכר המחשבה.
דאמרינן הכי במדרש, "אמרי האזינה ה'", אמר דוד רבונו של עולם, "בשעה שאני יכול לדבר, "אמרי האזינה", ובשעה שאיני יכול לדבר, "בינה הגיגי".
ו"הגיגי", רצה לומר המחשבה.
שאם היה רוצה לומר דיבור, אפילו לבשר ודם אין לומר "בינה" בדבר ששומע!
אלא מתוך שאינו אלא במחשבה, אמר לשון "בינה".
וכן נראה מהפסוק שאומר: "בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני".
דמשמע שהדיבור דבר אחד, והמחשבה דבר אחר: