שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת ובו כ"ט סעיפים:
א "[1]וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך, ודבר דבר".
ממצוא חפצך - דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר, אפילו הליכה בלבדה - ומעשה זה או הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת בין מן התורה בין מדברי סופרים, שנמצא מזמין עצמו בשבת בפועל ממש לא בהרהור לבד לדבר האסור בשבת.
כגון שמהלך בשדהו לראות מה היא צריכה אחר השבת מעידור וניכוש וכיוצא בהם מדברים האסורים בשבת או שהולך לפתח המדינה ויושב שם עד שתחשך כדי למהר לצאת בלילה למרחץ שחוץ לעיר - שהרי הילוך זה הוא בשביל חפצים האסורים בשבת:
ב במה דברים אמורים כשניכר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים, כגון זה שהולך בשדהו שמה מבקש שם אם לא לראות מה היא צריכה. וכן ההולך על פתח המדינה ניכר הדבר שמתכוין כדי להתקרב במרחץ הסמוך למדינה, שכן היה בימיהם שהמרחצאות היו סמוכים לפתח המדינה. וכן אם מטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת לצאת בהם לדרך והוא בענין שניכר הדבר שמתכוין לכך.
אבל אם הוא בענין שאין הדבר ניכר שמתכוין לחפצים האסורים אלא לחפצים המותרים - הרי זה מותר.
לפיכך מותר להלך חוץ לעיר תוך התחום ולהתעכב שם עד שתחשך כדי לתלוש פירות ועשבים מגינתו וחורבתו שבתוך התחום ולהביאם לביתו - שאין הדבר ניכר שהולך לשם בשביל תלישת הפירות. כי הרואה יאמר שמא מחמת טרדת עיונו בלמודו נמשך והלך עד כה, אם הוא תלמיד חכם.
ואם הוא עם הארץ יאמר עליו: שמא חמורו נאבד לו ומהלך לבקשו ונמשך בבקשתו עד שהגיע למקום הפירות ואז נמלך להחשיך עליהם לתלשם ולהביאם לביתו בלילה, אבל הילוכו לא היה בשביל התלישה האסורה בשבת אלא בשביל הבאת החמור המותרת בשבת. וכן כל כיוצא בזה:
ג אבל אסור להחשיך על התחום דהיינו לילך בשבת עד סוף התחום (או אמצעו) ולהתעכב שם עד שתחשך כדי למהר דרכו לילך משם ולהלאה (שכיון שהולך משם ולהלאה במוצאי שבת ניכר הדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך, שאם היה הילוכו לשם בשביל דבר אחר ולא היה בדעתו אז שילך משם ולהלאה מן הסתם לא נולד לו שם דבר חדש שנמלך בשבילו לילך משם ולהלאה).
במה דברים אמורים כשמחשיך שם בשביל דבר שאין צד היתר בעולם לעשותו בשבת כגון שצריך לילך חוץ לתחום לשכור פועלים או לתלוש פירות המחוברים או להביא משם פירות המוקצים שאין שום צד היתר בעולם לשכור פועלים בשבת או לתלוש פירות או לטלטל פירות המוקצים אבל מותר להחשיך על התחום להביא בהמתו מחוץ לתחום במוצאי שבת שהבאת הבהמה היא דבר המותר בשבת ואף שאי אפשר לו להביאה בשבת מחוץ לתחום מכל מקום יש צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת מחוץ לתחום כגון אם היו שם בורגנין דהיינו סוכות שומרים שכל אחת מהן מובלעת בתוך שבעים אמה וד' טפחים של חבירתה שעל ידי זה יכול להלך אפילו כמה פרסאות בשבת מפני שכולן נחשבות כעיר אחת ארוכה כמו שיתבאר בסי' שצ"ח ואע"פ שעכשיו אין שם בורגנין.
וכן מותר להחשיך על התחום להביא משם פירות תלושין שאינם מוקצים, שיש ג"כ צד היתר בעולם להביאם משם בשבת. כגון אם היו שם מחיצות מקיפות את הדרך ממקום הפירות עד ביתו, ואע"פ שעכשיו אין שם מחיצות (והטעם יתבאר בסי' ש"ז). אבל פירות המוקצים אי אפשר להביאם אף ע"י מחיצות כיון שהם אסורים בטלטול.
וכן אסור להחשיך על התחום להביא משם בהמה שאינה יכולה לילך ברגליה, כגון טלה קטן שצריך לנשאו על כתפו ואי אפשר להביאו בשבת אף ע"י מחיצות, מפני שהוא מוקצה ואסור בטלטול.
אבל מותר להחשיך כדי לשמור אותו או פירות המוקצים או אפילו המחוברים שהם חוץ לתחום - ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר המותר בשבת. ואם כשהלך להחשיך לא נתכוין אלא בשביל לשמרם בלבד ואח"כ נמלך לתלשם ולהביאם לביתו במוצאי שבת - הרי זה מותר:
ד אסור לקנות או למכור וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב. בין שמוכר או שמשכיר בפה בלבד בין שמוסר לו היום את החפץ.
(ואף על פי שאינו קוצץ עמו דמי המקח והשכירות, ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות, ואפילו צריך ליקח מאכלים לשבת - לא יאמר: מכור לי אלא: תן לי, כמ"ש בסי' שכ"ג. ואפילו על ידי נכרי אסור לקנות בשבת כמו שיתבאר בסי' תקי"ז ושכ"ה ע"ש):
ה אמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים, אף על פי שאמר לו קודם השבת. אבל כשאומרים לו או לישראל חבירו בשבת שיעשה לו מלאכה למחר - אין בזה משום שבות אלא שאסור משום ממצוא חפצך.
ואין הפרש בין איסור זה לאיסור זה אלא לענין צרכי מצוה שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה, אף על פי שאמר לו קודם השבת.
והוא הדין לשאר כל דבר שהוא משום שבות לא התירו לצורך מצוה אלא אם כן הוא שבות דשבות כמ"ש שם.
אבל כשהמלאכה נעשית במוצאי שבת שהוא זמן היתר אלא שאומר לו בשבת ואין באמירה זו אלא משום שמתעסק בשבת בדבר האסור היום - עסק זה התירו לצורך מצוה.
וכן להחשיך על התחום שאין איסורו אלא משום שמזמין את עצמו בשבת לדבר האסור היום - הזמנה זו התירו לצורך מצוה שנאמר: חפצך חפציך אסורים חפצי שמים מותרים:
ו לפיכך מחשיכין על התחום כדי לעשות חוץ לתחום צרכי כלה או צרכי מת דהיינו ארון ותכריכים ולהביאם לעיר.
ויכול לומר לחבירו שיחשיך על התחום לעשות דברים אלו ולהביאם לו. ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר ואם לא [תמצא] במקום פלוני לך למקום פלוני, אע"פ שלדבר הרשות אסור לומר לו בלשון זה מפני שלשון זה מוכיח שמשלחו לקנות איזה חפץ שהוא דבר האסור בשבת.
ויכול לומר לו ג"כ בפירוש קח במנה ואם לא [תמצא] במנה קח במאתים.
(שאף שהלוקח מיני מאכל מחנווני בשבת אסור להזכיר לו שם דמים כלל, מפני שכשמזכיר שם דמים הרי זה מקח וממכר גמור, משא"כ כשאינו מזכיר לו שם דמים אינו נראה כמקח וממכר, אלא כשאלה כמו שיתבאר בסי' שכ"ג .וא"כ גם כשמשלחו בשבת לקנות במוצאי שבת אם מזכיר לו שם דמים הרי הוא משלחו למקח וממכר גמור האסור לו בשבת.אבל אם לא היה מזכיר שם דמים אזי לא היה נראה שמשלחו למקח וממכר גמור אלא לשאלה = מכל מקום הזכרת דמים כאן הוא לצורך מצוה שאם לא יזכיר לו לא ידע כמה דמים לפסוק ואפשר שיחזור ריקם, אם ייקרו השער וכיון שמזכיר לו הדמים לקנין שלאחר השבת התירו לו).
אבל לא יזכיר לו סכום מקח. כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו - לפי שאמירה זו אינה אלא הצלת ממונו ואין בה צורך למצוה.
וכן לא יזכיר לו סך דמים דהיינו שלא יאמר לו: לך לאיש פלוני שאני חייב לו כך וכך וקח ממנו צרכי המצוה הזאת ואהיה חייב לו סך הכל כך וכך. (שצירוף סך זה אין בו צורך למצוה):
ז (וכל זה כשמשלחו שיקנה במוצאי שבת אבל אם נזדמן לו לקנות בשבת ואי אפשר ליקח ממנו בהקפה בלי שיקצוץ לו דמי המקח אע"פ שהוא בענין שאי אפשר למצוא חפץ זה לצורך המצוה אלא בשבת בלבד - אסור לקנותו - שבשבת עצמה לא התירו לקנות אפילו לצורך מצוה אלא בדרך המותר אפילו לדבר הרשות, דהיינו בהקפה בלי הזכרת שם דמים ולא שם מדה ולא סכום מנין ולא סכום דמים כמ"ש בסי' שכ"ג. ואם חסר אחד מאלו הרי זה שבות גמור כשאר השבותים שלא התירום לצורך מצוה כי אם על ידי נכרי כמו שיתבאר בסי' ש"ז):
ח אין משתכרין בשבת אפילו בדבר המותר, גזרה משום מקח וממכר. כיצד כגון השוכר את הפועל לשמור לו זרעים או דבר אחר ומשלם לו בעד כל יום ויום והוא משמרם גם בשבת שזהו דבר המותר לשמור אפילו פירות המחוברים - לא יתן לו שכר בעד יום השבת בפני עצמו. ואם נתן לו - אסור לו לקבל ממנו. לפיכך אין אחריותם עליו בשבת מגניבה ואבידה ששומר שכר חייב בהם - מפני שבשבת אינו שומר בשכר אלא בחנם.
ואם שכרו לשבוע או לחדש או לשנה לא ינכה לו כנגד השבתות שלא אסרו אלא ליטול שכר יום השבת בפני עצמו אבל מותר ליטלו בהבלעה עם שאר הימים ולא יאמר לו תן לי שכר השבת אלא תן לי שכר החדש או שבוע או עשרה ימים וכיוצא בזה בענין שהשבת מובלע בחול :
ט אף על פי ששכרו לחדש - אם התנה עמו לשלם לו כך וכך בעד כל יום ויום, אף על פי שמשלם לו בסוף החדש שכר השבתות בהבלעה עם שאר הימים - אין זה כלום שלא נקרא הבלעה מה שמבליע לו יום השבת בשעת פירעון, אלא כשהיה שכר השבת מובלע בשכר שאר הימים בשעת השמירה, דהיינו כשהתנה עמו שישלם לו כך וכך בעד שמירת כל החדש.
אבל זה כל יום ויום ששמר, נתחייב לו בעל הבית לשלם בסוף היום השכר של אותו היום, שהרי אם הוא רוצה לא ישמור לו עוד, שבשביל כך התנה עמו לשלם לו בעד כל יום ויום כדי שיוכל להפסיק באיזה יום שירצה, וא"כ שכר השבת הוא בפני עצמו.
ואף על פי שהוא רוצה לגמור שמירת כל החדש, ואין בדעתו להפסיק באמצע החדש - מכל מקום כיון שאם היה רוצה להפסיק באמצע החדש לא היה משלם לו בעד כל החדש אלא היה מחשב עמו יום יום מימי החדש כמו שנשכר לו, נמצא ששכר השבת הוא בפני עצמו.
וכן הדין במשכיר חדר לחבירו והתנה עמו כך.
וכן הדין במלוי ברבית לנכרים בעד כך וכך לשבוע - צריכים להלוות בענין שאם יפרעו החוב באמצע השבוע - יפרעו הרבית בעד כל השבוע או לא יפרעו כלל החוב בתוך שבוע זה. שאם יוכלו לפרוע באמצע השבוע ויצטרך לחשב עמהם הימים שעברו משבוע זה, אף אם ינכה להם כנגד יום השבת שעבר משבוע זה - אין זה מועיל כלום אלא אם כן ינכה להם כל השבתות שעברו.
שהרי בכל שבוע ושבוע אם היו רוצים היו פורעים באמצע השבוע, והיה צריך לחשוב עמהם יום יום מימות החול, נמצא שרבית זו היא נחשבת לכל יום בפני עצמו. ולפיכך אף אם עבר כל השבוע ולא פרעו לו - אינו רשאי ליטול כל הרבית אלא צריך לנכות כנגד יום השבת כיון שכל יום ויום הוא נחשב בפני עצמו:
י וכן הדין בכל קנסות שקונסים לאדם כך וכך בעד כל יום ויום שעובר על תקנת חכמים, כמ"ש באה"ע סי' ע"ו, או על תקנת טובי העיר, אע"פ שעברו עליו כמה שבועות - אינו משלם בעד השבתות כיון שהיה יכול לחזור בו באמצע כל שבוע ושבוע.
אבל אם הקנס הוא לנכות לו מהחוב שיש לו על אחרים בעד כל יום ויום כך וכך מנכין לו גם בעד השבתות - מפני שהקנס שנוטלים ממנו אינו נראה כשכר נטילת שבת אלא כשנוטלים ממנו איזה דבר שהוא בעין אבל לא כשמנכין לו מחוב שיש לו:
יא אסור לשכור חזן להתפלל בשבת או יו"ט, אע"פ ששכרוהו מבעוד יום - שאסור לו ליטול שכר שבת או יו"ט. והוא הדין לשכר התוקע בראש השנה.
ויש מתירין מפני שבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת, שאין איסורו אלא משום גזירת שכירות בשבת שהיא עצמה אינה אסורה אלא משום גזרה שמא יכתוב. וכן המנהג להקל.
ומכל מקום לדברי הכל אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם, הואיל והוא שכר השבת אף שהתירוהו לצורך מצוה.
ואם הוא מושכר לשנה או לחדש או לשבוע שיתפלל גם בחול ומשלמין לו בעד השבתות והחול בבת אחת הרי זה שכר שבת בהבלעה ומותר לדברי הכל:
יב מותר לפקח על עסקי רבים בשבת, ואפילו לילך לטרטיאות דהיינו מיני טרקלין של נכרים ששם נאספו לבית הועד, וכן לילך לשלטון לפקח על עסקי רבים, ואין בזה משום: ממצוא חפצך ודבר דבר - שצרכי רבים הם כמו חפצי שמים.
ומכל מקום לא התירו אלא לפקח ולהתעסק בדברים בלבד שאינו אסור בצרכי יחיד אלא משום ממצוא חפצך ודבר דבר, אבל כל דבר האסור משום שבות גמור - לא התירו לצרכי רבים כמו שלא התירו לצורך מצוה כמ"ש לעיל:
יג וכן מותר לשדך התינוק ליארס - שדבור של מצוה הוא. וכן לדבר עם המלמד אם רוצה להישכר ללמדו ספר או אפילו ללמדו אומנות - שזהו ג"כ מצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס עצמו ילסטם את הבריות.
אבל אסור לשכור המלמד (בשבת ואפילו) להזכיר לו סכום מעות - (אסור) שזהו שבות גמור, ולא התירוהו לצורך מצוה:
יד וכן מותר לפסוק צדקה לעניים - שדבור של מצוה הוא. ואינו דומה למעריך, דהיינו שאומר: ערכי עלי או ערך איש פלוני עלי לגבוה, שאסור משום שבות גמור כמ"ש בסי' של"ט - לפי שכשנותן לגבוה כפי ערך שנים של הנערך ככתוב בתורה, הרי זה כקונה את הנערך ע"י שנותן ערכו לגבוה, ודומה למקח וממכר. משא"כ בפסיקת צדקה.
ולא אסרו להקדיש שום חפץ לגבוה כמ"ש שם אלא משום שכיון שמקדיש חפץ ידוע הרי הוא מוציאו באמירה זו מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר. אבל כשמחייב עצמו שיתן איזה דבר לגבוה עדיין לא יצא שום דבר מרשותו על ידי אמירה זו.
ולפי זה אסור להקדיש בשבת לבית הכנסת שום חפץ ידוע, כגון ספר תורה או עטרה או טס לספר תורה. ולא נהגו כן.
ויש שלימד עליהם זכות שלא אסרו אלא להקדיש חפץ למזבח או לבדק הבית, שאותו החפץ יוצא לגמרי מרשותו לרשות גבוה שאין לו עוד שום זכות וחלק בו, ודומה למקח וממכר. אבל כשמקדיש חפץ לבית הכנסת יש לו חלק וזכות בו בתוך כל אנשי העיר, שיש להם זכות בהקדשות של בית הכנסת למכרם כשיצטרכו, כמ"ש בסי' קנ"ג. ואינו דומה למקח וממכר שיוצא המקח לגמרי מרשות מוכר לרשות לוקח.
ומכל מקום טוב ליזהר כשמקדיש חפץ לבית הכנסת בשבת שיקדישנו בפיו מערב שבת, אפילו בינו לבין עצמו ואז אע"פ שבשבת מביאו לבית הכנסת - אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מערב שבת. וזה מותר לדברי הכל:
טו יש אומרים שבמקום שנוהגין לומר לקורא בתורה: מי שבירך, והוא נודר לצדקה או לחזן - אסור לו לפסוק כמה יתן, אלא יאמר לו סתם: עשה לי מי שבירך.
והמנהג להקל בזה מפני שמותר לפסוק צדקה בשבת.
אבל מה שנוהגים קצת כשהחתן דורש בשבת שהם מחייבים עצמם ליתן כך וכך (מעות) אחר השבת - לא יפה הם עושים שלא התירו לחייב עצמו אלא לצדקה וכיוצא בה משאר מצות, אבל לדבר הרשות אסור משום: ודבר דבר.
וכן הנוהגים ליתן כלים במתנה לחתן הדורש - לא יפה הם עושים, שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויו"ט אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום כמ"ש בסי' שכ"ג ותקי"ז, שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו, והקדש דומה למתנה שיוצאה ג"כ לגמרי מרשותו לרשות חבירו.
ואפילו נתן לו חדר ורוצה לקנותו ע"י סגירת הדלת שהיא נקראת חזקה לענין שלא יוכל לחזור בו הנותן - אסור לסגרה בשבת, שאין קונין קנין בשבת בשום דרך מדרכי ההקנאה, מפני שדומה למקח וממכר.
ואין צריך לומר בקנין סודר שסתמו עומד לכתיבה. ושמא יכתוב בשבת (ועיין סי' של"ט תשלום הלכות אלו):
טז מה שנוהגין להכריז מצות בבית הכנסת, מי שיתן יותר הוא יזכה בהן - היה ראוי לאסור משום מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה. אלא שאפשר ליישב המנהג בדוחק ולומר: שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה. אבל אסור לקנות מקומות בבית הכנסת או בתים של צדקה.
והנכון כמו שנוהגין מקצת אנשי מעשה, שכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה אפילו קנה חבירו המצוה, שאז אינו דומה כלל למקח וממכר אלא לפסיקת צדקה.
ובדרך זה מותר אפילו לקנות מקומות ובתים מהצדקה וכל ירא שמים יזהר בזה:
יז מה שנוהגים למכור האתרוגים אחר גמר מצותן - דינם כמקומות בית הכנסת, (שאין היתר אלא בדרך שנתבאר) אבל בזמן מצותן שאין קונים אותם אלא לצאת בהם ידי חובתן ולהחזירם - הרי דינם כהכרזת המצות שנהגו להקל. שאינו קונה גוף האתרוג אלא מצותו בלבד.
ואפילו ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג - מכל מקום כיון שקונה אותו על מנת להחזירו נמצא שאינו קונה אותו אלא מצותו בלבד.
אבל אסור לקנות לגמרי את האתרוג או השופר ביו"ט, אפילו אם אי אפשר לו לקיים המצוה בענין אחר - שאין דוחין שבות גמור מפני מצות עשה, כמ"ש בסי' תקפ"ו ותרנ"ה:
יח אסור למדוד שום דבר בשבת, בין ביד בין בחבל - מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת.
ומותר למדוד מדידה של מצוה כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, או למדוד החור אם יש בו פותח טפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו להחדר הסמוך לו.
ואע"פ שיכולים הכהנים לצאת ממנו לבית אחר - מכל מקום כיון שהוא מודד שיעורי תורה אינו נראה כמעשה חול.
ומותר למדוד האזור של מי שכואב לו ראשו וללחוש על המדידה, כמו שנוהגות הנשים - מפני שהיא מדידה של מצוה.
ומשום הלחש אין איסור כמ"ש בסי' ש"ז:
יט אף לדבר הרשות אין איסור למדוד אלא כשמתכוין למדוד לאיזה צורך. אבל אם מודד שלא לצורך כלל אלא כמתעסק בעלמא - מותר:
כ מי שנשבע לפרוע חובו לחבירו בז' בניסן וחל ז' בניסן בשבת - יתבאר בחו"מ סי' ע"ג:
כא מותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות מלאכות גמורות אחר השבת - שלא אסרו אלא דבור לבד. שנאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר.
ומכל מקום אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה - אסור.
ומשום ענג שבת מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו אלא יהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה. וזהו שכתוב: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך - ואין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד אלא יראה אדם בכל שבת כאלו כל מלאכתו עשויה ואין לך ענג גדול מזה:
כב אסור לומר לנכרי אפילו מערב שבת שילך חוץ לתחום בשבת אחרי קרובי המת שיבואו להספידו - שאין דוחין שום איסור מפני הספדו. שהרי אפילו אם הביא הנכרי מעצמו חלילין למת להספידו בהם מחוץ לתחום אסור להספידו בהם כמ"ש בסי' שכ"ה.
אבל חולה שהכביד עליו חליו, וירא פן ימות ומבקש שישלחו אחר קרוביו - מותר אפילו לשכור נכרי רץ שירוץ אפילו כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במוצאי שבת - שאף שלא התירו שכירות בשבת אפילו לצורך מצוה, כאן התירו כדי שלא תיטרף דעתו עליו אם לא יעשו רצונו:
כג להחליף משכון לנכרי בשבת יתבאר בסי' שכ"ה:
כד הלוקח בית או שדה בארץ ישראל מן הנכרי מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה בשבת אם הנכרי הולך לדרכו בשבת ומעלהו בערכאות שלהם לחתום לו שאמירה לנכרי בשבת אינה אסורה אלא מדברי סופרים ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו אף על פי שגזרו בשאר מצות:
כה מי שאבדה לו אבידה מותר שיכריזו בשבת שמי שיודע בה יבא ויגיד ואפילו האבידה היא דבר שאסור לטלטלו בשבת מפני שהשבת אבידה מצוה ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה אמירה זו מחפצי שמים שמותרים בשבת (ונהגו להכריז גם על אבידת נכרי מפני דרכי שלום שאנו מצווין מדברי סופרים להתנהג עמהם בדרכי שלום והרי זה כעין מצוה כמ"ש בסי' שכ"ה):
כו אם מותר להחרים או לנדות בשבת או להתיר הנדוי והחרם יתבאר בסי' שמ"א:
כז אסור להכריז בשבת על קרקע הנמכרת שכל מי שיש לו זכות עליה יבא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו מפני שמה שאומר ואם לאו יאבד זכותו הוא כדן את הדין ואין דנין בשבת.
ואף אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבא ויגיד שאינו כדן את הדין אף שיש תקנה בעיר שאם לא יגיד בטל זכותו מכל מקום אסור משום ודבר דבר אלא שבמקום שנהגו להקל להכריז סתם אין למחות בידם כי יש מקום לומר שזהו כצרכי רבים שמותר לדבר בהם בשבת שכל דבר שהוא תיקון המדינה והוא מזדמן תדיר נקרא צורך רבים כיון שהוא מזדמן תדיר ומטעם זה נקראו הדינין צורכי רבים לענין חולו של מועד כמ"ש בסי' תקמ"ה.
ומה שאין דנין בשבת הוא משום שהוא שבות גמור כמ"ש בסי' של"ט, ולא התירו שבות גמור לצרכי רבים אלא הדיבור בלבד, כמו שנתבאר למעלה.
אבל במקום שאין שם מנהג זה אין לנהוג כן לכתחלה:
כח אסור להכריז בשבת אצל מי שיש יין למכור - אם הוא מקום שהיין מצוי בו הרבה, שאין צורך מצוה בהכרזה זו. ואסור משום: ודבר דבר.
אבל במקומות שאין היין מצוי כל כך מותר להכריז עליו בשבת - שזהו צורך מצוה לקנות יין לקידוש ולכבוד היום. ובלבד שלא יזכיר סכום מעות, שזהו אסור אפילו לצורך מצוה. אלא אם כן מכריז קודם ברכו. וטוב לנהוג כן לעולם להכריז קודם ברכו.
ושאר משקין אסור להכריז כלל אחר ברכו בשבת אפילו בלא סכום מעות, כיון שאין בהם צורך מצוה אלא אם כן מכריז קודם ברכו:
כט מי שנודע לו בשבת שהוציאו נכרים את בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל - מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל להצלתה, ויצא אפילו חוץ לי"ב מיל. ואפילו אם יצטרך לעשות מלאכה גמורה להצלתה. ואפילו אם <(א)> הוא ספק אם יצילנה - מפני שענין זה הוא כפיקוח נפש שמחללין השבת אפילו בספק הצלה, שאין לך פיקוח נפש יותר מזה שלא תצא מכלל ישראל ותחלל שבתות כל ימיה ומוטב לחלל עליה שבת אחת משתחלל היא שבתות הרבה שמטעם זה ג"כ מחללין שבת בשביל פיקוח נפש שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
(ולפיכך אף אם הבת היא קטנה שאינה מחוייבת עדיין במצות יחלל עליה להצילה שלא תחלל שבתות הרבה כשתגדיל, שמטעם זה מחללין שבת לפיקוח נפש הקטנים).
ואם אינו רוצה להשתדל בהצלתה בחילול שבת - כופין אותו. והוא הדין אם אינה בתו אלא בת או בן איש אחר אע"פ שאינו קרובו ויש יכולת בידו להשתדל במצוה זו, אע"פ שהוא ספק אם יציל - כופין אותו להשתדל בכל מה שאפשר אפילו בעשיית מלאכות גמורות אם יצטרך להן.
ולא אמרו שאין אומרים לאדם: חטא כדי שיזכה חבירך, אלא כשחבירו פשע בזה וע"י פשיעתו בא לו האונס אח"כ. כגון שהדביק פת בתנור בשבת ונזכר קודם שתיאפה שאף שמותר לו לרדות מן התנור כדי שלא יבא הוא לידי איסור חמור ממנו, אסור לאדם אחר לרדותה כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור של אפיית הפת בשבת - כיון שחבירו פשע במה ששכח והדביק פת בתנור בשבת. אבל כאן זה שהנכרים רוצים לאנסו לצאת מכלל ישראל - לא פשע מאומה.
אבל אם אין רוצים להוציאו מכלל ישראל אלא שאונסים אותו לעבור עבירה אחת אפילו לעבוד עבודה זרה ואח"כ יניחוהו להחזיק דתו - אין מחללין עליו שבת באיסור של תורה בשביל הצלתו. (בין הוא בעצמו בין אחרים) מפני שלא ניתנה שבת לדחות אלא בשביל פיקוח נפש ולא בשביל הצלת עבירה חמורה ממנה.
אבל לחלל שבת באיסורי דברי סופרים מותר (אפילו לאחרים) כיון שהוא לא פשע.
(ואפילו אם אין רוצים לאנסו לעבודה זרה אלא לעבור על מצות לא תעשה אחרת של תורה. אבל בשביל מצות עשה - אין דוחין שבות כמ"ש בסי' תקפ"ו).
וכל זה ביחיד אבל להציל רבים מעבירה (חסר).
(עיין סוף סי' תקפ"ו ותרנ"ה בט"ז וצ"ע בכה"ג):