רפא דיני זמירות ביום השבת ובו ה' סעיפים:
א בשבת צריך להקדים לבא לבית הכנסת יותר מביו"ט כמ"ש בסי' תקכ"ט. ומכל מקום נוהגים לאחר יותר מבחול משום השינה שהיא עונג שבת.
ומכל מקום צריך ליזהר מאד שלא לעבור זמן קריאת שמע ותפלה.
אבל בימי החורף שהלילות ארוכים יכולים להקדים כמו בחול:
ב ונוהגים להרבות בזמירות של שבת - דהיינו שמוסיפים בפסוקי דזמרה: למנצח השמים כו' ואומרים: נשמת אחר שירת הים ומסיימין בו ישתבח. ואח"כ מתחילין יוצר אור והכל יודוך ואל אדון ולאל אשר שבת. ובכל מקום ומקום לפי מנהגו.
ומכל מקום אין כל זה חובה אלא רשות, ואם רצה אינו אומר כלל, מלבד: לאל אשר שבת שאף אם שכח לאומרו בתוך התפלה, נכון לאומרו אחר התפלה, הואיל והוא מדבר בשבח השבת.
ומכל מקום אם נזכר בתוך התפלה, אפילו קודם שסיים ברכת יוצר לא יחזור לראש הברכה בשבילו - הואיל ואינו אלא מנהג בעלמא.
(והוא הדין שלא יאמר אותו לבדו במקום שנזכר כיון שאינו שייך שם):
ג ויש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות של שבת בשביל כבוד היום.
ואין למחות בש"ץ שמאריך בהם בניגון, אע"פ שהמוחה מתכוין משום בטול תורה.
ומכל מקום לא יאריך יותר מדאי כדי שיאכלו קודם חצות היום, כמו שיתבאר בסי' רפ"ח:
ד וכל זה בניגון שיש בו נעימה, כעין שעושין בפסוקי דזמרה. אבל לא כמו המשוררים המאריכים בשיר ומפרידים תיבה מחברתה. וכבר הפליגו הקדמונים בגנותם (עיין סי' נ"ג):
ה כשמגיע בנשמת ל"ולך אנחנו מודים" - לא ישחה שם כמו במודים - שאין לשחות אלא במקומות שאמרו חכמים. כמו שנתבאר בסי' קי"ג: