Download Here

Recording from subsection 1 - הקלטה מסעיף א

צא שיאזור מתניו ויכסה ראשו בשעת תפלה ובו ו' סעיפים:

א בגדיו כיצד?

אין צריך לומר שתהא ערותו מכוסה, ולא יהא לבו רואה את הערוה.

אלא אפילו אם היתה טלית חגורה לו על מתניו, לכסותו ממתניו ולמטה, וחוצץ בטליתו על מתניו שלא יהא לבו רואה את הערוה, אסור להתפלל עד שיכסה לבו, מטעם שנתבאר סימן ע"ד.

ואם לא כסה את לבו, או שנאנס ואין לו במה שיתכסה, הואיל וכסה ערותו והתפלל, יצא:

ב צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו אם יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה.

משום שנאמר, "הכון לקראת אלהיך ישראל".

אבל בשאר ברכות, מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו אבנט במכנסיים, ואין לבו רואה את הערוה.

והוא הדין אפילו בלא מכנסיים, אם בגדיו מונחים ממש על בטנו וחוצצים בין לבו לערוה.

ומי שהולך כל היום בלא חגורה, א"צ לאזור בשעת תפלה:

ג אסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה.

ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש.

ומדת חסידות הוא, שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש, אפילו שלא בבית הכנסת, כמ"ש בסי' ב':

ד כובעים הקלועים מקש, חשובים כיסוי.

אבל הנחת ידו על ראשו, אינה חשובה כיסוי.

לפי שהיד והראש גוף אחד הן, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

אבל אם אחר מניח ידו על ראשו, יש להקל.

(כיון שרש"ל מיקל לגמרי):

ה לא יעמוד אדם בתפלה באפונדתו, ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים.

אבל אם דרכם לעמוד יחפים בפני הגדולים, כמו בארץ הערב, מותר להתפלל יחף.

ובמדינות אלו, אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן, אם לא ילבש עליהם אנפלאות (שקורין זאקי"ן), שגנאי הוא לעמוד בפני הגדולים בבתי שוקיים של פשתן בלבד.

ומכל שכן כשנועלין סנדל (שקורין פאנטאפי"ל) שהעקב מגולה.

(אבל באנפלאות, מותר להתפלל אף בלא בתי שוקיים, מאחר שיש לו אזור להפסיק בין לבו לערוה, או שבגדיו מונחים ממש על בטנו, כמ"ש בסעיף ב').

וכן אין ללבוש בשעת התפלה בתי ידים, כדרך עוברי דרכים:

Recording from subsection 6 - הקלטה מסעיף ו

ו דרך החכמים ותלמידיהם, שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.

ומנהג החכמים הראשונים:

כשהיה שלום בעולם, היו מתקשטים בבגדים נאים ומתפללים, משום ה"כון כו'", כלומר התנאה לפניו.

ובעת הזעם, היו עומדים כעבד לפני רבו, שמשליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב, וחובק את ידיו באצבעותיו מאימת רבו ויראתו, דהיינו שחובק אצבעותיו של ידיו זה בשל זה, כאדם ששובר אצבעותיו כשמצטער.

ויש מהחכמים שהיו עושים כן אף בעת שלום.

ומכל מקום טוב ליזהר שלא לחבוק אצבעותיו בעת שלום, כי בזה מוריד דין על עצמו, אלא יניח ידיו זה על זה כפותין, כמ"ש בסימן צ"ה: