רעו דיני נר שהדליק הנכרי בשבת ובו י"ז סעיפים:
א נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל - אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת, אפילו למי שלא הודלק בשבילו. שהחמירו בזה חכמים, הואיל ונעשית מלאכה גמורה של תורה בשביל ישראל בשבת.
וכן אם הבעיר מדורת עצים בשביל ישראל - אסור לכל אדם מישראל להתחמם כנגדה בשבת.
ואפילו אם הנכרי נתכוין לטובת עצמו, כגון ששכרו הישראל וקצץ לו שכר כך וכך בעד כל יום ויום שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה, או שקצץ לו בעד כל (א) הדלקה והדלקה והבערה והבערה, ולא צוהו להדליק ולהבעיר בשבת אלא הוא עושה מעצמו כדי להרבות בשכרו - אעפ"כ אסור ליהנות ממלאכתו בשבת.
שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף המלאכה אלא משכרה, והוא מתכוין בעשיית גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה בשבת, נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו כשיהנה ממנה בשבת, ויש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשותה בשבת בשביל הנאתו - אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשעיקר עשייתה בשביל הנאתו:
ב ומכל מקום לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו, כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו, אף על פי שיש לו הנאה מאור הנר, רק שלא ישתמש כלום לאורו. וכן במדורה.
והוא הדין אם הוא שובת במלון בבית הנכרי - אינו צריך לצאת ממנו כשמדליק הנכרי נר בשבילו - דכיון שהוא שובת בו נעשה כביתו וטורח לו לצאת ממנו.
ואם רוצה לעשות מדת חסידות - יהפוך פניו מאור הנר להראות שאינו חפץ בו:
ג ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל - צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב. וכן במדורה מעצים של ישראל.
(ואם לא השגיח בו והדליקו - מותר לו ליהנות להשתמש לאורו, ובלבד שלא יערים במחאתו).
ואם מיחה בנכרי המשרתו בביתו ולא השגיח בו (אע"פ שמותר לו להשתמש לאור הנר שמיחה בו - מכל מקום) חייב הוא לגרש מביתו את הנכרי הזה שאינו שומע לו ומדליק או מבעיר בשבילו בשבת.
ואע"פ שהוא מתכוין לטובת עצמו כדי להרבות בשכרו שקצץ לו בעד כל הדלקה והבערה, והרי זה כקבלן שאין צריך למחות בידו, אף שעושה המלאכה בחפצים של ישראל כמ"ש שם - מכל מקום אסור לו להניחו שיעשה בביתו מפני מראית העין, כמו שנתבאר שם:
ד אבל אם הנר או העצים של הנכרי - אינו צריך למחות בו כשעושה מדעת עצמו אע"פ שלא קצץ לו שכר מטעם שנתבאר שם. ואפילו (ב) בתוך בית ישראל אין חוששים למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי, מטעם שיתבאר בסי' שכ"ה:
ה ומכל מקום מותר לו למחות בו. וכן מותר למחות בנכרי שבא להוסיף שמן שלו בנר הדולק, ואין בזה משום כיבוי שע"י מחאתו גורם מהירות הכיבוי.
וכשמיחה בנכרי המדליק משלו בין בביתו בין בבית הנכרי ולא השגיח בו - מותר לו להשתמש לאורו, ובלבד שלא יערים במחאתו:
ו וכל זה כשהדליק בשביל ישראל אבל אם הדליק בשביל עצמו או בשביל נכרי אחר - מותר לכל ישראל להשתמש לאורו אפילו הנר של הישראל - שאין גוזרים שמא יאמר לנכרי שידליק בשביל עצמו או בשביל נכרי אחר.
וכן אם הדליק לצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה או לצורך קטנים שדינם כחולה שאין בו סכנה לכל דבר - מותר לבריאים להשתמש לאורו. שאין כאן גזרה שמא יאמר לנכרי להדליק בשביל החולה, שהרי דבר מותר הוא אפילו לכתחלה:
ז ישראלים ונכרים שהסיבו יחד, ובא נכרי והדליק להם נר: אם רוב המסיבה נכרים - מותר להשתמש לאורו. ואם רובה ישראל - אסור להשתמש לאורו. שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב.
ואם מחצה ישראל ומחצה נכרים ג"כ אסור - שמן הסתם הוא מכוין לצורך שניהם. ואף אם ספק לאיזה מהם מדליק הולכים להחמיר בספק זה.
וכל זה כשמדליק סתם, שמן הסתם כוונתו בשביל המסובין. אבל אם יש הוכחה שמדליק בשביל עצמו, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה (מיד), אע"פ שהרוב ישראל - מותר להשתמש לאורה. וכן אם יש הוכחה שמדליק בשביל נכרי אחר.
אבל אם יש הוכחה שמדליק לצורך ישראל ולצורך נכרי, אע"פ שהרוב נכרים - אסור:
ח בקצת מקומות נהגו רבים להקל באמירה להנכרי להדליק נרות לצורך סעודה, כשנכבו הנרות ואי אפשר לאכול בחשך.
ויש שלמדו זכות על שלא מיחו בידם חכמים - לפי שסומכין על מי שאומר שלא גזרו על שבות של אמירה לנכרי במקום מצוה, אפילו לומר לו לעשות מלאכה גמורה של תורה.
ומכל מקום אם נר אחד דלוק עדיין ויכולים לאכול אצלו - אסור לומר לנכרי שידליק עוד, שאין כאן מצוה כל כך לדחות בשבילה שבות של אמירה לנכרי.
(ואם הדליק מעצמו מותר ליהנות ממנו אף לאחר שכבה הראשון - כיון שעונג שבת תלוי בזה כמו שיתבאר).
אבל כל אדם צריך להחמיר לעצמו שלא לומר לנכרי להדליק נר, אע"פ שיושב בחושך ואינו יכול לאכול סעודת שבת. לפי שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה אלא שבות דשבות כמו שיתבאר בסי' ש"ז, ודבריהם עיקר - לפיכך אין להקל כלל בזה אפילו לצורך גדול, אלא שאין למחות בהמקילין - שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:
ט אבל לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר - יש מתירים אפילו אם אפשר לו בלעדו, בין נר של שעוה וחלב בין נר של שמן. לפי שטלטול הנר אינו אסור אלא מפני שהוא מוקצה, כמו שיתבאר בסי' רע"ט, וכל מוקצה מותר לטלטלו בטלטול מן הצד כמו שיתבאר בסי' שי"א. וכיון שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה, כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור אין בכך כלום, שלא אסרו לעשות ע"י נכרי בשבת אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו.
ואין להורות היתר זה אלא לבני תורה אבל לעמי הארץ אין להתיר שלא יתרגלו באמירה לנכרי, וידמו דבר לדבר ויקילו יותר:
י במה דברים אמורים כשמביאו לכאן כדי ליהנות כאן לאורו, או מפני שצריך למקום שהיה הנר עומד שם. אבל אסור לטלטל על ידי נכרי כדי להצניעו כדי שלא יגנב - לפי שטלטול זה הוא לצורך הנר שהוא מוקצה, ואין היתר לישראל לטלטל מוקצה אפילו בטלטול מן הצד כשטלטולו הוא בשביל המוקצה עצמו, כמו שיתבאר בסי' שי"א.
(ואף שיתבאר שם שכל טלטול מן הצד שהוא על ידי גופו שלא בידיו - יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה, ושאר טלטול מן הצד שהיה[א] על ידי דבר אחר שבידיו - אין היתר אלא כשמטלטלו לצורך מקומו אבל לא כשצריך להשתמש בגוף המוקצה. ואם כן זה הנר אם יטלטלנו על ידי דבר אחר שבידיו, לא יוכל לטלטלו כדי ליהנות מאורו כאן במקום שמביאו. וגם א"א כלל להביאו על ידי הטלטול מן הצד של דבר אחר שבידיו. ואם יטלטלנו על ידי גופו כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא - בזה יכול לטלטלו אף בשביל שלא יגנב.
אעפ"כ אין להתיר לומר לנכרי שיצניענו - לפי שאותם המתירים טלטול כדרכו על ידי נכרי כשיש היתר לישראל מן הצד (ג) הם סוברים שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך המוקצה עצמו אלא כדי להשתמש בגוף המוקצה או מפני שצריך למקומו.
ואין להקל יותר ממה שהם עצמם מקילים):
יא אם אומר אדם לעבדו ולשפחתו לילך עמו לחוץ בלילה ומדליקים הנר מעצמן, אף על פי שגם הם צריכין לנר זה ומתכוונים לצורך עצמן בלבד - אין זה נקרא לצורך נכרי, כיון שעיקר ההליכה היא לצורך ישראל ובשבילו.
ולפיכך (צריך למחות בם שלא ידליקו אם הנר שלו, ואם לא מיחה בהם והדליקוהו) אסור לילך עמהם לחוץ עד שיניחו הנר בבית שלא יהנה מאור הנר שהודלק בשביל הליכתו, אפילו הנר של נכרי.
(ואם מיחה בם ולא השגיחו בו והדליקו - מותר להשתמש לאורו אם אינו מערים, כמו שנתבאר למעלה):
יב אבל נר שמדלקת השפחה להדיח כלי אכילה לאורו אע"פ שהדחה זו היא לצורך הישראל אין הדלקה זו נקרא בשביל ישראל, הואיל ואין גוף הישראל נהנה (מנר זה) (ד) (מהדחה זו) אלא שכלים שלו מודחים, והיא חייבת להדיחם - לצרכה היא מדלקת וא"צ למחות בה. ומותר להשתמש לאור נר זה:
יג וכל זה בנר, אבל במדורה שעשאה נכרי אפילו לצרכו בלבד או לצורך חולה אפילו שיש בו סכנה - אסור לבריא להתחמם כנגדה גזרה שמא ירבה הנכרי עצים בשבילו אם יהיה מותר לו להתחמם בה.
ואינה דומה לנר שאין שם חשש שירבה בשבילו - שנר לאחד נר למאה, משא"כ במדורה שכל מה שמתרבים בני אדם המתחממים בה, צריך להרבות בה עצים להרחיבה.
אבל אם חימם את בית החורף לצרכו או לצורך חולה - מותר לבריא לילך מבית הקיץ לבית החורף להתחמם בו - שאין לחוש שמא ירבה לחממו בשבילו - שחימום לאחד חימום למאה.
ויש מתירין אפילו במדורה, ואין גוזרים שמא ירבה בשבילו - מפני שאף אם לא היה מרבה בשבילו היה נהנה קצת מהמדורה. ואף שע"י רבוי העצים נהנה ממנו בריוח אין תוספת הנאה זו כדאי לגזור בשבילה שמא יאמר לו להרבות בשבילו עצים.
ואף אם עשה הנכרי מדורה קטנה לצרכו בלבד או לצורך חולה ואח"כ בא זה להתחמם כנגדה והוסיף הנכרי עצים בשבילו מדעת עצמו אין הוספה זו אוסרתו להתחמם שם כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו.
וכן אם היתה המדורה דולקת מבעוד יום ובשבת הוסיף בה הנכרי עצים בשביל ישראל - מותר להתחמם כנגדה.
(רק שלכתחלה צריך ליזהר בכל זה למחות בו אם העצים של ישראל כמו שנתבאר).
ולעת הצורך (ה) יש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים:
יד ומכל מקום אם כבר כלו עצים שהודלקו מבעוד יום או לצורך נכרי או לצורך חולה ואין דולקים במדורה זו אלא העצים שהוסיף בשבת בשביל ישראל - אסור להתחמם כנגדה.
וכן אם היה נר דולק מבעוד יום או לצורך נכרי או לצורך חולה ובא נכרי והוסיף עוד נר בשביל ישראל - אין היתר להשתמש לאורו אלא בעוד שהנר הראשון דולק, אבל לאחר שכבה הראשון - אסור להשתמש לאור השני.
וכן אם הוסיף שמן בנר הדולק - אין היתר להשתמש לאורו אלא עד בכדי שיכלה השמן שהיה בנר בתחלה ואח"כ אסור.
ויש חולקין על זה ומתירין בין במדורה בין בנר בין בהוספת השמן, אע"פ שהם של ישראל - דכיון שבתחלה כשעשה הנכרי האיסור בשביל הישראל היה מותר ליהנות ממנו - לא יצא מידי התירו לעולם, אף לאחר שכלו עצים הראשונים או הנר הראשון או השמן הראשון.
ובמקום צורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה - יש לסמוך על דבריהם להקל:
טו וכל האיסורים שנתבארו בחימום כנגד המדורה או בית החורף אינן אלא בארצות שאינן קרות, אבל בארצות הקרות כמו במדינות אלו - מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל ביום שהקור גדול. וכן לומר לו לחמם את בית החורף - לפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול.
אבל ביום שאין הקור גדול כל כך, אם אין לו קטנים שמצטערים הרבה - אסור לומר לנכרי לעשות מדורה או לחמם בית החורף.
ואם עושה מדורה מעצמו מעצי ישראל - צריך למחות בידו. ואם לא מיחה - אסור להתחמם כנגדה.
ואם חימם בית החורף מעצמו בשביל ישראל מעצי ישראל - אסור ליכנס בו כדי להתחמם.
אבל אם הוא דר בו - א"צ לצאת ממנו:
טז אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום כל ימות החורף והסיקו גם בשבת כשאין הקור גדול - הרי זה כעושה מעצמו וא"צ לצאת מביתו, אלא שלכתחלה צריך למחות בו:
יז והנוהגים היתר אף ביום שאין הקור גדול - מכל מקום אין מוחין בידם, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
ואף ביום שהקור גדול - אין לחמם בית החורף שני פעמים ביום השבת, כי די במה שהסיק התנור פעם ראשון בבקר.
ומכל מקום הכל לפי הקור ולפי בית החורף אם ממשיך החום זמן מרובה. והחכם עיניו בראשו: