שה במה בהמה יוצאת בשבת ובו ל"ח סעיפים
א כבר נתבאר בסי' רמ"ו שאדם מצווה על שביתת בהמתו מן התורה. ואם בהמתו הוציאה איזה דבר לרשות הרבים אף שיצאת מאליה - עבר הוא על מצות עשה של תורה. אלא שיש מקצת דברים שדרך הבהמה לצאת בהם בחול אף כשאינה נושאת משוי, ודברים אלו חשובים לה תכשיט, ומותר שתצא בהם לרשות הרבים בשבת.
ואלו הם: כל דבר שהבהמה משתמרת על ידו שלא תברח כשהולכת ברשות הרבים, כגון רסן וכיוצא בו כמו שיתבאר, ואי אפשר לשמרה בשמירה פחותה מזו הרבה, ואף שאפשר לשמרה בשמירה פחותה מזו מעט - מותר שתצא בשמירה זו לרשות הרבים - לפי שכן דרכה בחול לצאת אף בשמירה זו.
ואף שהיא יתירה לה קצת, שהרי אף בפחותה מזו די לה - מכל מקום אין דרך העולם לכוין השמירה ולצמצמה, א"כ אף שמירה זו שהיא יתירה קצת היא תכשיט לה, כיון שדרכה לצאת כך בחול פעמים רבות אף כשאינה נושאת משוי.
אבל אם די לה בשמירה פחותה מזו הרבה, שנמצאת שמירה זו יתירה הרבה - הרי היא משוי לה, מפני שאין דרכה בחול לצאת בשמירה יתרה הרבה.
ואין צריך לומר שלא תצא בכל דבר שאינה נשמרת בו, אע"פ שאותו דבר די לשמור בו בהמה אחרת - כיון שאינו די לשמור בו בהמה זו אין דרך בהמה זו לעולם לצאת בדבר זה, והרי הוא לה משוי גמור:
ב לפיכך הנאקה[1] והיא גמלא נקיבה גדולה ולבנה[2] יוצאת בחטם. והוא טבעת של ברזל שנוקבין חוטמה ומכניסין לה הטבעת. אבל אינה יוצאת באפסר[3]- שכיון שאינה נשמרת בו הרי הוא משוי לה.
והלובדקים[1] והוא חמור הבא מן לוב, וכן הסוס שלנו - יוצאים בין באפסר (פי' קבישטר"ו) בין בפרומביא (פי' פרי"ג) והוא רסן של ברזל. ואף שהאפסר די להם אין הפרומביא להם שמירה יתרה הרבה אלא יתרה קצת ודרכם בכך פעמים רבות.
ומכל מקום לא יצאו בשניהם יחד באפסר ובפרומביא אלא באחת מהן אבל הפרד[4] והגמל והחמור יוצאין באפסר אבל לא בפרומביא מפני שהפרומביא להם שמירה יתרה הרבה ואין דרכם בכך (אבל השור לא יצא באפסר כמו שיתבאר):
ג וכל בהמה היוצאת באפסר אין צריך למשכה באפסר, אלא מותר לכרוך חבל האפסר סביב צווארה לנוי ותצא בו - שנוי זה דרכה הוא שכן רגילות בחול לכרוך האפסר לנוי.
במה דברים אמורים בנוי כזה וכיוצא בו שהוא רגיל בכל אבל נוי שאין רגילין בו אלא מקצת אנשים לא תצא בו כמו שיתבאר.
ויש אומרים שאפילו נוי הרגיל בכל - אסור שתצא בו שאין נוי לבהמה. ולא התירו לכרוך חבל האפסר סביב צוארה אלא ברפיון קצת שיוכל להכניס ידו במהרה בין הכריכה לצוארה כדי למשכה כשתרצה להשמט ממנו שבענין זה הוא רגילות לצאת בחול.
(ולענין הלכה ברשות הרבים יש להחמיר כסברא האחרונה אבל בכרמלית שהיא מדברי סופרים יש להקל כסברא הראשונה) (ואעפ"כ כיון שהוא דבר שאין בו צורך כלל טוב להחמיר בכל מקום כסברא האחרונה):
ד מותר לטלטל האפסר או הרסן וליתנו על הבהמה היוצאה בו, ואין בו משום איסור טלטול מפני שמוכן הוא לבהמה. ובלבד שלא ישען על ראשה או גופה כשנותנו עליה כמו שיתבאר:
ה אם קשר חבל בפי הסוס - הרי זה משוי לפי שאינו משתמר בו, שהוא נשמט מפיו ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו:
ו כל בהמה שעסקיה רעים - מותר שתצא בשמירה יתרה. ואע"פ שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה ומשוי הוא להן - אינה משוי לה כיון שהיא צריכה לכך, ודרכה בכך בחול.
ומותר שתצא אפילו בב' מיני שמירות כגון אפסר ורסן יחד אם היא צריכה לכך. והכל לפי הענין:
ז בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צוארה וטבעת קבוע בה, ומכניסין רצועה בטבעת ומושכין אותה בה - מותר שיצאו בשיר זה לרשות הרבים, ויכול למשכן בו כדרכו בחול. ומותר גם כן לכרוך הרצועה סביב צווארן כמו שנתבאר למעלה:
ח אילים יוצאים לבובים, והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות - מפני שדרכם לצאת כך בחול, והרי זה כמלבוש להם.
והרחלות יוצאות שחוזות והוא שקושרין אליתן כלפי מעלה על גבן כדי שיעלו עליהן הזכרים.
ויוצאות כבולות והוא שקושרין אליתן כבולות למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים.
ויוצאות כבונות - והוא שקושרין בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי.
והעזים יוצאות צרורות, והוא שקושרין מטלית על ראשי דדיהן.
במה דברים אמורים כשקושרם שם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו, שאז דרך להיות הקשר מהודק יפה. אבל אם קשרם שם כדי לשמור חלבם בדדיהן שלא יטפטף מהן לארץ, שאז אין דרך להקפיד שיהיה מהודק יפה - אסור להניחן לצאת כך בשבת - גזרה שמא תפול המטלית מעל דדיהן וישכח ויביאנה בידו לביתו:
ט החמור דרכו לצאת במרדעת אף כשאינו נושא משוי, מפני שטבע החמור הוא קר ואפילו בתקופת תמוז קר לו, ולכן נותנין עליו מרדעת לחממו. ואם קשר לו המרדעת מערב שבת - מותר שיצא בה בשבת, שמלבושו היא. אבל אם אינה קשורה לו - לא יצא בה, גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו.
ובשבת אי אפשר לקשרה לו מפני שכשקושר צריך להתקרב אליו ולישען עליו קצת ונמצא משתמש בבעלי חיים וזה אסור מטעם שיתבאר:
י אבל לא יצא החמור באוכף אע"פ שקשור לו מערב שבת מפני שאין האוכף מחמם אותו ואין דרכו לצאת בו אלא אם כן נושא משוי ושאר כל הבהמות אף במרדעת לא יצאו מפני שאין דרכן בכך אלא אם כן נושאות משוי לפי שאינן צריכות להתחמם כמו החמור:
יא מותר ליתן מרדעת על החמור בחצר מפני הצינה ובלבד שלא יצא בה - כיון שאסור לקשרה לו. אבל על הסוס ושאר הבהמות - אסור ליתן מרדעת כלל אפילו בחצר מפני שנראה כאילו רוצה להטעינו משוי. וגם הוא טורח שלא לצורך, כיון שאין לו צער מהצינה.
ואף שיש לו תענוג מחימום המרדעת לא התירו לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה אלא בשביל צערה כמו החמור שיש לו צער מצינה אפילו בתקופת תמוז.
ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שיש צער להסוס וכן בימות החמה אם הזבובים רבים ומצערים להסוס דינו כחמור ומותר להניח עליו מרדעת אבל אסור להניח אוכף על גבי החמור כיון שאינו מחממו ואין צריך לומר על גבי סוס ושאר בהמות שאינן צריכות חימום כלל.
ובהמה שהיה עליה אוכף או מרדעת - אסור להסירן מעליה בין שהיא חמור או סוס או משאר בהמות מפני שזהו טורח שלא לצורך.
ואפילו אוכף שעל גבי חמור שבא מן הדרך ונתייגע וצריך להסירו מעליו לצננו - לא יטלנו מעליו בידו שאף שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף - מכל מקום מאיליו יצטנן כשינוח. שהחמור טבעו קר שאף בתקופת תמוז קר לו.
אלא אם הוא רוצה לצננו מיד מתיר מתחתיו את החבל שהאוכף קשור בו ומוליך ומביא את החמור בחצר עד שיפול האוכף מאיליו:
יב אין תולין לחמור טרסקל והוא סל מלא שעורים שתולין לבהמה בצוארה ונותן פיה לתוכו ואוכלת. ותענוג בעלמא הוא שלא תצטרך לשוח צוארה לארץ, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה.
אבל עגלים וסייחים שצווארן קצר ומצטערים לשוח לאכול מעל גבי קרקע מותר לתלות להן טרסקל בצוארן בחצר אבל לא יצאו בו שמשוי הוא להן:
יג לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא בזהורית שבין עיניו שעושים לו לנוי - שנוי זה אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושים כן.
ולא יצאו עזים בכיס שבדדיהן שקושרים אותו כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים שהיו דדיהן גסים גזרה שמא יפול הכיס ויביאנו בידו שאין דרך לקשור יפה כיס זה בקשר מהודק.
ולא תצא פרה בחסום שבפיה שחוסמין פיה שלא תרעה בשדות אחרים - שכיון שאינו שמירת גופה הרי זה משוי.
ולא תצא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף - גזירה שמא יפול מרגליה ויביאנו בידו.
אבל יוצאת באגד שעל גבי המכה ובקשקשים שעל גבי השבר, והם שני לוחות שקושרים סביב עצם הנשבר שלא ינוד אנה ואנה עד שיתחבר.
ויוצאת בשיליא המדולדלת בה שיצתה מקצתה ותלויה בה:
יד זוג התלוי בצואר בהמה או כלבים וחתולים ועופות - אם פוקקו בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל בתוכו ולא ישמיע קול של שיר כדרך הזוגין - מותר שתטייל בזוג זה בחצר.
אבל לא תצא בו לרשות הרבים אפילו היא עיר המעורבת. בין אם הוא בצוארה בין אם הוא ארוג בכסותה. (פירוש כגון סוסים מעולים שמכסים אותם בכסות כדי שלא יטנפו, ואין כסות זו חשובה משוי כיון שדרכם בכך וכמ"ש למעלה ברחילות הכבונות) - מפני מראית העין שנראה כאלו מוליכה לשוק למכור שאז הוא דרך לתלות להזוג לנאותה בפני הקונים. אבל בחצר אין שם רואים שיחשדוהו.
ואף שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אסרו אפילו בחדרי חדרים - מכל מקום כאן שאף אם יעשה כן במקום רואים לא יחשדוהו באיסור של תורה אלא באיסור מקח וממכר שהוא מדברי סופרים - לא החמירו כל כך לאסור אף במקום שאין רואים.
וכן הדין בכל כיוצא בזה.
(חסר כאן. עיין מג"א ואליה זוטא ומרדכי ודרכי משה וצ"ע בס' התרומה):
טו לא תצא בהמה בחותם בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה גזירה שמא יפסק ויפול ויביאנו בידו ואפילו הוא ארוג בכסותה שלא חלקו חכמים:
טז לא יצא הגמל במטולטלת, והוא כמו כר קטן מלא מוכין שנותנין תחת זנבו, שלא תשחית הרצועה את הבשר - גזרה שמא יפול מעליו ויביאנו בידו.
ואפילו אם הוא קשור לו בזנבו חוששים שמא ישמט ויפול, אלא אם כן קשור לו בזנבו ובחטוטרתו - שכיון שקשור בשניהם אין לחוש שיפול.
וכן אם קשור בשלייתה - יוצאה בו שבוודאי לא תנתחנו שיפול מעליה - מפני שיכאב לה אם תנתחנו:
יז לא יצא הגמל עקוד ולא רגול, וכן שאר כל הבהמות. ואיזהו עקוד שקושר ידו אחת עם רגלו. ורגול - שכופף רגלו אחת למעלה וקושרה שם כדי שלא ילך אלא על ג' רגלים שלא יוכל לברוח. (גזרה שמא יפול החבל מעל רגליו ויביאנו בידו):
יח לא יקשור גמלים זה בזה, והוא תופס בידו אפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו. ואפילו אינן אלא שנים ואפילו היו קשורים זה בזה מערב שבת - לא ימשכם כן בשבת אפילו היא עיר המעורבת מפני שנראה כאילו מוליכם לשוק למכור.
אבל אם תופס כמה אפסרי גמלים בידו - מותר וכן שאר כל הבהמות. (ועיין ביו"ד סימן רצ"ז):
יט המוציא בהמה ומושכה בחבל האפסר צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה - מפני שדומה כמו שנושא חבל טפח זה בידו, ואינו נראה שהוא מהאפסר שעל הבהמה.
ומכל מקום אם הוציא טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור אלא אם כן הוציא ב' טפחים, אלא שלענין מעשה צריך להחמיר שלא יצא אפילו טפח אחד מידו.
וצריך שהחבל שבין ידו לבהמה יהיה גבוה מן הארץ טפח או יותר, דהיינו שיזהר שלא להניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד כל כך באמצעו עד שיגיע בטפח הסמוך לארץ כדי שתהא נראית הבהמה נמשכת בו שאל"כ אין נראה שאוחז ראש האפסר בידו אלא חבל אחר.
ואם החבל ארוך הרבה יכרוך אותו סביב צוארה כמו שנתבאר למעלה:
כ לא יצא החמור בסולם שבצוארו, והם לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יוכל לחכך מכתו בשיניו. ולוחות אלו חשובים יותר מקשקשים שעל גבי השבר, ואם יפלו מעליו יחוס עליהם ויביאם בידו - לכן לא יצא בהם.
וכן לא יצא ברצועה שברגלו, והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו, ועושים לה זה להגן שלא תכה זו בזו.
ואין התרנגולים יוצאים בחוטין שקושרים ברגליהם שלא יתחלפו באחרים.
ולא ברצועה קצרה שקושרים בה שתי רגליהם יחד כדי שלא יוכלו להרים רגליהם להתיז שלא ישברו את הכלים.
ואין האילים יוצאים בעגלה קטנה שתחת אליותיהם שעושים להם כן, שלא תלקה האליה בסלעים וטרשים כשתהא נגררת בארץ.
ואין העזים יוצאים בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהן כדי שיתעטשו, ויפלו התולעים שבראשיהן. - שבכל אלו יש לחוש שמא יפלו ויביאם בידו.
ולא יצא העגל בעול קטן שנותנים על צוארו שיהא למוד לכוף ראשו לכשיגדל. ולא בזמם שמניחים בפיו של עגל כדי שלא יינק מהפרה כשהיא במרעה. (שכיון שאינו לשמירת גופו משוי הוא לו).
ולא תצא פרה בעור שרץ שנימיו חדין כמחט, וקושרים עורו בדדי הבהמה שלא יינקוה שרצים.
ולא ברצועה שקושרים לה בין קרניה - בין שקשרה לשימור דהיינו לאחזה ולמשכה בה כשתרצה לברוח, בין שצבעה וקשרה לה לנוי - מפני שנוי זה אינו רגיל בכל והרי הוא משויף ושימור אין הפרה צריכה כלל שאין דרכה לברוח. וכן הדין בשור.
ולכן לא יצאו שור ופרה בחבל שבצוארם שמשוי הוא להם. אבל עגלים מותר מפני שהם מורדים בקל וצריכים שמירה. ודרכם לצאת באפסר לפעמים:
כא הבהמה יוצאה בקמיע שהוא מומחה. אבל לא בקמיע שלא נתמחה עדיין לבהמה אע"פ שנתמחה לאדם - מפני שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו למעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע הזה, מה שאין כן לבהמה:
כב כל דבר שאסור שתצא בו הבהמה לרשות הרבים מפני שהוא משוי לה - אסור שתצא בו לכרמלית מדברי סופרים לדברי הכל, אף שהיא הוצאה שלא כדרכה, כמ"ש בסי' ש"ג ביציאת האשה.
וכל דבר שהוא תכשיט לה לפי שדרכה לצאת בו בחול אלא שאסור שתצא בו בשבת מדברי סופרים משום גזרה שמא יפול ויביאנו - מותר שתצא בו לכרמלית להמתירין כן בתכשיטי אדם, כמ"ש שם.
אבל להאוסרים שם הוא הדין שאסור גבי בהמה.
וכבר נתבאר שם שכל אדם יש לו להחמיר לעצמו כדברי האוסרים.
אבל לדברי הכל מותר שתצא הבהמה בחצר (אפילו בדבר שאסור שתצא בו מן התורה) - שאף שיש אוסרים באדם אף בחצר משום גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים כמ"ש שם - מכל מקום בבהמתו לא החמירו לגזור כל כך לדברי הכל:
כג אין רוכבים על גבי בהמה, ולא נתלים עליה, ולא נשענים עליה - שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר, שכללו חכמים כל שימוש בבעלי חיים בכלל גזרת הרכיבה, שגזרו עליה משום שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה שרוכב עליה.
ואפילו בצדי הבהמה אסור להשתמש, כגון: לשפשף התינוק בצדי גבה כדי לשעשעו, וכן להסמך לצדה. אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחר מונח על צדי גבה או על שאר צדדיה, והוא משתמש בצדי אותו דבר - הרי זה מותר. אבל אסור להשתמש על גבי אותו דבר המונח על צדה - מפני שהוא כמשתמש על צדה ממש.
לפיכך קרון שהבהמה מוליכה אותו בתוך התחום, אע"פ שנכרי מנהיג הבהמה - אסור ליכנס לקרון, מפני שידות הקרון הן על צדי הבהמה והידות עם גוף הקרון הכל דבר אחד, והנכנס לקרון הרי זה משתמש בדבר המונח על צדי הבהמה ולא התירו אלא להשתמש בצדי אותו דבר.
וגם על הדף היוצא מאחורי הקרון אסור לישב - מפני שהקרון עם כל המחובר בו ויוצא ממנו הכל נחשב לדבר אחד, ואסור להשתמש על גביה אלא בצדיהם.
אבל ספינה שמוליכות אותה בהמות ההולכות בשפת הנהר - מותר לילך בה בשבת - שכיון שהבהמות הולכות רחוק ממנה הרי הוא צדי צדדים. וגם אין לחוש בהולך בספינה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמות כמו שיש לחוש ביושב בקרון כמ"ש בסי' רמ"ח:
כד מי שעלה על גבי בהמה בשבת, אפילו עלה במזיד שהיה ראוי לקנסו שישב עליה כל השבת ולא ירד ממנה עד לערב, כמו שקנסו בעולה על גבי אילן בשבת - אעפ"כ משום צער הבהמה לא רצו לגזור על זה. וצריך לירד ממנה מיד.
וכן פורקין המשוי מעל גבי הבהמה משום צער בעלי חיים. ואפילו היה המשוי דבר שהוא מוקצה ואסור בטלטול - הרי זה מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. שאין איסור טלטול מוקצה אלא בידיו כמו שיתבאר בסי' שי"א.
ואינו רשאי להניח המשוי עליה עד למוצאי שבת מפני צער בעלי חיים.
(ואם יגיע לו הפסד אם יפול המשוי נתבאר בסימן רס"ו):
כה וצריך ליזהר כשפורק המשוי שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה.
(ואם ב' שקין מונחים על החמור אחד מימינו ואחד משמאלו ובראש כל אחד מהשקין רצועה אחת וקושרים אותן שתי הרצועות יחד, ועכשיו מונח הקשר כנגד גבו של החמור והשקין מכבידין לכאן ולכאן ואי אפשר להתיר הקשר אם לא יגביה השקין מעט, ונמצא שנסמכים השקין על צדי הבהמה כשמגביה אותם - אסור לפורקם בשבת מעל החמור):
כו בהמה שנפלה לאמת המים: אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה - מפרנסין אותה עד מוצאי שבת. ואם המים עמוקים שאי אפשר לפרנסה שם - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה.
ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו, שהרי כשנשרו הכרים במים שוב אינן ראויים לכלום בו ביום. (שאי אפשר לשטחן לנגבן כמ"ש בסי' ש"א) - לא גזרו חכמים על זה במקום צער בעלי חיים. שצער בעלי חיים הוא מן התורה.
אבל אסור להעלות הבהמה בידו אם לא עלתה על גבי הכרים, אפילו אם תמות שם - מפני שהיא מוקצה ולא התירו טלטול מוקצה אף במקום צער בעלי חיים. שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
(ויש מתירין להעלותה בידים משום צער בעלי חיים. ויש לסמוך על דעתם במקום הפסד מרובה) אבל (לדברי הכל) מותר לומר לנכרי להעלותה:
כז וכן מותר לומר לו[5] להמרות[6] האווזות[7] פעם אחת ביום - משום צער בעלי חיים, שאינן יכולות לאכול. ואם אין שם נכרי מותר לישראל להמרותן אע"פ שאסרו המראה בשבת, כמ"ש בסי' שכ"ד - משום צער בעלי חיים התירו. ומכל מקום טוב לעשות ע"י קטן:
כח הדש הוא מאבות מלאכות, וכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו. כגון החולב את הבהמה שמפרק החלב מהדד - הרי זה תולדת הדש. שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת. ואינו חייב אלא כשחולב לתוך כלי ריקן, אבל אם חולב לתוך כלי שיש בו אוכלין - פטור, מפני שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, ונמצא שאין שם משקה על חלב זה אלא שם אוכל, ודדי הבהמה הם גם כן אוכל והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ואין בזה משום מפרק.
ואינו דומה לדש שמפרק התבואה שהיא אוכל מהשבולת שהיא פסולת והם שני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר המכסה עליו, וכן החולב לכלי ריקן שהחלב הוא משקה ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין זה בזה ויפרק אחד מתוך חבירו המכסה עליו.
מה שאין כן כשהחלב הוא אוכל, הרי הוא כמו דבר אחד עם גוף הבהמה שנתפרק ממנה, שהוא גם כן אוכל והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק מתוכה מעט אוכל, שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו - מפני שאין זה נחשב כיסוי לזה.
ומכל מקום מדברי סופרים אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת איסור שחיטה - אין שם אוכל עליה והרי היא כפסולת. והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך הפסולת. אבל ביום טוב שהיא ראויה לאכילה מותר לחלוב לתוך האוכלין ע"ד שיתבאר בסי' תק"ה:
כט מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת - מפני שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים שהוא מן התורה.
ומכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו או יחזור ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו. שלא התירו אלא האמירה משום צער בעלי חיים אבל לא שיעשה בשביל ישראל אלא בשביל עצמו. שכשעושה בשביל ישראל הרי הוא שלוחו ממש והרי זה כאלו עשה הישראל בעצמו - ששלוחו של אדם כמותו.
ואף שאין אומרים כן אלא בישראל שנעשה שליח לישראל - מכל מקום חכמים החמירו כן גבי שבת ויו"ט וכיוצא בהן אף בנכרי שנעשה שליח לישראל שיהא נחשב כמותו ממש כשעושה בשבילו.
אבל כשעושה בשביל עצמו לא החמירו אלא שלא לומר לו לעשות וע"ד שיתבאר בסוף סי' ש"ז וכאן התירו משום צער בעלי חיים:
ל במה דברים אמורים <(א)> כשאמר להנכרי לחלוב, אבל אם נכרי חלב מעצמו מותר ליטול ממנו החלב בחנם ואין צריך לקנותו ממנו אפילו בדבר מועט.
(מפני שכל נכרי העושה מעצמו בודאי מתכוין לטובתו שיקבל טובת הנאה מהישראל בשביל זה כמו שנתבאר בסי' רנ"ב. וה"ז כחולב לעצמו):
לא וכל זה בנכרי שאינו עבדו אבל עבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתים - אין צריך לקנות מהם החלב אף אם אמר להם לחלוב בשבת, מפני שהם מתכוונים במלאכתם לטובתם כדי שיקבלו כל שכרם בסוף שנתם. שכשנשכרו בתחלה לדעת כן נשכרו, שיחלבו בכל עת שצריך לחלוב:
לב וכל זה לאכול החלב למוצאי שבת, אבל (ב) בשבת עצמה אסור אפילו לטלטלו, אפילו חלבה הנכרי מעצמו, ואפילו היא בהמת הנכרי - מפני שגזרו חכמים על משקים שזבו מהפירות בשבת מאליהם או ע"י נכרי לאסרם עד למוצאי שבת מטעם שיתבאר בסי' ש"כ ושכ"ה. ובכלל גזרה זו הוא ג"כ החלב שנחלב בשבת, שהוא ג"כ משקה הנולד בשבת. וכיון שאסור באכילה אסור ג"כ בטלטול שמוקצה הוא כיון שאינו ראוי לבו ביום.
ואף אם חלבה לתוך האוכלין שאין על החלב תורת משקה ואינו בכלל גזרת משקין שזבו - אעפ"כ אסור עד הערב אם לא נחלב מיד בכניסת השבת אלא לאחר זמן, בענין שאפשר שרוב החלב שבדד הוא נולד שם בשבת - שאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה מפני שהוא מעשה חדש שנולד בשבת, שדם נעכר ונעשה חלב.
ואף שהיה דעתו עליו מבעוד יום - אין זה מועיל כלום כיון שלא היה אז עדיין בעולם. ואינו דומה לשאר נולד בשבת שמותר מפני שהיה כבר בעולם מבעוד יום אלא שנשתנה בשבת כמו שיתבאר בסי' ש"ח.
ומה שהתירו ביו"ט לחלוב לתוך האוכלין - הוא מפני שכיון שהבהמה ראויה לאכילה ביו"ט עם החלב שבה שאם היה רוצה היה שוחטה ואוכל גם החלב שניתוסף בה ביו"ט מפני שהוא טפל אליה ובטל אצלה, א"כ גם כשנחלב ממנה בחייה אינו אסור משום נולד, מפני שהוא כאוכל הנפרד מאוכל שהוא עם גוף הבהמה הם כמו דבר אחד, ששניהם תורת אוכל עליהם, והרי זה אוכל שנפרד מאוכל ואין תורת נולד עליו אע"פ שהוא מעשה חדש.
משא"כ בשבת שאין הבהמה ראויה לאכילה, הרי החלב שנחלב ממנה נקרא נולד גמור שנולד בעולם בשבת:
לד הגבינות שעושות השפחות בשבת מחלב של ישראל: אם עושות בבית ישראל אע"פ שעושות מעצמן שלא מדעת הישראל שבודאי מתכוונות לטובת עצמן למצוא חן בעיני הישראל, כמ"ש בסי' ד"ש - אעפ"כ צריך למחות בידן, מפני מראית העין שיאמרו שלדעתו הן עושות כיון שעושות בביתו, וכמו שנתבאר בסי' רנ"ב.
ועוד שכיון שעושות מחלב שלו והוא רואה ושותק להן הן מבינות שהוא חפץ בכך ולדעתו הן עושות כמ"ש שם:
לה מי שיש לו נער נכרי ורוכב על הבהמה כשמוליכה להשקותה - אינו צריך למנעו מפני שהחי נושא את עצמו ואין איסור אף לאדם להוציא את החי לרשות הרבים אלא מדברי סופרים, ובבהמתו לא גזרו.
אבל צריך למנעו שלא יתן עליה בגדיו שפשטם מעליו ולא שום דבר:
לו מותר למסור סוס או חמור לרועה נכרי, ואין חוששים שיעשה בהם מלאכה בשבת - מפני שמתיירא שלא יהא נתפס כגנב אם ישתמש בהם.
ואינו דומה למשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה בחול ומתנה עמו שתנוח בשבת, ואעפ"כ אסור - מפני שאין הנכרי נאמן על כך כמו שנתבאר בסי' רמ"ו.
לפי ששם אינו נתפס כגנב אם יעשה בה גם בשבת, כיון שהשבת היא בתוך משך זמן שאלתו שהיא מסורה לו למלאכה, משא"כ הרועה שאין הבהמה מסורה לו כלל למלאכה אף בחול אלא לרעותה בלבד, הרי הוא נתפס כגנב אם ישתמש בה ואם רואה אותו או נודע לו שעושה בה מלאכה בשבת -חייב למחות בידו:
לז מי שקנתה בהמתו שביתה בבין השמשות אצל הרועה השובת חוץ לתחום העיר, ובשבת יצאה מתחום הרועה לתחום שלו - אסור להביא בידו לביתו, מפני שאין לה שם אלא ד' אמות כדין אדם היוצא חוץ לתחום שקנה בו שביתה בין השמשות כמו שיתבאר בסי' שצ"ו.
אבל מותר לו לקרותה שתבא אחריו עד ביתו כיון שאינו מוליכה בידים אלא היא הולכת מעצמה ע"י קריאתו, ואיננו מוזהר למונעה מזה - שאין אדם מוזהר על איסורי תחומי בהמתו כמו שיתבאר.
ואפילו אם יצאתה חוץ לתחום שלו וחוץ לתחום שלה - יכול לקרותה שתבא אצלו. ואין חוששים אם נתיר לו זה שמא יבא לילך אצלה חוץ לתחום כדי להביאה לביתו - מפני שאין בהול על בהמתו כל כך לעשות איסור בשבילה, כמו שיתבאר בסי' של"ב:
לח מותר למסור בהמה לרועה אפילו בשבת, אע"פ שבבין השמשות קנתה הבהמה שביתה אצל הישראל בעלה אלפים לכל רוח, ובשבת יוליכנה הרועה לרעות חוץ לתחום - אין בכך כלום, שאין אדם מוזהר על תחום בהמתו.
ואפילו אם יוליכנה חוץ לי"ב מיל, שיש אומרים שתחום זה מן התורה - מכל מקום אינו נקרא בשם עשיית מלאכה אלא הוא איסור בפני עצמו, ואין אדם מצווה אלא שתשבות בהמתו מעשיית מלאכה ולא מהליכה חוץ לתחום, ולא קנתה הבהמה שביתה אצלו אלא לענין שאסור לכל אדם להוליכה בידים חוץ לתחום שלה, אפילו מי שיכול לילך שם בעצמו כגון שהניח עירובי תחומין שם.
אבל מה שהנכרי מוליכה חוץ לתחום מעצמו בלא אמירת הישראל, אע"פ שהישראל מסרה לו - אין זה חמור ממה שהוא קורא לה והיא באה אחריו שהתירו חכמים.
ויש מי שאוסר למסרה לו בשבת אפילו אם ידוע שלא יוליכנה חוץ לי"ב מיל אלא חוץ לאלפים. וטוב לחוש לדבריו.
ובמקום שנהגו להחמיר שלא למסור אף ביום ו', אם נהגו כן כדי לעשות סייג וגדר - אין להתיר להם. ואם נהגו כן מחמת טעות שהיו סבורים שיש איסור בדבר - מתירים בפניהם ומודיעים להם שהוא מותר גמור.
ואף אם הרועה מוליך הבהמה מבית הישראל בשבת עצמה - כיון שמסרה לו מערב שבת לא קנתה שביתה כלל אצל הישראל, כמו שיתבאר בסימן שצ"ז.
ואף שקנתה שביתה כרגלי הרועה הנכרי - מכל מקום כיון שחפצי נכרי אין קונין שביתה אלא משום שגזרו על בעלים נכרים משום בעלים ישראל, כמו שיתבאר בסי' ת"א, אין להחמיר כל כך לגזור אף כשהנכרי מוליכה חוץ לתחום מעצמו אף שהישראל מוסרה לו כיון שרבים מתירים בכל ענין: