רנב מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת ובו כ' סעיפים:

א מותר [לאדם] להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה, אע"פ שאינו יכול לגומרה [כל המלאכה] מבעוד יום [לפני שבת], והיא [המלאכה] נגמרת מאליה בשבת. [בלי השתתפותו של האדם]

כגון: לשרות דיו וסממנים במים [סמוך לחשכה, והם נשרים שם כל השבת. ולכאורה הצבע עושים כששורים במים דיו ביחד עם סממניםץ. ולכאורה המלאכה הוא צובע כי צובע את המים בשריית הדיו והסממנים בהמים. ובשבת עצמו אסור משום איסור צובע, אבל כיון שנגמרת מאליה - מותר].

וכן ליתן השעורים במים בגיגית סמוך לחשיכה, והם נשרים שם כל השבת כולה [- מותר, כיון שנגמרת מאליה. אבל בשבת אסור ליתן שעורים במים בגיגית משום איסור?]. 

וכן ליתן מוגמר תחת הבגדים [מוגמר הוא בשמים, ומניח הבשמים] על גבי גחלים [ומוגמר שעל גבי הגחלים נכנס לתוך הבגדים] סמוך לחשיכה והם מתגמרים והולכים כל השבת כולה [כיון שנגמרת מאליה - מותר. אבל בשבת אסור ליתן מוגמר על גחלים משום איסור [צריך לברר האיסורים בזה: אם זה בישול, מכבס]

אפילו אם המוגמר והגחלים מונחים בכלי [ אם המוגמר או הגחלים לא היו מונחים בכלי השייך להישראל אלא על גבי הארץ, אז הרי אין כאן כלי של ישראל כלל, ולא שייך לומר אפילו שביתת כיליו, ואפילו לב"ש שאוסר שביתת כיליו הי' מותר. כי על הארץ ששייך להישראל בודאי שאין שייך לומר על זה שביתת כלים, לכן כותב אדה"ז שאפילו הוא שהמוגמר הוא בכלי - אין כאן איסור. כי אין אדם מצווה על שביתת כיליו].

שאף שהמלאכה נעשית בשבת בכלי של ישראל - אין בכך כלום, שאין אדם מצווה על שביתת כליו שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה.

אפילו אם הוא בענין שהכלי בעצמו הוא העושה מלאכה בשבת מאליו. [היינו שמותר לא רק כשהכלי אינו עושה מלאכה, אלא דבר שנעשית בו מלאכה מונחת בתוך הכלי, כנ"ל בשריית הדיו והסממנים והשעורים והמוגמר. אלא גם באופן שהכלי השייך להישראל עושה את המלאכה בשבת] כגון לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים מבעוד יום והם נצודים בשבת, אע"פ שהמצודה היא העושה מעשה הצידה בשבת, שהפח נקשר ותופס העוף. וכן היקוש [מלשון: מפח יוקשים] שפושטים לחיות ללוכדן ברגליהן כשהם נוגעים בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד:

ב וכן מותר לתת צמר לתוך היורה מבעוד יום (וצובעו) [לצובעו] והוא מצטבע מאליו כל השבת כולה.

[לעיל דיבר מענין שריית דיו וסממנים ושעורים שאינו מבשלם. אבל הצמר שנותנים לתוך היורה הוא מצטבע ע"י רתיחת המים שעל האש, ויש בזה עוד תנאים מתי מותר לתת הצמר לתוך היורה כדי שיצבע מאיליו כל השבת בכדי שלא יבא לעבור על איסור בישול]

והוא שתהא היורה עקורה מעל האש כל השבת כולה - שאם עומדת על האש אסור משום גזרה שמא ישכח ויחתה בגחלים בשבת למהר בישול סממני הצבע.

[ויתחייב משום מבעיר ומשום מבשל, אבל כשאינה על גבי האש אין שם גחלים לחתות]

וגם שתהא היורה טוחה בטיט סביב כסויה - שאם אינה טוחה אסור משום שמא ישכח ויגלה כסויה בשבת (ומגיס) [ויגיס] בה בכף, והמגיס בקדרה רותחת אפילו אינה על האש חייב משום מבשל - שההגסה גורמת למהר הבישול. 

ואפילו אם סממני הצבע נתבשלו כבר כל צרכן מבעוד יום [א"כ כשיגיס אף שלא יתחייב משום בישול, כי הרי מבושלים כבר ואין בישול אחר בישול] - מכל מקום כשמגיס בהן בשבת חייב משום צובע, שע"י ההגסה נקלט הצבע בצמר [וא"כ אף שאין בזה איסור בישול, יש בזה איסור צובע, ולכן צריך לטוחה בטיט בכדי שלא ישכח ויגלה כיסויה ויגים בה בכדי שהצבע יקלט יותר בהצמר ].

אבל כשהיא טוחה בטיט לא יבא לטרוח כל כך לסתור הטיחוי כדי להגיס.

אבל מותר לתת אונין (פי' מטוה) של פשתן [Linen weave] לתוך התנור מבעוד יום כדי שיתלבנו שם כל השבת כולה, אע"פ שאין פי התנור טוח בטיט סביב כיסויו [ואין אנו חוששין שמא יבא לחתות הגחלים, כנ"ל בצמר ביורה] - דכיון שהרוח קשה להאונין לא יבא לגלות כיסוי התנור כדי לחתות בגחלים שבשוליו:

ג מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכה. ובלבד שיצא מפתח ביתו עם המקח מבעוד יום, אפילו היא עיר המעורבת, כמו שנתבאר בסי' רמ"ו. [סעי' ה]

ואפילו (א) אם ייחד להנכרי חדר בחצרו שיניח שם מקחו קודם השבת, ואח"כ בשבת בא הנכרי ליטלו משם להוליכו לביתו (ב) - לא יניחנו להוליכו עד לאחר השבת. אלא אם כן שהנכרי אלים והוא מתיירא ממנו, שאז (ג) יש להקל אף אם לא ייחד לו מקום למקחו קודם השבת:

ד ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכה בקבלנות והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת. ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת. וכן לא יאמר לו ראה שתגמר המלאכה ביום א' או ביום ב' וידוע שאי אפשר לגמרה אז אלא אם כן שיעשה גם בשבת - שהרי זה כאלו אומר לו בפירוש לעשות בשבת. 

אבל כשלא אמר לו כלום והנכרי עושה בשבת מעצמו - אינו צריך למחות בידו. לפי שאין הנכרי מתכוין בעשייתו בשבת בשביל הישראל, שהרי אף אם לא היה עושה עד לאחר השבת היה מקיים ציווי הישראל כיון שהישראל (ד) לא גילה לו דעתו לעשות בשבת אלא הוא עושה בשבת לעצמו כדי להשלים קבלנותו, שאם לא יעשה היום יצטרך לעשות למחר ועכשיו שעשה היום יהיה פנוי למחר:

ה במה דברים אמורים כשהנכרי עושה בשבת בביתו או בבית אחר שאינו רשות ישראל, שאז אין הדבר ניכר שהיא מלאכת ישראל. אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל - לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל (ה) ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת או יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו ולא קבלן כמו שנתבאר בסימן רמ"ד.

ואפילו כשהמלאכה נעשית בבית נכרי: יש אומרים שאין היתר (ו) אלא כשאין מגיע ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת, שאף אם יעשנה אחר השבת יהנה ממנה הישראל כך כמו עכשיו שהיא נעשית בשבת. ואף שהוא חפץ יותר שתיעשה בשבת כדי שתגמר מקודם ויכול ליהנות ממנה מקודם - ואין זה נקרא ריוח כיון שאף אם תיעשה אחר השבת יהנה ג"כ ממנה.

אבל אם הוא בענין שאם תיעשה אחר השבת לא יוכל ליהנות ממנה ואין לו בה חפץ כלל אלא אם כן תיעשה בשבת. כגון שהולך לדרך מיד במוצאי שבת וכיוצא בזה בענין שיש ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת - אסור ליתנה להנכרי קודם השבת אלא אם כן שיוכל לגמרה בימי החול קודם השבת או אח"כ.

ואף אם נתנה לו בכדי שיכול לגמרה קודם השבת ונודע לו שהנכרי עושה בשבת - צריך למחות בידו. דכיון שלהישראל יש ריוח מזה שהמלאכה נעשית עכשיו בשבת ולהנכרי אין ריוח מזה, שמצדו לא יבצר לעשותה אחר השבת אלא שהוא עושה בשבת לפי תומו להשלים פעולתו ואין מגיע לו ריוח מזה כמו שמגיע להישראל, לפיכך נראה הדבר כאלו בשביל זה הישראל נעשית המלאכה בשבת.

ויש מי שמתיר ליתנה לו סמוך לחשכה והוא יעשה מעצמו בשבת בביתו רק שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת ולא יאמר לו כלל שיוצא לדרך במוצאי שבת מיד.

ואפשר שאינן חולקים כלל. שהמתיר אפשר שלא התיר אלא כשהוא בענין שכשלא יעשה בשבת ואחר השבת לא יהיה להישראל כלל חפץ במלאכתו אזי לא ישלם לו הישראל בעד מלאכתו ונמצא שבמה שהוא עושה המלאכה בשבת מגיע לו ריוח שישלם לו הישראל בעד מלאכתו. ובזה אפשר שגם האוסר מודה שהוא מותר דכיון שגם להנכרי מגיע ריוח ממלאכת השבת אינה נראית כאלו היא נעשית בשביל הישראל בלבד.

אבל אם הוא בענין שאף אם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת ויצטרך הישראל לשלם לו כיון שלא התנה עמו בתחלה על מנת שתוגמר המלאכה במוצאי שבת מיד ונמצא שאין מגיע ריוח להנכרי ממה שעושה בשבת אלא להישראל בלבד - אפשר שבזה אף המתיר מודה שהוא אסור:

ו וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראל, או שעושה בטובת הנאה דהיינו שעושה בחנם בשביל טובת הנאה שקבל כבר מהישראל. וע"ד שנתבאר בסי' רמ"ז שדינו כאלו קצץ לו שכר.

אבל אם אין הנכרי חפץ לעשות בחנם אלא מצפה הוא לתשלום שכר, אבל אין דעתו סמוכה עליו בודאי, שלא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל, ונראה כעושה שליחותו - לפיכך לא יתן לו אלא א"כ שיכול לגומרה קודם השבת. 

ודבר שקצבתו ידוע, כגון כלים לכובס בזמנינו זה - מותר ליתן לו אפילו סמוך לחשכה בסתם בלא קציצה - דאטו בכל פעם ופעם יקצוץ עמו.

ויש מתירין אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה' בשבת או קודם לכן אע"פ שלא יוכל לגומרה קודם השבת - שכשנותן לו בערב שבת אם אינו יכול לגומרה מבעוד יום הרי זה נראה כאלו נותן לו על מנת שיגמור בשבת כיון שנותן לו סמוך לשבת והוא אינו יכול לגומרה מבעוד יום. אבל בחמישי כיון שאינו סמוך לשבת אין נראה כנותן לו על מנת לעשות גם בשבת, ואם הנכרי יעשה מעצמו בשבת אין בכך כלום, שלהשלים קבלנותו הוא עושה.

ואינו נראה כשלוחו של הישראל אלא בשעה שמקבל הקבולת, שאז אף אם הישראל קוצץ לו דמים [וא"כ י"ל שלשכרו עושה ומ"מ] הרי זה נראה כשלוחו של ישראל, וכיון שנותן לו רחוק מיום השבת אף אם הוא נראה אז כשלוחו מכל מקום אין נראה כאלו שולחו לעשות בשבת אלא אם כן נותן לו סמוך לשבת, וכן עיקר.

(ומה שאנו מחמירים גבי שילוח אגרת כסברא הראשונה כמו שנתבאר בסי' רמ"ז - הטעם הוא לפי שכששולחו בדרך עם אגרת שיוליכנה למחוז חפצו נראה כאלו אומר לו לילך בכל יום אפילו בשבת עד שיגיע למחוז חפצו, ולפיכך צריך שיהיה יכול להגיע לשם קודם השבת אע"פ שמשלחו הרבה ימים קודם השבת):

ז ומכל מקום (ז) אם רואה אותו עושה מלאכתו בשבת צריך לומר לו שלא יעשה אע"פ שנתן לו בא' בשבת אע"פ שהיה יכול לגומרה כבר קודם השבת. (לפי שכשהישראל רואהו בשבת עוסק במלאכתו ושותק לו אזי מבין הנכרי שבשבת הוא נוח לו להישראל ומתכוין לעשות בשבילו, משא"כ כשאינו רואהו הוא מתכוין להשלים קבלנותו):

ח במה דברים אמורים כשלא קצץ לו שכר ואפילו עושה בטובת הנאה שדינו כקצץ לו שכר לענין ליתן לו אפילו בערב שבת - מכל מקום כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו (דכיון דאין דעתו סמוכה לקבל שכר בעד מלאכתו הרי הוא מתכוין בשביל הישראל כשהוא מבין מדעת הישראל שעסק זה נוח לו)

אבל אם קצץ לו שכר (הרי הוא מתכוין בעשייתו בשבת כדי לקבל שכרו ולא בשביל הישראל אף שרואהו ושותק לו ולפיכך) אין צריך למחות בידו כלל.

ומכל מקום אם המלאכה נעשית בפרהסיא ומפורסם לרבים שהיא של ישראל צריך למחות מפני מראית העין כמו שנתבאר בסי' רמ"ד. 

לפיכך החלוקים שלנו במדינות אלו שהם ניכרים שהם של ישראל כשמכבסן הנכרי בשבת על גבי הנהר צריך למחות מפני מראית העין, שיאמרו שבשבת נתנם לו לכבסן. 

ומכל מקום לכתחלה מותר ליתנם לו אפילו בערב שבת ואין חוששים שמא יכבסן בשבת בפרהסיא

ט וכל זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל כגון כלים של ישראל שביד הכובס, ועורות לעבדן, או לרצען לתפור מהם מנעלים, וחוטין לארוג מהם בגדץ אבל אם הישראל לא נתן לו כלום אלא הנכרי תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו בבית שלו אף על פי שרואהו עושה אותה בשבת - אינו צריך לומר לו כלום, אע"פ שלא קצץ לו שכר אם (ח) אינו עושה בפרהסיא או שאין מפורסם לרבים שעושה בשביל הישראל - לפי שעדיין לא נקרא שמו עליהם שאם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים.

ואף לכתחלה מותר לצוות את הנכרי לעשותם אפילו בערב שבת סמוך לחשכה, רק שלא יאמרו לו שיעשה בשבת:

י וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו אפילו בבית ישראל בשביל ישראל כגון שמבעיר מדורה מעצים שלו בשביל שיתחמם הישראל כנגדה או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל לאורה - אין צריך למחות בידו דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו שיודע שלא יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה.

אבל אם מבעיר עצים של הישראל ומדליק נר הישראל אע"פ שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל מהישראל - מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק (ט) נרו בשבת והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו א"כ מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל. לפיכך צריך למחות בידו אפילו שלא בבית ישראל.

ואפילו אם מבעיר מעצים שלו ומדליק מנר שלו שאין צריך למחות בידו מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו לפי שאם יהנה גופו ממנה בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת, שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת וכיון שעיקר עשיית המלאכה היא בשבילו יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו:

יא אבל נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות שקיבל מערב שבת וקצץ לו שכר - מותר לו ליהנות ממנו בשבת עצמה כיון שהנכרי עשאה לטובת עצמו להשלים פעולתו ולקבל שכרו ולא נתכוין בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמה, שאף אם לא יהנה ממנו בשבת עצמה לא ימנע הנכרי מעשות מלאכתו בשבת, וא"כ אין לאסור לו ליהנות ממה שעשה הנכרי לטובת עצמו. לפי שאף אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה לא יבא לומר לנכרי שיעשה לו כיון שאין מתירים לו אלא כשמתכוין הנכרי לטובת עצמו ולא כשמתכוין בשביל ישראל.

ויש אוסרים להשתמש בכלי הנגמר בשבת ביד נכרי, וגם במוצאי שבת צריך להמתין בכדי שיעשו, דהיינו כשיעור שהות ששהה הנכרי בעסק עשיית הכלי בשבת, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. וכן יש לנהוג לכתחלה אם לא שצריך אליו הכלי בשבת שאז יש להקל.

ואם נסתפק שמא נגמר הכלי בערב שבת - יש להקל בכל ענין כיון שיש מתירין לגמרי.

(ואם נגמר ביו"ט א' מותר בליל יו"ט ב' בכדי שיעשו עיין סי' תקט"ו)

ואם גמר הנכרי תפירת מנעלים מערב שבת רק שתיקנם והחליקם בשבת - מותר ללבשם בו ביום לדברי הכל, שהרי אינו נהנה בלבישתו ממלאכת השבת אלא ממלאכת החול, שהרי היה יכול ללבשם בלא תיקון זה. וכן כל כיוצא בזה:

יב וכל זה בכלים שעשה לישראל, אבל נכרי העושה על המקח, למכור לכל מי שיזדמן לו - אם היא עיר שרובה נכרים מותר ליקח ממנו בשבת בהקפה בלא פיסוק דמים על דרך שיתבאר בסי' שכ"ג.

ומותר ללבשם בו ביום אף על פי שידוע שעשאן בשבת - דכיון שרוב העיר הם נכרים מן הסתם עשאן על דעת נכרים, שכל העושה על דעת הרוב הוא עושה. וכן הדין ביום טוב. 

ואף שיש להחמיר בנולד ביום טוב כמו שיתבאר בסי' תצ"ה מכל מקום כאן אין בו משום נולד הואיל והוא דבר שגמרו בידי אדם כמו שיתבאר בסימן שכ"ה:

יג במה דברים אמורים כששיגרן הנכרי או הביאן בעצמו לבית הישראל. אבל אסור לשלוח אצלו ליטול כלים מביתו (בשבת) אפילו ע"י נכרי אע"פ שנגמרו מערב שבת.

לפי שאין מביאים כלים מבית האומן כלל אפילו בחולו של מועד אלא אם כן הן לצורך המועד אע"פ שנגמרו קודם המועד (י) - מפני מראית העין שיאמרו שבמועד נתן לו לתקנם ולצורך המועד לא חששו למראית העין במועד שהוא קל כמו שיתבאר בסי' תקל"ה. 

אבל כאן בשבת (אע"פ שנגמרו מערב שבת) או יו"ט אפילו לצורך שבת ויו"ט - אסור ליטול מבית האומן לבית ישראל, אפילו מבית לבית בחצר אחת. 

אלא אם כן שהנכרי אינו אומן כלל אלא הוא חנוני הלוקח מהאומנים ומוכר לאחרים שאז מותר ליקח אצלו אפילו בביתו או בחנותו ולהביא לבית ישראל אפילו דרך הרחוב אם היא עיר המעורבת:

יד מותר לפתוח מים לגינה, דהיינו לעשות נגר קטן משפת המעין לגינה סמוך לחשכה, והמים נמשכים והולכים לגינה כל השבת כולה ומשקים את הזרעים, אע"פ שהמשקה בשבת חייב.

וכן מותר להניח קילור עבה על העין לרפואה, ואספלנית על גבי המכה, והם מתרפאים והולכים כל השבת כולה, אע"פ שבשבת אסור להניחם כמו שיתבאר בסי' שכ"ח.

וכן מותר לטעון קורות בית הבד על גבי הזיתים, ועגולי הגת על גבי הענבים סמוך לחשכה והם נסחטים והולכים כל השבת כולה, אע"פ שהסוחט בשבת חייב. (יא)

ומכל מקום השמן והיין היוצא מהם משחשכה - אסור, כדין משקין שזבו מאליהם בשבת שהם אסורים בו ביום משום גזרה שמא יבא לסחוט בידים, כמו שיתבאר בסי' ש"כ.

במה דברים אמורים כשהטעין עליהם סמוך לחשכה ממש, אבל אם הטעין עליהם מבעוד היום גדול בענין שנתרסקו מחמת הטעינה קודם שחשכה - מותרין השמן והיין היוצא מהם כל השבת כולה. שכאן אין לגזור שמא יבא לסחטם בידים לפי שאף אם יסחטם לא יעשה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, כיון שכבר הם מרוסקים והיה המשקה זב מהם מאליו בלא טעינת הקורה והעגולים ובלא סחיטה בידים, אלא שע"י הטעינה והסחיטה הוא ממהר לצאת.

וכן (יב) הבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום מותרין המשקין היוצאין מהן בשבת:

טו מותר ליתן חטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשכה והם נטחנות כל השבת כולה, ואע"פ שהרחיים הן של ישראל. ואין חוששין להשמעת קול הרחיים בשבת שלא יאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת - לפי שהכל יודעים שהרחיים טוחנות מעצמן ולא יבאו לחשדו שבשבת נתן החטים לרחיים.

ויש חולקים על זה ואוסרין ברחיים ובכל מקום שיש השמעת קול כשהמלאכה נעשית מאליה בשבת - מפני שהוא זלזול שבת שיאמרו שבשבת התחיל המלאכה. אלא אם כן שהמלאכה נעשית ברשות נכרי ואין שם הישראל נקרא עליה כלל, כגון ליתן חטים לתוך רחיים של נכרי מבעוד יום או שנותן להנכרי מבעוד יום והנכרי נותנן לרחיים שלו אפילו בשבת אם קצץ לו שכר כמו שנתבאר למעלה. 

ובלבד שלא יעמוד ישראל אצלו בשבת לשמרו שלא יגנוב מפני מראית העין שיאמרו שהוא שלוחו של ישראל העומד עליו אלא א"כ יש חשש הפסד מרובה שאז אין חוששים למראית עין כזה כמו שנתבאר בסימן רמ"ד. וכל שכן אם השעה צריכה לכך, כגון שהוא סמוך לפסח וצריך הישראל לשמור הרחיים שלא יבאו שם מים.

ולענין הלכה במקום שאין שם מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה אלא אם כן יש שם הפסד (ג) שאז יש לסמוך על סברא הראשונה:

טז ומכל מקום מותר להעמיד מערב שבת זוג המקשקש לשעות עשוי ע"י משקולת אע"פ שמשמיע קול בשבת לא יבאו לומר שהעמידו בשבת ועבר על גזרת חכמים שאסרו להשמיע קול בשבת (בכלי המיוחד לכך) כמו שיתבאר בסי' של"ח - לפי שהכל יודעים שדרכו להעמידו מאתמול שכן הוא דרכו לעולם להעמידו בכל יום על יום שלאחריו:

יז לא יצא אדם לרשות הרבים סמוך לחשכה וחפץ בידו גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו להצניעו עד לאחר שחשכה ואז יזכור שהחפץ בידו וישכח שהוא שבת ויצא ג"כ עם החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים או יכניסנו מרשות הרבים לרשות היחיד.

אבל אם לא היה נזכר מהחפץ משחשכה לא היה עובר על איסור של תורה - שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת דהיינו שהוא מחשב ומתכוין לעשיית מלאכה. ושגגתו שמביא עליה חטאת היא שאינו יודע שהיום שבת או שאינו יודע שמלאכה זו אסורה:

יח אבל מותר לצאת לרשות הרבים סמוך לחשכה במחט התחובה לו בבגדו וכל כיוצא בזה, בענין שאם היה יוצא בו בשבת היה פטור מן התורה, כמו שיתבאר בסי' ש"א. ואף שהוא אסור בשבת מגזירת חכמים מכל מקום סמוך לחשכה לא גזרו על זה - שאין גוזרין גזרה לגזרה. 

לפיכך בזמן הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה אלא כרמלית כמו שיתבאר בסי' שמ"ה - אין איסור כלל לצאת סמוך לחשכה אפילו בחפץ שבידו שהרי איסור ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם, ואין גוזרין גזרה לגזרה:

יט ומותר לצאת אפילו ברשות הרבים גמורה בתפילין שבראשו (ושבזרועו) סמוך לחשכה ואין חוששים שמא ישכח מלהסירן עד לאחר שתחשך ואז שמא יצטרך לפנות ויסיר התפילין מראשו (וזרועו) ויוליכן בידו להצניען וישכח שהוא שבת ויעבירן ד' אמות ברשות הרבים - דכיון שאסור להסיח דעת מתפילין לנהוג קלות ראש כשהוא לבוש בהן כמו שנתבאר בסי' כ"ח מתוך כך הוא נזכר עליהן תדיר ויסלקן קודם שתחשך:

כ מצוה (יד) על כל אדם שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת, אפילו למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו: