רמה ישראל ונכרי איך יתנהגו בשותפות. ובו י"ט סעיפים:

א ישראל ונכרי שקיבלו שדה בשותפות, שיהיה מוטל על שניהם לעמול לחרוש ולזרוע ושאר כל עבודות השדה וכשיגיע הקציר יטלו חלק בפירות בעד עבודתם - לא יאמר הישראל להנכרי עבוד אתה בשבת וכשיגיע הקציר תטול חלקך בפירות כנגד עבודתך גם בשבתות, ואני אעבוד כנגד זה יום אחד בחול ואטול חלקי בפירות כנגד עבודתי בחול - אע"פ שהנכרי מתכוין בעבודתו בשבת לטובת עצמו, ומותר לומר לנכרי עשה מלאכה בשבת לצורכך, כמו שיתבאר בסי' ש"ז - מכל מקום כיון שעבודת השדה מוטלת בכל יום ויום על שניהם בשוה, חצי יום על זה וחצי יום על זה, א"כ כשהישראל אומר להנכרי שיעבוד בשבת כל היום והוא יעבוד כנגד זה יום אחד שלם בחול, הרי זה כמעמיד פועל במקומו שיעשה מלאכתו בשבתו:

ב ואפילו אם לא אמר להנכרי כלום, אלא הנכרי מעצמו היה עובד כל ימי השבתות והישראל היה עובד כנגדן בחול - (בסתם שלא פירש שעושה כן לפרוע להנכרי שהתעסק בשבילו בשבת) - אסור להישראל שיבא לחשבון עם הנכרי בשעת חלוקת הפירות ולומר: נחלוק בשוה שכל יום השבת שעבדת עבדתי כנגדו בחול, לפי שבזה הוא מגלה דעתו שזה שעבד יום שלם בחול עבד חציו בשביל הנכרי כדי לפרוע להנכרי שעבד בשבילו חצי יום השבת ונמצא עבודת חצי יום השבת נחשבת על שמו. והרי זה נוטל שכר שבת שלא בהבלעה, שהרי מזכיר את יום השבת בפירוש אלא יניח להנכרי שמא ירצה יטול לעצמו תחלה כנגד כל השבתות שעבד הוא לבדו והשאר יחלוק עמו בשוה.

ואם נתרצה הנכרי מאליו לחלוק עמו בשוה בלא שיחשוב עמו הישראל יום החול כנגד יום השבת או אפילו נטל הנכרי חלקו גם בעד השבתות שעבד והניח להישראל חלקו גם בעד ימות החול שעבד לבדו אלא שעשה כן מאליו בלא שיחשוב עמו הישראל - יש מתירין. דכיון שלא גילה הישראל עצמו דעתו בפירוש שיש לו חלק בעבודת הנכרי בשבתות אין כאן שכר שבת כלל. ויש אוסרין בשניהם מטעם שיתבאר. וכן עיקר. ומכל מקום במקום הפסד גדול יש לסמוך על דברי המתירין:

ג ואם מתחלה בשעה שקבלו השדה התנה הישראל עם הנכרי שביום השבת לא יהיה מוטל כלל על הישראל לעבוד בשדה רק על הנכרי לבדו, וביום אחד בחול יהיה מוטל על הישראל לבדו - הרי זה מותר. דכיון שהתנה עמו בשעה שקיבל עליו עבודת השדה שלא יהיה מוטל עליו כלל בשבת, נמצא שבשבת אין להישראל חלק בשדה כלל אלא כולה מוטלת על הנכרי לבדו בשבת, ואין הנכרי עושה כלל בעד הישראל וכולה מוטלת על הישראל לבדו ביום אחד בחול.

ולפיכך מותר לו אח"כ לבא עמו בחשבון לחשוב ימי החול שעבד הוא לבדו כנגד שבתות שעבד הנכרי לבדו ולחלוק הפירות בשוה. ואין זה נוטל שכר שבת אלא שכר ימי החול:

ד ישראל ונכרי שהיו שותפין במלאכה או בסחורה בחנות, אם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב הן מעט, ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו - הרי זה מותר מטעם שנתבאר. ואפילו אם אח"כ נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה - אין בכך כלום, שמתנה הוא שנותן לו.

אבל אם באו (א) לחשבון אח"כ, שאמר הנכרי לישראל אתה נטלת בלבדך בחול מנה, ואני נטלתי בשבת צ' זוז, מלא לי עד שיהיה לנו חלקים שוים. וכל שכן אם אמר כן הישראל להנכרי - שנמצא התנאי שהתנו בתחלה שיהא שכר השבת להנכרי בלבדו הן רב הן מעט לא היה אלא הערמה בעלמא, אלא הנכרי התעסק בשבת גם בעד הישראל ובשביל זה התעסק הישראל בחול גם בעד הנכרי לכך הם חולקים אח"כ בשוה, ונמצא שגם הישראל נוטל שכר שבת, ונוטלו שלא בהבלעה שהרי מזכיר לו את יום השבת בפירוש - לפיכך צריך שיניח להנכרי שיטול לעצמו אם ירצה שכר כל השבתות ואח"כ יחלוק עמו בשוה:

ה במה דברים אמורים [שאסור להישראל לחלוק עם הנכרי בשוה] כשהיה שכר השבת ידוע אבל אם אינו ידוע יכול לחלוק עמו כל השכר בשוה כיון שהתנה עמו שיהא שכר יום אחד לו לבדו כנגד שכר יום השבת שיטול הנכרי לבדו ומן הסתם שכר יום אחד שוה לחבירו לפיכך חולקין כל השכר בשוה:

ו ואם לא התנו בתחלה בשעה שנשתתפו וגם אחר שנשתתפו לא אמר הישראל להנכרי שיתעסק בשבת והוא יתעסק כנגד זה יום אחד בחול אלא הנכרי מעצמו התעסק בשבת והישראל בלבדו התעסק יום אחד בחול (סתם שלא פירש שמתעסק בלבדו בעבור שהנכרי התעסק בלבדו בשבת) אם אח"כ נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה מאליו בלא שיחשוב עמו הישראל וגם הנכרי (ב) לא הזכיר לו השבתות כלל אלא חלק עמו סתם - יש מתירין שהרי אין כאן איסור משום שכר שבת כיון שנוטלו בהבלעה עם שאר הימים. 

ויש אוסרים אלא יניח להנכרי שכר כל השבתות. ואם אין שכר השבתות ידוע - יניח לו שביעית השכר והשאר יחלוק עמו בשוה שאם יחלוק עמו כל השכר בשוה ויהנה הישראל משכר שבת (ג) נמצא שלמפרע היה להישראל חלק בעבודת הנכרי בשבתות והיה הנכרי עובד בשבילו כאילו היה שלוחו. 

וכן עיקר אם לא בהפסד גדול שאז יש לסמוך על סברא הראשונה כמו שנתבאר:

ז אבל אם היו שותפין בדבר שאין צריך לעשות בו שום מלאכה, כגון שהיו שותפין בתנור שכל מי שמסיק התנור ואופה בו נותן להם שכר ואין מוטל עליהם כלל עסק היסק התנור רק עסק קבלת השכר מוטל על שניהם בשוה, אע"פ שלא התנו בתחלה בשעה שנשתתפו שיהא עסק קבלת השכר מוטל על הנכרי לבדו שיקבל לעצמו שכר השבת הן רב הן מעט ושכר יום אחד להישראל לבדו - אם אח"כ לא אמר להנכרי שיתעסק לבדו לקבל שכר השבת ושיתעסק הוא לבדו לקבל שכר יום אחר אלא הנכרי מעצמו התעסק לבדו לקבל שכר השבת והישראל לבדו התעסק ביום אחר ואח"כ בשעת חלוקה נתרצה הנכרי מאליו לחלוק כל השכר בשוה - הרי זה מותר לדברי הכל.

שכאן אין לומר משום שנמצא שלמפרע היה להישראל חלק בעבודת הנכרי בשבתות והיה הנכרי עובד בשבילו - שהרי כאן לא עבד הנכרי כלום רק שקיבל שכר השבת, ושכר זה נוטלו ממנו הישראל בהבלעה שבשאר הימים:

ח ואפילו אם הם שותפין בדבר שצריך לעשות בו מלאכה - אם אין הישראל עושה בחול כנגד מה שהנכרי עושה בשבת אלא כל ימות החול הם מתעסקים בשוה שניהם ביחד או זה חצי יום וזה חצי יום או זה יום וזה יום לבד מיום השבת שהנכרי מתעסק בו לבדו - אזי מותר להישראל לחלוק עמו כל השכר בשוה לדברי הכל. 

דכיון שאין הישראל פורע להנכרי כלום בעד עבודתו בשבת שהרי אינו עובד כנגד זה בחול כלום א"כ מה שעובד הנכרי בשבת לבדו הוא מתכוין לטובת עצמו בלבד כדי להשתכר ואינו כשלוחו של הישראל שאינו עושה בשבילו כלל. ואף שאח"כ מגיע להישראל הנאה מזה שחולק עמו בשוה אין בכך כלום כיון שהנכרי לא נתכוין להנאת הישראל אלא לטובת עצמו.

ומכל מקום יזהר שלא לחלוק שכר השבת אלא בהבלעה עם שאר הימים אע"פ שמעיקר הדין אין כאן איסור משום שכר שבת שהרי אין להישראל חלק כלל במלאכת הנכרי בשבת ומה שחולק עמו בשוה מתנה הוא שנותן לו מכל מקום יש לאסור לפי שנראה הדבר כאלו הוא נוטל שכר שבת כיון שיש לו חלק באותו דבר שהנכרי עושה בו המלאכה בשבת:

ט וכן ישראל שיש לו תנור שכולו שלו ונותנו לנכרי שיסיקנו ויאפה לכל מי שירצה לאפות ויחלוק עמו השכר בשוה מדי יום ביום - יכול לחלוק עמו אף שכר השבתות בהבלעה. לפי שהנכרי מתכוין בעבודתו בשבת לטובת עצמו ואינו כשלוחו של הישראל כיון שאין המלאכה מוטלת כלל על הישראל רק על הנכרי לבדו וגם אין הישראל מצוה לו שיעשה בשבת אלא מעצמו הוא עושה להנאת עצמו והישראל נהנה מאליו.

ומכל מקום לא יניחנו לכתחלה להתעסק בתנורו בשבת אלא במקומות שמותרים שם להשכיר תנור לנכרים והנכרים מתעסקים בתנור אף בשבתות ואין חוששין שם למראית העין, מטעם שנתבאר בסי' רמ"ג. אבל במקומות אחרים אסור לכתחלה מפני מראית העין כמו שנתבאר שם לענין שכירות:

י וכן הדין במרחץ ורחיים וחנות [ונותנו לנכרי שיתעסק בהם הנכרי לבדו ויחלוק עמו השכר בשוה מדי יום ביום ] - אם אין הישראל חולק עם הנכרי שכר כל הימים בשוה, [היינו שכל ההכנסה של כל השבוע חולקין] אלא כל השכר של יום אחד להישראל הן רב הן מעט וכל השכר של יום ב' להנכרי הן רב הן מעט (ד) - אסור לו ליטול שכר יום אחד כנגד שכר יום השבת שנטל הנכרי לעצמו - שאם יטול כל השכר של יום אחד בחול כנגד יום השבת נמצא שטרח הנכרי להתעסק בתנור באותו היום של חול [שהישראל מקבל כל שכרו הוא] בעד שכר יום השבת שנטל [הנכרי] כולו לעצמו והרי נהנה הישראל מטורח זה שהוא שכר שבת שלא בהבלעה:

יא ואפילו התנה עמו כן מתחלה קודם שנשתתף עמו בשכר התנור - אין זה מועיל כלום שאין התנאי מועיל אלא כשיש להנכרי חלק בגוף הדבר שעושה בו המלאכה, שאז כשמתנה עמו מתחלה שיהא שכר השבת להנכרי לבדו ושכר יום אחד להישראל לבדו הרי זה כמקנה לו חלקו שיש לו בגוף אותו דבר שיהא כל גוף אותו דבר קנוי להנכרי לבדו כל ימי השבתות וביום אחד כנגדן להישראל לבדו. אבל כאן שכל גוף התנור הוא של הישראל אף שהתנה עמו שיהא התנור בשבת להנכרי לבדו - מכל מקום לא הקנהו לו קנין גמור לחלוטין לכל השבתות אף אם לא יתעסק בתנור כנגדן בחול בשביל שכר הישראל אלא הקנהו על תנאי על מנת שיתעסק בחול כנגד השבת והרי זה כמשכירו לו לשבתות בעד שיעסוק בשבילו בחול והרי הוא נוטל שכר שבת שלא בהבלעה:

יב אבל מותר לו להתנות עם הנכרי (מתחלה) שיטול לעצמו שכר ב' או ג' ימים וכנגד זה יתן להישראל שכר ב' או ג' ימים אחרים, אף על פי שהשבת הוא באותן הימים שנוטל הנכרי וכנגדו נוטל הישראל - אין בזה איסור משום שכר שבת כיון שנוטלו בהבלעה עם יום אחר. 

ומכל מקום אין תנאי זה מועיל אלא כשהקנה לו חלק בגוף התנור, דהיינו שבימים אלו שהשבת בתוכם גוף התנור הוא קנוי להנכרי, שנמצא הוא עושה מלאכה בתנור שלו ואינו נראה כשלוחו של ישראל.

אבל אם לא הקנה לו חלק בגוף התנור - אסור לומר לו שיטול לו שכר ימים אלו שהשבת בתוכם בעד שיסיק לו בחול דכיון שמסיק בשבת בתנורו של ישראל ויש ריוח לישראל בהיסק השבת שאם לא היה מסיק בשבת לעצמו לא היה מסיק לישראל בחול, הרי נראה כאלו מסיק בשבת בשביל הישראל ובשליחותו שצוהו לעסוק בשבת:

יג אפילו אם המלאכה מוטלת גם על הישראל כגון שהם שותפים בתנור או במרחץ או ברחיים או במלאכה או בסחורה בחנות אין איסור כשלא התנו מתחלה אלא כשהוא עובד לבדו ביום אחד בחול כנגד השבת שעבד הנכרי לבדו ונוטל כל שכר יום ההוא לעצמו.

אבל אם כל ימות החול הם שוים בעבודה ובשכר יכול להשכיר כל השבתות לנכרי בהבלעה שיעבוד לבדו ב' או ג' ימים ויטול כל השכר לעצמו הן רב הן מעט, רק שיתן להישראל דבר קצוב בעד ב' או ג' ימים אלו אע"פ שהשבת בכללם אין בכך כלום כיון שאינו מצוה לו שיעשה בשבת והנכרי עושה מעצמו לטובתו.

ואף במקומות שאסורים שם להשכיר לנכרי תנור מרחץ ורחיים מפני מראית העין - מכל מקום כאן כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן מראית העין, שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין. ומטעם זה בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין:

יד וכן יכול לשכור את הנכרי שותפו בקבלנות, דהיינו שיעבוד הנכרי גם בעד חלק הישראל ובעד כך וכך שכר שישתכר לחלקו יתן לו כך וכך, רק שלא יאמר לו שיעשה בשבת אלא יאמר לו כל אימת שתשתכר לחלקי כך וכך אתן לך כך וכך, והנכרי עושה לעצמו אפילו בשבת כמו שנתבאר בסי' רמ"ד - שאין בזה איסור אלא משום מראית העין וכאן שהנכרי הוא שותפו אין כאן חשש מראית העין:

טו כל מקום שמועיל אם התנו - אם לא התנו בתחלה בשעה שנשתתפו יש תיקון על ידי שיבטלו השיתוף וימחלו זה לזה התנאים שביניהם ויחזרו להשתתף ויתנו בעת השיתוף.

ואם נשתתפו בחנות ולא התנו בתחלה יחזרו ויקחו כל אחד חלקו ויבטלו השותפות ואח"כ יחזרו להשתתף ויתנו בתחלה.

ואם לקחו שדה בשותפות ולא התנו בתחלה יבקשו מהמוכר שיחזור להם דמיהם ואח"כ יחזרו ויקנו ממנו קנין חדש ויתנו בעת הקנייה. (ועיין בח"מ סי' קצ"ד דין קניית הנכרי וע"ש סי' קפ"ט):

טז מותר ליתן לנכרי סחורה למכרה או מעות להתעסק בהן ואף שהנכרי מתעסק בהן בשבת אין בכך כלום כיון שהישראל לא צוה לו שיתעסק בשבת. ובלבד שיקצוץ לו שכר בעד טרחו או שיתן לו חלק מהריוח שירויח שאז הוא מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו להרבות בשכרו והישראל נהנה מאליו כשנוטל גם שכר שבת בהבלעה.

ואין לאסור מפני מראית העין שלא יאמרו שהוא שלוחו של הישראל - לפי שאין הכל יודעין שמעות אלו וסחורה זו הן של ישראל:

יז במה דברים אמורים כשאין המלאכה מוטלת כלל על הישראל רק על הנכרי לבדו שאז אין הנכרי כשלוחו לעשות מלאכה בשבת כיון שאינה מוטלת כלל על הישראל, או אפילו אם היא מוטלת ג"כ עליו אלא שאינו עושה לבדו יום אחד כנגד יום השבת שעשה הנכרי לבדו - שכיון שאין הישראל פורע כלום להנכרי בעד עבודתו בשבת לבדה אין הנכרי מתכוין כלל בעבודתו בשבת רק בשביל עצמו ולא בשביל הישראל ואינו כשלוחו.

אבל אם הוא עושה לבדו יום אחד כנגד יום השבת שעשה הנכרי לבדו הרי הנכרי כשלוחו. ואין תקנה לזה אלא שלא יהנה כלום ממעשה הנכרי בשבת, דהיינו שכל השכר של השבת יניח להנכרי לבדו, אלא אם כן הוא הפסד גדול שאז יש לסמוך על דעת המתירין ליהנות משכר שבת בהבלעה ע"ד שנתבאר:

יח ישראל שלקח תנור למשכון וקיבל עליו הנכרי שמה שיעלה שכר התנור יתן כולו להישראל ברבית מעותיו - מותר לקבל ממנו גם שכר השבת אפילו שלא בהבלעה. לפי שגוף התנור הוא של הנכרי ואין להישראל חלק בו כלל וגם אין הישראל אומר לו שיעשה בשבת אלא הנכרי מעצמו הוא עושה לטובתו כדי לשלם חובו שנתחייב ליתן שכר התנור להישראל ברבית מעותיו:

יט אם אפו נכרים בשבת בתנורו של ישראל בעל כרחו ונתנו לו שכר התנור - אסור ליהנות ממנו עולמית בין לו בין לאחרים מפני שהוא שכר שבת: