סעיף ד

קפז דיוקים בנוסח ברכת המזון ובו ט' סעיפים:

א סדר ברכת המזון:

ראשונה, ברכת הזן.

שניה, ברכת הארץ.

שלישית, בונה ירושלים.

ושלשתן מן התורה. 

שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזן, שהיא על אכילה ושביעה.

"על הארץ" - זו ברכת הארץ.

"הטובה", זו ירושלים.

כמ"ש: "ההר הטוב הזה  והלבנון":

 

ב מן התורה יכול לאומרה באיזה מטבע שירצה, כל אחד כפי דעתו והרחבת לשונו. 

ובאו משה ויהושע ודוד ושלמה, ותקנו המטבע לכל ברכה וברכה בזמנם, לפי מה שנתוסף טובה לישראל:

 

ג כיצד?

משה תקן מטבע ברכת הזן, בשעה שירד המן לישראל.

יהושע תיקן מטבע ברכת הארץ, כיון שנכנסו לארץ. 

שקודם כיבוש הארץ היו אומרים במטבע אחרת.

[שלא היו יכולים לומר "עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה" שעיין לא הנחילם]

ודוד ושלמה - תקנו מטבע ברכת בונה ירושלים.

דוד תקן: "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך".

(שקודם לכן היו מבקשים סתם: "על המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם")

[כיון שלפני דוד עדיין לא נבחר ירושלים. אבל גם דוד לא תקן "וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו" כיון שעדיין לא הי' הבית]

ושלמה תקן: "על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו".

ואנו אין אנו אומרים ברכת הארץ, ובונה ירושלים, באותו המטבע ממש.

כי הם [יהושוע, דוד, שלמה] היו מבקשים להמשיך שלות הארץ והמלכות והבית, ואנו מבקשים להחזירם לנו בקרוב:

[בברכת הארץ מוצאים אנו רק הודאה, ולא מצינו שאנו מבקשים להחזיר כלום, וצ"ע למה אומר בהמרכאות "יהושוע" (שהוא תיקן ברכת הארץ)? ואולי זה שכותב ואנו מבקשים קאי על דוד ושלמה בברכת בונה ירושלים. וזה שכותב יהושוע שאולי הוא הי' אומר לא: "נוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה", אלא "שהנחלתנו" וצריך לעיין בזה]:

 

ד כל המשנה ממטבע שטבעו (חכמים) - לא יצא ידי חובתו, ומחזירין אותו.

ועיקר המטבע המעכב בברכת הזן היא פתיחת הברכה וחתימתה לבד.

[היינו "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים  הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּיבָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן: לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:" "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָּן אֶת הַכֹּל:"] 

ובברכת הארץ, צריך לומר בה הודאה תחלה וסוף, וברית ותורה באמצע.[

היינו "נוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה" "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ" "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:"] 

שע"י ברית ניתנה הארץ לאברהם, בפרשת מילה.

(בראשית יז, ח) "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו'".

ובזכות התורה והמצות ירשו את הארץ.

שנאמר: "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ וגו'".

ואומר: "ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו וגו'".

והפוחת - לא יפחות מהודאה אחת.

[כי אנחנו אומרים "עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ (1) אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה (2) וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים .. (3) וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ (4) וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ (5) וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:"]

וכל הפוחת מהודאה אחת - ה"ז מגונה. 

וצריך להזכיר שבחה של ארץ ישראל, שהיא "ארץ חמדה טובה ורחבה". 

מפני שמצינו שנשתבחה בזה הלשון. 

שנאמר: "אל ארץ טובה ורחבה וגו'".

ואומר: (ירמיהו ג, יט) ואתן לך ארץ חמדה וגו'".

ובבונה ירושלים - צריך להזכיר מלכות בית דוד, מפני שע"י דוד נתקדשה ירושלים.

["עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ"]

ואם חיסר אחד מכל אלה, שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה", או שלא הזכיר ברית או תורה בברכת הארץ. או "מלכות בית דוד", בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו.

ומחזירים אותו לראש ברכת המזון, כמ"ש בסי' קפ"ח.

(הואיל ושינה המטבע שטבעו הנביאים. 

אבל הודאה תחלה וסוף - אינה מעכבת, כיון שחתם "בא"י על  הארץ וכו'".)

ובברכת הזן, אפי' אמר: "בריך רחמנא מלכא, מאריה דהאי פיתא, בריך רחמנא דזן כולה" - יצא.

שכיון שפתח וחתם בברוך, אע"פ שדילג כל השאר - אין זה משנה  ממטבע שטבעו חכמים.

לבד [כשמדלג] מהתיבות שהזכירו חכמים שיש בהם הקפדה, כגון אלו שנתבארו.

וכמו שנתבאר בסי' ס"ו וס"ח.

ומכל מקום לכתחלה צריך לומר כל המטבע כתיקונה. אם לא לקטנים פחותים משמנה שנים. שמחנכין אותם בברכת המזון מעט מעט. (מכל ברכה, עד שידעו לברך כל ברכה כתיקונה)

וכן בשעת הדחק, שהוא נחפז ולא יוכל לברך בכוונה אם יצטרך לברך כל ברכה ארוכה כתיקונה - יכול לקצר ולדלג בברכת הארץ ובבונה ירושלים, מה שאינן מעניני הברכה.

ואצ"ל בברכה רביעית, שההוספה שבה אינו אלא מנהג לבד ולא מטופס הברכה.

אבל בברכת הזן - אין לדלג בה. (הואיל וכולה מעין  הברכה:)

 

ה יש נוהגים לומר: "ברוך משביע לרעבים בא"י אמ"ה הזן כו'".

ואין לאומרו. שאינו ממטבע הברכה. והמוסיף - גורע. 

ולא יאמר: "כי לעולם חסדו עמנו", כי חסדיו הם עם כל חי:

["הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"]

 

ו בברכת הארץ, לא יאמר: "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה".

שהרי אומר: "על בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו", ודי בפעם אחת. 

ומה שאמרו: "שצריך להזכיר ברית ותורה", לא התיבות ממש, אלא הענין:

ז יש אומרים שהנשים אין להם לומר: "על בריתך שחתמת בבשרינו". 

ונשים ועבדים אין להם לומר: "ועל תורתך שלמדתנו". 

שהרי אין מצווים על תלמוד תורה. 

ועכשיו נהגו לומר הכל.

לפי שכיון שאין נקרא "אדם" אלא כשיש לו אשה.

כמו שנאמר: "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם".

הרי הזכר ונקבה הם גוף אחד. לפיכך יכולות לומר על ברית הזכרים, "שחתמת בבשרנו". 

וכן: "תורתך שלמדתנו", על למוד הזכרים. 

ועוד, שגם הנשים צריכות ללמוד מצות שלהן. לידע האיך לעשותן. והאיך ליזהר מכל לא תעשה שבתורה. שהן מוזהרות בהן כאנשים. 

כמו שנתבאר בסי' מ"ז:

 

ח בחנוכה ופורים אומרים בברכת הארץ: "על הנסים". 

ואם לא אמרו - אין מחזירין אותו. כמו שיתבאר בסי' תרפ"ג ותרצ"ה. 

ומכל מקום יכול לומר בתוך הרחמן, שיאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן וכו'".

וכן יש לנהוג:

 

ט יש נוהגים לומר לא חִיסַר לנו ואל יְחַסֵר לנו. 

ויש נוהגים לומר לא חָסַר ואל  יֶחְסַר.

"בפי כל חי", ולא "בפה", לפי שהוא סמוך לכל חי:  

["יִתְבָּרֵךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָל חַי תָּמִיד  לְעוֹלָם וָעֶד"]