רסה דין כלים הנתנים תחת הנר ובו ט' סעיפים:
א אסור ליתן כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר כדי שיהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר גזרה שמא יסתפק מהשמן שבכלי כיון שאינו מחובר לנר ויש בזה איסור משום מכבה שעל ידי כן יכבה הנר בזמן קרוב יותר מאם לא היה מסתפק ממנו כלום והיה נוטף כולו לתוך הנר.
ואף להאומרים דמותר לחתוך נר של שעוה הדולק ביו"ט ואין בזה משום מכבה הואיל ובשעה שחותך ממנו אינו (מכבה) [מכהה] אורו כלל ואע"פ שגורם לו ליכבות במהרה אין בכך כלום כמו שיתבאר בסי' תקי"ד ולפי דבריהם אף כאן אין בו משום מכבה כשנוטל מהשמן שבכלי כיון שאינו מכהה כלל את אור הנר בשעת נטילתו שהרי נשאר עדיין שמן בכלי שיטפטף לנר - מכל מקום חוששין שמא (א) ימלך ויטול מהנר כל השמן עם הכלי או בלא הכלי ונמצא מכהה אור הנר בשעת נטילתו ויש בזה משום מכבה לדברי הכל.
ואם חיבר הכלי לנר חיבור יפה בסיד או בחרסית - הרי זה מותר. דכיון שחברו לו נעשה כלי אחד, ובדול הוא ממנו משום איסור שבת כמו מהנר עצמו, ולא יבא להסתפק ממנו:
ב וכן לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת מהשמן שבתוכה - גזרה שמא יסתפק ממנה כיון שאינה מחוברת לנר:
ג אסור ליתן כלי בשבת תחת נר הדולק לקבל בו שמן הנוטף מהנר - מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו. שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו אוסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו, שהוא מוקצה מחמת איסור כמו שיתבאר בסי' רע"ט, וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי.
אבל מותר ליתנו שם מבעוד יום, ואם לא נטף לתוכו שמן בשבת מותר לטלטלו - שלא נאסר במחשבה בלבדה. ואם יש בכלי דבר המותר מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן שהרי יוכל לטלטל הכלי בשביל ההיתר שבתוכו אם הוא בענין שמותר לטלטל בשבילו. ועל דרך שיתבאר בסי' ש"ט וש"י:
ד מותר ליתן כלי מבעוד יום תחת השלחן שעליו דולק נר, [הנר הוא תלוי מעל השולחן] ובשבת אחר האכילה יסיר את השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר. ואין בזה מה שגורם בשבת לבטל כלי מהיכנו ע"י הסרת השלחן - כיון שאינו מבטלו בידים בשבת.
ועוד, שהרי אין נזהרים מלהשים כלי על השלחן תחת הנר אע"פ שנפל בו שמן [וכוונתו שלא יטפטף השמן על השולחן ויקלקל השולחן. ולכן אף שבסעי' ג' כ' שאסור ליתן כלי בשבת תחת נר הדולק - טעם האיסור הוא משום שכוונתו הוא לקבל השמן הנוטף ולהשתמש בהשמן אח"כ, אבל להשים הכלי להצלת השולחן שלא יטפטף השמן על השולחן בזה אינם נזהרים] כי אין מתכוין לכך. וכאן ג"כ אינו מתכוין בהסרת השלחן בשבת אלא להצלת השלחן, ונתינת הכלי תחתיו היתה בהיתר מבעוד יום:
ה מותר ליתן כלי בשבת תחת נר של שעוה או של חלב הדולק לקבל בו את הנר אם יפול - שאין כאן ביטול כלי מהיכנו, כיון (ב) שאפשר לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה ולטלטל הכלי אח"כ כמו שירצה.
שאין איסור לנער הנר משום איסור כיבוי או הבערה כמו שיתבאר בסי' רע"ז. וגם אין איסור משום טלטול מוקצה, כיון שאינו מטלטל הנר המוקצה בידים אלא מנער הכלי והוא נופל מאליו.
ואין הכלי נעשה בסיס לדבר האסור - כיון שלא היה האיסור בתוכו בבין השמשות, וגם היה דעתו לנערו. (עיין סי' ש"ט)
ואינו דומה לנתינת כלי תחת הנר של שמן לקבל שמן הנוטף, שאף שאפשר לנער השמן מהכלי - מכל מקום הוא אינו חפץ בכך שלא להפסיד השמן ובשביל כך הוא נותנו שם ומבטלו מהיכנו:
ו אסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי. אע"פ שאינו מטלטלו, ואין איסור במוקצה בנגיעה בעלמא - מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו. ומכל מקום אם היה דבר היתר מונח עליו מותר ליטלו מעליו. (ובלבד שלא יגע בו [בהנר] בידיו)
ואין לחוש במה שמתנדנד הנר ע"י נטילת אותו דבר מעליו - לפי שהוא טלטול מן הצד ואינו טלטול כמו שיתבאר בסי' שי"א.
במה דברים אמורים בנר של שעוה וכיוצא בו. אבל אם היה נר של שמן תלוי - אסור ליטול דבר המותר מעליו פן יתנדנד הנר קצת ויתקרב השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר או יתרחק קצת ממנה ויש בו משום מכבה, כמו שיתבאר בסי' רע"ז:
ז מותר ליתן כלי בשבת תחת נר לקבל בו נצוצות - שאין כאן ביטול כלי מהיכנו, מפני שהנצוצות אין בהם ממש כלל. ולכך מותר ליטול הכלי אף אחר שנפלו הנצוצות לתוכו. אבל אסור ליתנו בשבת לקבל בו הפחמין הנופלים מהפתילה - לפי שיש בהם ממש נאסר הכלי בטלטול אחר שנפלו לתוכו.
ואע"פ שאפשר לנערם ממנו ולטלטלו אח"כ כמו שירצה - מכל מקום כיון שאי אפשר לנערם מיד שנפלו לתוכו עד לאחר שיכבו שלא יתחייב משום מכבה ומבעיר, כדין החותה בגחלים, אם כן הרי הוא מבטלו מהיכנו לפי שעה עד שיכבו הפחמים, ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד מרובה, כמ"ש בסימן רס"ו:
ח כשנותן הכלי תחת הנר לקבל בו נצוצות לא יהיה בכלי מים או שאר משקים - מפני שמקרב זמן כיבוי הנצוצות, שיכבו מיד שיפלו שמה.
ולא התירו אפילו בדליקה לגרום כיבוי אלא (ג) באחד משני דברים: או שיהיו המים בתוך כלי כגון כלי חרס חדשים מלאים מים, שהם [הכלי חרס] אינם יכולים לקבל האור וכשמגיע האור להם הם מתבקעים ומכבים, שנמצא האור הוא שמכבהו והאדם אינו אלא גורם בעלמא. שהרי כשנתן המים בכלים אלו היה הפסק מחיצה בין המים להאור, דהיינו דופני הכלים.
או אפילו אין המים בתוך כלי אלא שהוא בענין שאין המים מכבים מה שהודלק כבר אלא שהם מונעים האור מלשרוף יותר. כגון טלית שאחזה בה האור מותר ליתן משקה על הטלית רחוק קצת מן האור שכשיגיע שם האור לא יוכל לשרוף יותר ומאליו יכבה.
אבל כאן שאין דופני כלי מפסיקים בין נר למים שבכלי שתחתיו והמים מכבים ממש את הנצוצות - אין זה נקרא גרם כיבוי.
ואפילו מבעוד יום אסור ליתן מים לכלי זה - גזרה שמא יתן משחשכה.
ואע"פ שכל מלאכה הנעשית בשבת מאליה אין בה איסור כלל אף אם מתחילה נעשה בידים סמוך לחשכה ואין חוששים שמא יבא לעשות כן משתחשך - לפי שהכל יודעים איסור עשיית מלאכה בשבת ולא יטעו בזה, אבל כאן ידמה בדעתו שאין בזה שום איסור כלל אף משתחשך כיון שנותן המים קודם נפילת הנצוצות:
ט ומכל מקום מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כדי להגביה השמן - דכיון שאינו מתכוין לכיבוי כלל אין לחוש שמא יעשה כן בשבת.
ונוהגין להתיר אף אם מתכוין (ד) לכיבוי כדי שלא תתקלקל העששית כשתדליק הפתילה על שוליה, לפי שבאמת אין כאן כיבוי כלל. שאף אם לא יתן לתוכו מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה ואין המים ממהרים הכיבוי כלל, אלא שמגביהים השמן כדי שלא תתקלקל העששית כשתדליק הפתילה על שוליה עם שמן מעט מזער.
ולפי טעם זה, יש מי שאומר שאף בשבת מותר ליתן מים לעששית אם מדליקה נכרי לצורך חולה.
אבל אסור ליתן מים לתוך שפופרת שתוחב בה נר של שעוה או של חלב אפילו מבעוד יום שהרי כשמגיע האור לשם המים הם מכבים ממש.
(אבל מותר לתחוב הנר לתוך החול וכיוצא בו, בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף יותר ויכבה מאליו - שגרם כיבוי הוא, כמו שנתבאר למעלה.
ואפילו משחשכה מותר לעשות כן כגון ביו"ט, כמו שיתבאר בסי' תקי"ד):