Seif 3
Seif 4
Seif 5
קצ שתיית היין אחר הברכה ודיניו ובו ח' סעיפים:
א אחר שסיים ברכת המזון, צריך לברך: "בורא פרי הגפן" על הכוס של ברכת המזון. אפילו אם כבר בירך על היין שבתוך הסעודה.
[היינו שאין ברכת היין שבתוך הסעודה פוטר היין של כוס של ברכת המזון ששותה]
שכל מה שאוכל ושותה אחר ברכת המזון, סעודה אחרת היא.
לפי שברכת המזון היא סילוק והיסח הדעת למה שלפניה.
וגם אי אפשר לשתות ולאכול בעודו מברך.
ומפני זה נשתנה ברכת המזון, מכל דברים הטעונים כוס: כגון קידוש והבדלה ברכת חתנים ומילה.
שבכולם ברכת היין [בורא פרי הגפן] קודמת [לקידוש וכו'], וכאן מברך: "בורא פרי הגפן" אחר ברכת המזון, ולא לפניה.
[ואין לבאר שאין יכול לברך לפני ברכת המזון, כיון שכבר בירך בפה"ג בסעודה, וא"כ איך יברך עוד הפעם בפה"ג לפני בהמ"ז, ולכן צריך לברך אחר בהמ"ז, לכן מוסיף אדה"ז, שהדין שאינו מברך בפה"ג על הכוס לפני בהמ"ז הוא]
אפילו אם לא בירך על היין בתוך הסעודה.
[ויכול ברך בורא פרי הגפן לפני ברכת המזון על הכוס של ברכת המזון?
ומוסיף אדה"ז, שאפילו אם בירך בתוך הסעודה, מ"מ חייב לברך עוד הפעם, כשמברך על הכוס]
ואפילו בירך, הרי כשנטל הכוס בידו לברך ברכת המזון, הסיח דעתו מלשתות קודם ברכת המזון, ואם היה נמלך לשתות - היה צריך לחזור ולברך.
וכיון שכן, [שחייב לברך בורא פרי הגפן על הכוס של בהמ"ז] למה אינו מברך בורא פרי הגפן קודם ברכת המזון?
אלא לפי שבברכת המזון הוא מודה ומשבח לבוראו על מה שאכל ושתה, הוא סילוק והיסח הדעת על מה שעשה, ואפילו על ברכת המזון שמברך והכוס בידו - לכך צריך לברך תיכף לשתייתו:
ב כל דבר הטעון כוס, לא די באחיזת הכוס לבדה בשעת אמירת אותו דבר, שזה [אחיזת הכוס] אינו מעכב כלל בדיעבד.
אלא עיקר מה שהטעינו כוס, הוא לשתות ממנו אחר אמירת אותו דבר. שתהא אותה אמירה כעין שירה הנאמרת על היין שמנסכין על גבי המזבח, שהיא שתיית המזבח.
אף כאן, תהא נאמרת שירה על שתיית היין.
ואין שתייה חשובה לומר שירה, אלא אם כן שותה שיעור הראוי ליישב דעתו של אדם, שהוא כמלא לוגמיו, שהיא שתיה של הנאה.
ובפחות משיעור זה, לא קיים מצות הכוס כלל.
וכל דבר שהכוס מעכב בו אפילו בדיעבד, שאם אמר בלא כוס צריך לחזור ולומר על הכוס, כגון קידוש והבדלה.
ה"ה אם אמר על הכוס ולא שתה ממנו כמלא לוגמיו מיד קודם שעקר ממקומו, ובלא היסח הדעת בינתיים - צריך לחזור ולקדש. כמ"ש בסי' רע"א.
וכן בברכת המזון, לא קיים מצות הכוס כלל:
[ובשו"ע אדה"ז רצ"ט ו "כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום שאינו צריך להפסיק מסעודתו ולהבדיל קודם ברכת המזון יש לו לשתות ג"כ מכוס של ברכת המזון אע"פ שלא הבדיל עדיין לפי שכוס של ברכת המזון הוא ג"כ מכלל הסעודה למי שנזהר לעולם לברך ברכת המזון על הכוס. אבל מי שמברך לפעמים בלא כוס לפי שסומך על האומרים שברכת המזון אינה טעונה כוס, אסור לו לשתות עתה מכוס ברכת המזון קודם הבדלה:" וצ"ע קצת א"כ למה לו כוס בכלל כיון שכותב כאן "לא קיים מצות הכוס כלל" אם לא שתה]
[ולדיעה הב' בסעיף ב', א"צ לשתות כלל מעיקר הדין]
ג וצריך ג"כ, שיהיה היין בשעת האמירה אצלו על השלחן או על גבי דבר אחר באותו חדר, מוכן לשתיה.
וזהו ג"כ מעכב אפילו בדיעבד. שאם אין היין לפניו בשעת האמירה, ג"כ אינו נקרא: "אומר שירה על היין".
משא"כ אחיזת הכוס בידו, אינו אלא מי' דברים שנאמרו בכוס למצוה ולא לעכב, כמו שנתבאר בסי' קפ"ג:
ד אע"פ ששתיית כוס של ברכה מעכבת, אין מעכב שישתה המברך בעצמו, אלא די בשתיית אחר.
[ולדיעה הב' א"צ לשתות כלל מעיקר הדין]
ואפילו מטעים ממנו לתינוק (כמלא לוגמיו של תינוק) - יצא ידי חובה.
(ששיעור מלא לוגמיו הוא בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו)
אע"פ שהתינוק אינו מחויב בדבר - אין בכך כלום.
לפי שגם על המברך לא חל החיוב כלל.
שלא חייבוהו אלא לומר שירה על היין, שישתה ממנו איזה אדם מישראל, שיהיה שתיה שהיא חשובה הנאה לו. (ואפילו תינוק בן יומו. [צ"ע מה הפי' שתינוק בן יומו ישתה כמלא לוגמיו])
ומכל מקום לכתחלה צריך להטעים לתינוק גדול קצת שהגיע לכלל חינוך ברכת הנהנין, כדי שיוכל לברך [הגדול המטעים] ברכת היין, ולא תהא ברכתו [של המטעים] לבטלה, מפני שהתינוק שומעה ממנו ומברך [בקונטרס השולחן הוציא המילה "ומברך"] ושותה.
משא"כ אם יטעים לקטן שלא הגיע לחינוך, יפסיד ברכת היין, שלא יוכל לאמרה. אע"פ שאינה מעכבת.
(אבל רשאי הוא להטעים לגדול שיברך [הגדול] בעצמו ברכת היין
[ועי' בהמשך "והוא אינו רשאי לברך ברכת היין לחבירו. אף להאומרים: שברכת המזון טעונה כוס, שלדבריהם ברכת היין היא חובה כברכת המצות, שאדם יכול להוציא חבירו ידי חובתו. כמ"ש בסי' קס"ז. מכל מקום, כיון שחבירו יכול לברך בעצמו, אין לאחר לברך לו".]
אם הוא אינו שותה יין מפני ששונא אותו או משום נדר.
אבל מי שהוא שותה יין, מצוה מן המובחר שיטעום בעצמו, וכן לכל המסובים שזימן עליהם.
אך א"צ לכל אחד ואחד כמלא לוגמיו אלא די בטעימה כל שהוא(.
[מבואר שיש חילוק, שלקטן שהגיע לחינוך אפשר להמברך לברך בשביל הקטן, אף כשיודע לברך בעצמו, אבל גדול יברך בפה"ג בעצמו, אם יודע לברך, ולא המברך את ברכת המזון. כן מבואר בשו"ע אדה"ז קס"ז סעיף כ"ג מבואר "אבל כל אכילה ושתיה שהן חובה על האדם שלא משום הנאתו, כגון מצה בליל ראשון של פסח, ויין של קידוש בין של לילה ובין של יום, אם אינו יודע לברך, יכול אחר שכבר יצא להוציאו ידי חובתו, אף מברכת הנהנין שבהן שהן המוציא ובורא פרי הגפן, ואין צריך לומר ברכת אכילת מצה וברכת הקידוש עצמה, שהם מברכות המצות. ואם מקדש על הפת - מוציאו גם מברכת המוציא שבקידוש שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו. וכל זה לגדול שאינו יודע לברך. אבל לקטנים - רשאי לברך כל ברכת הנהנין, כדי לחנכן במצות ואפילו אין חינוכם מוטל עליו, כגון שאינן מבני ביתו": ובסי' רצז ס"ז: "מי שאינו נהנה מריח שאין לו חוש הריח לא יברך על הבשמים כשמבדיל אלא אם כן נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים המריחים שהגיעו כבר לחינוך ברכות"]
ויש אומרים: שכל דבר הטעון כוס, חוץ מקידוש, [עי' לקמן בהחצ"ע, למה שונה קידוש] לא הצריכו לטעום ממנו אלא משום שלא יהא גנאי לברכת היין, שיאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו, ונראית כברכה לבטלה.
אבל באמת הוא לצורך.
שכך תקנו חכמים בכל שירה הנאמרת על היין, שיסדרו אותה אצל ברכת היין, שהוא עיקר שירה המיוחדת ליין.
לפיכך רשאי לברך ברכת היין ולהטעים לקטן אע"פ שלא הגיע לחינוך ברכות. ואפילו אינו יודע לדבר [ואינו יכול לברך].
שכיון שהטעימה אינה אלא משום גנאי, דיה בתינוק קטן כזה.
וכן נוהגין במילה שביום הכיפורים, הואיל ואי אפשר בענין אחר. כמ"ש בסי' תרכ"א.
אבל במקום שאפשר, כגון קידוש שבבית הכנסת בשבת ויום טוב, יש לחוש לסברא הראשונה, להטעים לקטן שהגיע לחינוך ברכה. כמו שיתבאר בסי' רס"ט.
[עיי"ש בסעי' ג' "המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לטעום כלום קודם קידוש אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו ונמצא שלא בירך לבטלה שמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום ואסור לענותו שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר להאכיל לקטן שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה"]
(אבל קידוש שבבית, שאדם יוצא בו ידי חובתו, יש אומרים אפילו לפי סברא האחרונה, שלא די במה שיטעים לתינוק, ולא אפילו שיטעים לגדול.
אלא המקדש בעצמו צריך לטעום כמלא לוגמיו, ואם לאו - לא יצא.
משום שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ואמרו חכמים: "זכרהו על היין".
כלומר על שתיית היין לכבוד היום.
לפיכך המזכירו על היין, הוא המקדש, שותה ממנו בעצמו.
וראוי לחוש לזה לכתחלה. כמ"ש בסי' רע"א.)
ולפי סברא זו, שתקנת חכמים הוא בכל דבר הטעון כוס שיסדרו אותו על ברכת היין, א"כ מי שאינו שותה יין, אי אפשר לו לברך ברכת המזון על הכוס, אלא א"כ יטעים ממנו לקטן שהגיע לחינוך, אבל לא לגדול שיברך בעצמו. [ולא לקטן שלא הגיע לחינוך שאינו מחוייב בברכות]
לפי שהמברך ברכת המזון, הוא בעצמו צריך לברך ברכת היין, לפי סברא זו, והוא אינו רשאי לברך ברכת היין לחבירו.
אף להאומרים: שברכת המזון טעונה כוס, שלדבריהם ברכת היין היא חובה כברכת המצות, שאדם יכול להוציא חבירו ידי חובתו. כמ"ש בסי' קס"ז.
מכל מקום, כיון שחבירו יכול לברך בעצמו אין לאחר לברך לו.
(אבל בקידוש והבדלה, רשאי.
שכיון שצריך לברך ברכת קידוש והבדלה בשביל עצמו, יכול לומר גם ברכת היין שנתקנה קודם ברכת קידוש והבדלה. כמ"ש בסימן ער"ב.)
(ומכל מקום מי שבמצותיו חפץ מאד לברך ברכת המזון בזימון על הכוס יוכל לסמוך על סברא הראשונה להקל בדברי סופרים.
וכן בהבדלה אם לא טעם כמלא לוגמיו א"צ לחזור ולהבדיל שספק ברכות של דבריהם להקל כסברא האחרונה:)
ה אע"פ שמצוה מן המובחר שכל המסובים יטעמו מכוס של ברכה א"צ לטעום מכוס המברך אלא יכול כל אחד ליתן כוסו לפניו ויותר טוב לעשות כן אם אפשר לפי שכוס המברך הוא פגום לאחר ששתה ממנו המברך.
ואף שאפשר לתקנו ע"י שיוסיפו בו יין לשתות כל אחד ואחד מהמסובין מכל מקום יותר טוב שיטעימו מיין של ברכה שכשיש לפני כל אחד ואחד כוסו בשעת ברכת המזון הרי כולם הן כוסות של ברכה כמו כוס המברך.
ואם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגוםואין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים ומה שהוא מברך הוא כאלו הם מברכים שהרי הם יוצאים בברכתו וכן אם כוסות שלפניהם מלאים אלא שהם פגומים יכול לשפוך מכוס שלו לתקנם קודם שישתה.
אבל אם אינם זקוקים לכוסו, שכוסות שלהם מלאים ואינן פגומים - יכולים לטעום קודם שיטעום הוא:
ו אע"פ שטעימת כוס של ברכה די בכמלא לוגמיו בכוס של ברכת המזון טוב לשתות רביעית לצאת מידי ספק ברכה אחרונה שכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית שהוא יותר מכזית ומכזית עד רביעית יש מסתפקים אם צריך לברך ברכה אחרונה כמ"ש בסי' ר"[י].
ויותר מרביעית א"צ לשתות אף אם הוא אדם גדול שכמלא לוגמיו הוא יותר מרביעית.
ומצוה לגמוע גמיעות גסות משום חיבוב מצוה:
ז אם דעתו לשתות עוד לא יברך ברכה אחרונה עד לבסוף והוא שדעתו לשתות עוד מיד שאל"כ יש לחוש שמא יתעכל מה ששתה כמו שנתבאר בסימן קפ"ד ואם היה בדעתו לשתות מיד וטעה ובירך ברכה אחרונה א"צ לברך ברכה ראשונה כיון שהיה בדעתו לשתות עוד ובירך בטעות אבל אם בירך במתכוין אע"פ שדעתו לשתות עוד צריך לברך ברכה ראשונה שכל ברכה אחרונה היא סילוק והיסח הדעת למה שלפניה ומפסקת הואיל ואי אפשר לשתות בעודו מברך כמו שנתבאר למעלה:
ח אע"פ שכל המסובים יוצאים בברכת היין שבירך המברך ברכת המזון שהוא מתכוין להוציאם ידי חובתן ואף שיש איזה שהות עד שיגיע הכוס לכל אחד ואחד אין בזה משום הפסק כל שלא הפסיק בדיבור מכל מקום בסעודה גדולה שהמסובים רבים ואין יודעים עד היכן יגיע כוס של ברכת המזון הרי כל אחד מהמסופקים אם יגיע לו צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן לעצמו מפני שהוא כנמלך מפני שבשעת שמיעתו ברכת המברך לא ידע אם יגיע לו ואם נתכוין בשמיעתו שאם יגיע לו שיצא ידי חובתו בשמיעה זו יצא וא"צ לחזור ולברך לעצמו: