רמו דיני השאלה והשכרה לנכרי בשבת. ובו י"ט סעיפים:

א מותר להשאיל כלים ולהשכירם לנכרי ואף על פי שהנכרי עושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו שלא יעשה בהם הנכרי מלאכה בשבת או שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה, כמ"ש בסימן רנ"ב (ולענין להשכיר דבר של פרהסיא עיין סימן רמ"ג).

וכשנוטל השכר לא יטול שכר השבת אלא בהבלעה כגון אם השכיר לו לשבוע או לחדש יכול ליטול השכר אף ששכר השבת מובלע בו אבל אם השכיר לו לימים נפרדים בעד כל יום ויום כך וכך לא יטול ממנו שכר המגיע לימי השבת כמו שנתבאר בסימן רמ"ג עיין שם ואפילו אם השכיר לו ישראל כלים שאין עושים בהם מלאכה כלל ואפילו השכיר לו חדר לדור בו לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה (עיין סי' ש"ו):

ב יש אומרים שהכלים שעושים בהם מלאכה כגון רחיים במקום שמותר להשכירם לנכרי כמו שנתבאר בסי' רמ"ג ומחרישה וכיוצא בהן משאר כלי אומנות אסור להשכירם לנכרי בערב שבת דכיון שיש ריוח להישראל במה שהכלים נשכרים לנכרי גם ביום השבת כי ידוע הוא אף שמשכירם לו לשבוע או לחדש אם היה משכיר לו חוץ משבתות שלא היה רשאי לעשות בהם מלאכה גם בשבת היה הנכרי פוחת לו מעט משכירות שנותן עכשיו כשמשכיר לו סתם ויש לו רשות לעשות גם בשבת לפיכך כשהנכרי עושה מלאכה בשבת סמוך ליום שהשכירם לו דהיינו ערב שבת הרי נראה כאלו עושה בשליחות הישראל שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול כיון שיש ריוח לישראל במה שהוא רשאי לעשות בשבת וכן עיקר:

ג אבל להשאיל לו כלים שעושים בהם מלאכה מותר אפילו בערב שבת סמוך לחשכה דכיון שאין ריוח לישראל במה שהנכרי רשאי לעשות בהם בשבת אין נראה כאלו עושה בשליחותו ואפילו אם משאילו בתנאי על מנת שישאילנו הנכרי כלי אחר לאחר השבת ונמצא שיש ריוח לישראל במה שמשאיל להנכרי גם בשבת מכל מקום כיון שאינו נוטל שכירות ממש בעד זה לא גזרו חכמים:

ד אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום אסור להשאילו מפני מראית העין שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת ע"י נכרי זה שלא יעלה על דעתו שהשאיל לו והוא מוציאו לצורך עצמו ואפילו בעיר שאין בה רשות הרבים אלא כרמלית שאין איסור של תורה אפילו לישראל להוציא לתוכה מרשות היחיד אעפ"כ כיון שמדברי סופרים אסור להוציא אפילו ע"י נכרי שלא לצורך מצוה כמו שיתבאר בסי' ש"ז אם כן יחשדוהו שהוא עובר על דברי סופרים:

ה אבל בעיר המעורבת שמותר לטלטל בתוכה מותר להשאילו אפילו בשבת אם (א) הנכרי דר במקום המעורב שמותר לטלטל בו או אפילו דר במקום שאינו מעורב אלא בענין שאין לחוש למראית העין של הרואה אותו יוצא מביתו של ישראל (כגון שביתו של ישראל רחוק כל כך ממקום שאינו מעורב בענין שהרואה אותו יוצא מביתו של ישראל אינו רואה כשהוא יוצא למקום שאינו מעורב).

ומ"מ אם ידוע לו (ב) שהנכרי יוליכנו היום חוץ לתחום אסור להשאילו בשבת לפי שחפצו של ישראל שהיו ברשותו בבין השמשות קנו אצלו שביתה בשביתתו דהיינו אלפים אמה לכל רוח ולא יותר ואף שאין אדם מוזהר על תחום כליו כמו שאינו מצווה על שביתת כליו מכל מקום כיון שקנו שביתה אצלו ואין להם אלא אלפים אמה אסור לו לגרום להם בידים שיובאו חוץ לתחום ע"י שמוסרו ביד נכרי אבל מותר להראותם לו ולומר לו שיטלם מעצמו כיון שאינו מוסרם לו בידים ויש מתירין אפילו למסור לו בידים כיון שהנכרי הוא המוציאן חוץ לתחום מדעתו לצורך עצמו והישראל אינו אלא גורם בעלמא וכן עיקר.

ויש חולקין על כל זה ואומרים שאפילו בעיר המעורבת ואפילו הנכרי דר ג"כ במקום המעורב אסור להשאילו בשבת או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח ביתו מבעוד יום לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו יאמר שמכר לו חפץ זה בשבת או הלוהו לו לזמן מרובה (דהיינו יותר מל' יום שהיא נקראת הלואה) ולא התירו בשבת אלא שאלה שהוא לזמן מועט כמ"ש בסי' ש"ז או יאמר (הרואה) שנתנו לו למשכון ואסור ליתן משכון בשבת כמ"ש שם או יאמר שנתנו לו לתקנו ולעשות בו מלאכה ואסור ליתן בשבת שום דבר לעשות בו מלאכה אפילו בקבלנות ואפילו קצץ עמו מערב שבת.

ולענין הלכה יש להקל בשאלה בעת הצורך כסברא הראשונה אבל אם מכר לו אפילו בערב שבת או שהלוהו לו לזמן מרובה יותר משלשים יום או שנתנו לו למשכון או שנתנו לעשות בו מלאכה צריך שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או הלוהו או משכנו או נתנו לו לעשות בו מלאכה כיון שכן הוא האמת ויחשדהו שעשה כן בשבת משא"כ בשאלה כשיודע לו האמת אין כאן חשד כלל אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת שהרי מותר להשאיל בשבת:

ו וכל זה בחפצים של ישראל אבל חפצים של נכרי שהיו מופקדים ביד ישראל ובא ליטלו בשבת יכול ליתנו ואע"פ שיוציאנו לרשות הרבים כמ"ש בסימן שכ"ה ע"ש תשלום דינים אלו:

ז אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה, מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת ואדם מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך.

ואף להשכירה לו אסור מן התורה אע"פ שמשכירה הרבה ימים קודם השבת ואפילו אם מתנה עמו שלא יעשה בה כלום בשבת והבטיח לו אין זה מועיל כי אין הנכרי נאמן על כך מטעם שיתבאר בסי' ש"ה ע"ש:

ח במה דברים אמורים כשגוף הבהמה של ישראל. אבל ישראל ששכר בהמה מנכרי יכול לחזור ולהשכירה או להשאילה לנכרי אחר, דכיון שאין גוף הבהמה שלו אינו מצווה על שביתתה.

ויש מי שאוסר להשאילה - לפי שיש להסתפק שמא ע"י השכירות ששכרה הישראל שנותן דמים להנכרי בעדה כדי שיהא רשאי לעשות בה מלאכה נקנה לו על ידי כך הבהמה לימים אלו ששכרה לו מהנכרי, וכשחוזר ומשאילה לנכרי והנכרי עושה בה מלאכה בשבת עובר הישראל משום שביתת בהמתו. משא"כ כשחוזר ומשכירה לנכרי מותר ממה נפשך שאם נקנה גוף הבהמה לישראל נקנה ג"כ לנכרי ששכרה ממנו ואין הישראל מצווה על שביתתה. (ג) וטוב לחוש לדבריו:

ט מותר להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי ולהתנות עמו שיחזירנה לו קודם השבת. ואם עבר הנכרי על תנאו ועיכבה ולא החזירה קודם השבת - יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת, שאז אינו מצווה על שביתתה כיון שאינה שלו שכבר הפקירה.

ואע"פ שמדברי סופרים כל הפקר שאינו בפני שלשה אינו הפקר כלל - שכשיש שלשה בודאי הוא מפקיר בלב שלם ואין כאן חשש הערמה שהרי אחד מהשלשה יכול לזכות מיד בהפקר הזה והשנים הנשארים יכולים להעיד לו שזכה מההפקר ולא יוכל המפקיר לחזור בו ולהוציאו ממנו - מכל מקום אע"פ שמפקיר בינו לבין עצמו בודאי מפקיר בלב שלם כדי שינצל מאיסור של תורה.

ומכל מקום אין אדם אחר יכול לזכות בה אפילו אם מפקירה בפני שלשה כשאר הפקר, דכיון שאינה מפקירה אלא כדי להפקיע מעליו איסור שבת בלבד (ד) א"כ מן הסתם אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד בשעה שהנכרי עושה בה מלאכה שהפקר ליום אחד או אפילו לשעה אחת הרי הוא הפקר גמור לאותו יום ואותה שעה כמ"ש בחו"מ סי' רע"ג. 

ובמוצאי שבת מיד היא חוזרת להיות שלו ואין שום אדם יכול לזכות בה.

ואף בשבת אינה הפקר אלא בשעה שעושה בה מלאכה שהרי לא הפקירה אלא כדי להנצל מאיסור עשיית המלאכה שהנכרי עושה בה בשבת וא"כ בשעה שאינו עושה בה כלום היא חוזרת להיות שלו ואין שום אדם יכול לזכות בה.

(אלא בשעה שהנכרי עושה בה ואז לא יניחנו הנכרי ואף אם יניחנו הנכרי מכל מקום אותה רגע שזוכה בה היא בטלה ממלאכת הנכרי וחוזרת היא להיות של ישראל):

י ואם הוא רוצה יכול להקנות גוף הבהמה לנכרי זה ליום השבת קודם השבת. והוא שיאמר לו בפניו: בהמתי קנויה לך שאז מתכוין הנכרי לקנותה והיא נקנית לו באמירה זו כיון שהיא ברשותו. אבל אם אומר כן שלא בפניו - לא קנאה הנכרי כלל:

יא וכל זה בדיעבד שכבר השכירה או השאילה לנכרי בהיתר שהתנה עמו שיחזירנה לו קודם השבת. אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה סתם על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי - לפי שמפורסם לרבים שהיא בהמת ישראל וההפקר וההקנאה אינן מפורסמים כלל. ויש כאן חשש מראית העין.

ויש מתירין להשכיר או להשאיל לכתחלה על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי בפני שלשה ישראלים - שע"י השלשה ישראלים יתפרסם הדבר לכל מי שיודע שהיא בהמת ישראל.

ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק. כגון מי שיש לו שדות ואי אפשר לו ליתנן לנכרי באריסות אלא אם כן ישכיר לו גם שוורים לחרוש בהם, ואי אפשר לו למנעו שלא יחרוש בהם בשבת, וגם אי אפשר לו להטיל עליו כל אחריות השוורים אף לענין יוקר וזול ומיתה באונס ע"ד שיתבאר - אזי יש להתיר לו שיפקירם בפני ג'. 

וטוב להורות לו שיפקירם בפני דייני העיר, והם יפרשו לו ענין ההפקר שיפקירם בלב מלא, ולא יתבע מן הנכרי אפילו אם ע"י פשיעותו יארע בהם הפסד בשבת, והם יפרסמו ההפקר לכל - שלא יהיה חשש מראית העין. 

וכן יש להתיר לצורך מצוה, כגון לשלוח אתרוגים על בהמתו ע"י נכרי, ע"ד שיתבאר בסי' תרנ"ה, אם מפקיר בהמתו בפני שלשה. ואם אי אפשר לו יכול להפקיר אפילו בינו לבין עצמו שלדבר מצוה אין לחוש למראית העין. 

אבל שלא לצורך מצוה ושלא בשעת הדחק - אין להתיר לכתחלה אפילו רוצה לפרסם לרבים שמפקירה או שמקנה גוף הבהמה להנכרי ליום השבת, לפי שאפשר שימצאו הרבה שיודעים מהשכירות והשאלה שהן לכל ימות השבוע ואינן יודעים מההפקר (ה) וההקנאה שהן לשבת בלבד, ויראה להם שגם בשבת היא שכורה ושאולה בלבד להנכרי, וגוף הבהמה של ישראל כמו בכל ימות השבוע.

אבל אם גם בימות החול גוף הבהמה קנוי להנכרי, אף על פי שלא הקנה לו קנין גמור, שיהא רשות בידו למוכרה וליתן להישראל דמיה, אלא לא הקנה אותה לו רק לענין יוקר וזול ואחריות מיתה - דהיינו ששם אותה בדמים להנכרי בשעה שהשכירה או השאילה לו, ואם (ו) תתייקר בסוף משך זמן שכירותו או שאילתו כשיחזירנה להישראל - יהיה העודף להנכרי. ואם תוזל יתחייב לשלם לו העודף מביתו אע"פ שהוא אנוס בזול זה. וכן אם תמות אפילו באונס יתחייב לשלם. ונמצא ריוח בהמה זו וחסרונה הכל לנכרי כאלו היתה בהמתו ממש  - לפיכך אין הישראל מצווה על שביתתה.

שאף שגוף הבהמה משועבד לו שלא יוכל הנכרי למוכרה שלא מדעתו - מכל מקום כל זמן שהיא מחוסרת גוביינא שעדיין לא גבה אותה מבית הנכרי לביתו, הרי היא כבהמת הנכרי כיון שאין להישראל עליה אלא שעבוד בעלמא וכל חסרונה ורווחה להנכרי.

ואין לחוש למראית העין כיון שאינה של הנכרי בשבת לבד אלא בכל זמן משך שכירותו או שאילותו אפילו בימות החול - א"כ הרי זה דומה למוכר בהמתו לנכרי והנכרי עושה בה מלאכה בשבת שאין שם חשש מראית העין לפי שיש פרסום לדבר.

ומכל מקום כיון שלא מכרה לו ממש (ז) יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתר שכל מה שאפשר לו לעשות להוציא את עצמו מידי חשד יש לו לעשות:

יב וכן יכול להשכירה או להשאילה לנכרי ע"י שיזהיר אותו שלא יעשה בה בשבת ובאם שיעבור על תנאו ויעשה אזי היא קנויה לו ליום השבת ויתחייב באונסין שיארעו לה בשבת, ויכתוב כן בערכאותיהם שנמצא כשבא הנכרי לעשות בה בשבת אינה בהמת ישראל כלל שהרי קנאה הנכרי להתחייב באונסיה. ואף שאינה קנויה לו אלא בשבת בלבד אין לחוש למראית העין, כיון שכתב כן בערכאותיהם יש לדבר קול ופרסום:

יג ישראל ונכרי שהם שותפים בבהמה לטחון ברחיים וכיוצא יש היתר שיעשה בה הנכרי בשבת ע"י שיתנה עם הנכרי בתחלה בשעה שקנאוה שיטול הנכרי כל שכר השבת בלבדו והישראל יטול כנגד זה כל שכר יום אחד בחול בלבדו - שכשמתנה עמו כן בתחלת השותפות הרי זה כמקנה לו בלבדו כל גוף הבהמה לשבתות ולישראל בלבדו ביום אחר ואין להישראל חלק בה בשבתות ואינו מצווה על שביתתה. ואם אח"כ נתרצה הנכרי מאליו לחלוק עמו כל השכר בשוה - הרי זה מותר כמ"ש בסי' רמ"ה.

ואפילו אם אחריות הבהמה הוא על שניהם בשוה כל ימות השבוע אפילו בשבת - אעפ"כ אין הישראל מצווה על שביתתה מחמת שאחריותה גם עליו בשבת, כיון שהתנה עמו שיטול כל שכר השבת לעצמו הרי היא קנויה לו בלבדו לשבת ואין לישראל חלק בה כלל, ומה שאחריותה גם על הישראל זהו תנאי אחר שהרויח הישראל להנכרי משלו וקיבל גם עליו אחריות השבת שאז היא של הנכרי, והנכרי הרויח משלו להישראל וקיבל גם עליו אחריות יום אחד בחול שאז היא של הישראל:

יד ואם לא התנה עמו כן בתחלת השותפות לא יתנה עמו אחר כך - שאף אם עכשיו אין כאן איסור משום שביתת בהמתו, שהרי עכשיו אין הנכרי נמנע מלעשות בה מלאכה בעל כרחו של הישראל מאחר שכבר נשתתף ויש לו חלק בה - מכל מקום יש איסור במה שנוטל ריוח יום אחד בחול כנגד יום השבת שהרי נוטל שכר שבת שלא בהבלעה כמ"ש בסי' רמ"ה. 

ובכגון זה שלא התנו מתחלה יותר יש היתר כשלא יאמר לו כלל טול אתה בשבת ואני בחול אלא יחלוק עמו כל הריוח של כל ימות השבוע בשוה, שאז הוא נוטל שכר שבת בהבלעה. אלא שגם זה אין להתיר אלא במקום הפסד גדול אם גם הנכרי בעצמו צריך לעשות מלאכה בשבת עם הבהמה והישראל יעשה כנגדו בחול כמ"ש שם:

טו וגם במקום הפסד גדול או אפילו אינו רוצה ליטול כלל בחול כנגד השבת, אף שאין איסור משום שכר שבת ולא משום שביתת בהמתו, מאחר שהנכרי אינו נמנע מלעשות בה מלאכה בשבת בעל כרחו של הישראל - מכל מקום יש איסור למפרע במה שנשתתף עם הנכרי בבהמה שהנכרי יעשה בה מלאכה בשבת בעל כרחו. 

ויש תיקון לזה ע"י שיתנה עמו שאם יעשה בה מלאכה בשבת אזי היא קנויה לו ליום השבת ויתחייב באונסין שיארעו בשבת ויכתוב כן כמו שנתבאר למעלה, או ע"י שיקנה לו גם חלקו לענין יוקר וזול ומיתה באונס כמו שנתבאר למעלה.

או אפילו ימכור לו חלקו במכירה גמורה, ואעפ"כ לא יוכל הנכרי למוכרה שלא מדעתו, כגון שיזקוף עליו הדמים במלוה שיפרעם לו כשיתבענו, ויחזור הנכרי ויעשה לו בהמה זו אפותיקי לחובו, דהיינו שכל זמן שלא יפרע לו חובו במעות לא יוכל לסלקו בדבר אחר כי אם בבהמה זו. ולפיכך כל זמן שלא נתן לו המעות אינו יכול למכרה שלא מדעתו. ואעפ"כ אינו עובר עליה משום שביתת בהמתו כיון שעדיין לא גבה ממנו בהמה זו לפירעון (חובו). ואין לו עליה אלא שעבוד בעלמא.

ואם הוא רוצה יכול ליקח הבהמה לביתו למשכון לאחר שזקף עליו הדמים במלוה, ויאמר לו אם לא תפרעני חלקי במעות כשאתבעך תהא בהמה זו קנויה לי אז להפרע ממנה חובי ויחזור ויתן לו הבהמה לעבוד בה.

ולפיכך כל זמן שלא נתן לו המעות אינו יכול למוכרה שלא מדעתו ואעפ"כ אינו עובר עליה משום שביתת בהמתו כל זמן שלא תבעו ולא נקנית לו לפירעון.

ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו תהא קנויה לי אם לא תפרעני חלקי במעות כשאתבעך - לפי שכשיתבענו חלקו בשעת חלוקה או כשיארע בה הפסד או כשירצה הנכרי למוכרה ולא יפרע לו במעות, נמצא שלמפרע היתה קנויה לישראל, ועבר עליה משום שביתת בהמתו:

טז ובין שעשאה אפותיקי ובין שלא עשאה ובין שנטלה למשכון ובין שלא נטלה אלא מכרה לו במכירה גמורה שיהא רשות בידו למוכרה שלא מדעתו - כיון שכל זמן שלא מכרה הם שותפים בה ויש חשש מראית עין לפיכך יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתר:

יז היתר זה של עשיית אפותיקי או שיטלה למשכון מועיל אף כשכל הבהמה היא של ישראל ומשכירה או משאילה לנכרי רק שיפרסם שעשה דרך היתר:

יח במה דברים אמורים כשמשכירה או משאילה לו לעשות מלאכת עצמו, אבל לעשות מלאכת ישראל בשבת - אין היתר כלל, אפילו אם מכרה לו במכירה גמורה - שמכל מקום הנכרי עושה מלאכה בשבת בשביל הישראל, אם לא קצץ לו שכר על זה. וכן אם הוא שכירו לשנה לכל המלאכות שיצטרך שדינו כאלו לא קצץ כמו שנתבאר בסי' רמ"ג ורמ"ד. 

אבל אם אינו שכור לו אלא למלאכה זו בלבד לעשותה לו בכל עת שיצטרך לה בתוך משך זמן שכירותו. כגון מי שיש לו סוסים ועגלה ושכר לו נכרי לשנה שיסע עם סוסים ועגלה שלו בכל עת שיצטרך להוליך בהם סחורה בתוך שנה זו, והנכרי נוסע גם בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל - אינו צריך לומר לו שלא יסע בשבת אם נוסע מבית הישראל מבעוד יום, מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד. רק שיקנה לו הסוסים באחד מהדרכים שנתבארו ויפרסם שעשה דרך היתר.

והוא שיהיו קנוים לו גם בימות החול בתוך משך זמן נסיעתו. אבל אם אינו מקנה לו אלא לשבת בלבד - אסור מפני מראית העין כמו שנתבאר למעלה. 

וכן אם הוא עצמו נוסע ג"כ עם הסוסים כל ימות החול ומזונותיהם עליו - הרי הם נקראים על שמו אע"פ שמכרם להנכרי במכירה גמורה אף לימות החול כיון שהנכרי אינו אלא שכירו. ולפיכך צריך הוא למחות בידו שלא יסע בשבת מפני מראית העין:

יט כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתתה ביו"ט לפיכך כל פרטי ההלכות שנתבארו לענין שאלה ושכירות בהמתו לנכרי ושותפות עמו גבי שבת הן נוהגים ג"כ גבי יו"ט, שאין בין יו"ט לשבת אלא מלאכות שהותרו בגלל אוכל נפש, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.

ויש אומרים שביו"ט אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו, לפי שלא נצטוינו ביו"ט אלא שלא נעשה מלאכה, ומה שבהמתנו עושה אין זו נקראת מלאכה אצלינו אלא אצל הבהמה. ואף בשבת לא למדנו איסור זה ממה שנאמר לא תעשה כל מלאכה שאין זו מלאכה כלל אצלינו אלא מצוה אחרת היא שנאמר למען ינוח שורך וחמורך ואינה נוהגת ביו"ט כלל והוא הדין לשביתת עבדו שאינה נוהגת ביו"ט לפי דבריהם לפי שאינה בכלל מלאכה אלא מצוה אחרת היא, שנאמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.

ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא הראשונה (עיין סי' תצ"ה):