שח דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת ובו פ"ט[1] סעיפים:
א אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה -אמרו מה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר: ודבר דבר - קל וחומר שלא יהא הטלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהא כיום חול בעיניו, ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, או להצניע, להסיע אבנים וכיוצא בהן. שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה: למען ינוח.
ועוד, מפני גדר הוצאה נגעו בה - שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל בידו לרשות הרבים. והיה מן הראוי לפי זה לאסור אפילו טלטול כלים שצריך להם, אלא שאין גוזרים על הצבור יותר מדאי.
ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלים כל ימיהם, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה. ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השוה בכל אדם.
ומפני זה נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים שצריך להם. כמו שיתבאר:
ב כל דבר שיש תורת כלי עליו מותר לטלטלו בשבת, ע"ד שיתבאר.
אפילו כלי שמלאכתו לאיסור, דהיינו שהכלי הוא מיוחד להשתמש בו תשמיש האסור בשבת, כגון קורדום שמבקעים בו עצים או קורנוס של נפחים או של זהבים וכיוצא בהם.
ואפילו כלי שמלאכתו לאיסור שהוא מוקצה מחמת מיאוסו, דהיינו שאדם מסיח ומקצה דעתו ממנו מחמת מיאוסו מלהשתמש בו במלאכה אחרת של היתר, כגון נר ישן של חרס שלא הדליקו בו באותה שבת - אין לו דין מוקצה בשביל כך.
ואפילו אם אינו ראוי כלל להשתמש בו במלאכה אחרת של היתר מחמת מיאוסו וסרחונו, כגון נר אפילו של מתכת שהדליקו בו נפט - אעפ"כ אין לו דין מוקצה להאסר בטלטול אלא מותר לטלטלו כשאר כלי שמלאכתו לאיסור - מפני שמכל מקום ראוי הוא לכסות בו כלים:
ג ואפילו כלי שהקצה אותו מלהשתמש בו שום תשמיש, כגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה שאין רגילים להשתמש בהם שום תשמיש - מכל מקום אם אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם לא הסיח דעתו עדיין מהם לגמרי מלהשתמש בהם. ולפיכך אין להם דין מוקצה להאסר בטלטול.
במה דברים אמורים בדבר שהוא כלי ממש, אבל דבר שאינו כלי ממש אלא שיש עליו תורת כלי מחמת שראוי להשתמש בו איזה תשמיש בשבת, כגון גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת עליהם וכן כל כיוצא בהם - אם הכניסן לאוצר לסחורה ביטל תורת כלי שהיה עליהם ואסור לטלטלם, אע"פ שאינו מקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם, אלא אם כן חזר ויחדו לתשמיש לעולם:
ד וכל הכלים שהם עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש אע"פ שאינם כלים היקרים ביותר, ואין צריך לומר כלים היקרים ביותר אע"פ שאינן לסחורה אלא שמלאכתם לאיסור ומקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר שלא יפחתו דמיהם - אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש איזה תשמיש במקום שכלי זה מונח שם או לצורך גופו דהיינו שנמלך להשתמש איזה תשמיש בגוף כלי זה.
(והוא שנמלך כן משחשכה, אבל אם נמלך כן מבעוד יום - מותר לטלטלו שמחשבה מועלת למוקצה כמו שיתבאר)
וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס:
ה וכן סכין של שחיטה ושל מילה ואיזמל של ספרים וסכין של סופרים שמתקנין בו הקולמוסים כיון שמקפידים שלא להשתמש בהם תשמיש אחר המותר בשבת - אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם.
ואפילו אם הסכין הזה תחוב בנדן עם סכינים אחרים - אין אומרים שמן הסתם אין מקפיד עליו כלל הואיל ותחבו בנדן עם שאר סכינים.
ומכל מקום אין איסור אלא להוציא סכין זה מהנדן או לטלטל הנדן עם סכין זה לאחר שהוציא מתוכו שאר הסכינים. אבל בעוד ששאר הסכינים בתוכו - מותר לטלטלו אע"פ שסכין זה ג"כ בתוכו. והוא שאי אפשר לנער סכין זה מהנדן או שיש חשש הפסד אם ינערנו או שצריך למקום הנדן כמו שיתבאר בסי' ש"ט וש"י בשאר כלי שהוא בסיס לאיסור ולהיתר. עיין שם הטעם לכל זה:
ו וכן קורנס שדכין בו בשמים, במקומות שמקפידים עליו שלא להשתמש בו תשמיש אחר שלא יתלכלך - הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל במקומות שאין מקפידים עליו - מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו כשאר כלי שמלאכתו לאיסור כמו שיתבאר.
וכן נייר חלק העומד לכתיבה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמקפיד עליו שלא להשתמש עליו שום תשמיש שלא יתלכלך. ועוד שכיון שמקפיד עליו שלא להשתמש בו אין עליו תורת כלי כלל כמו שיתבאר:
ז נמצאת למד ששלשה מיני מוקצה הם בכלים: שנים מותרים בטלטול והשלישי אסור. מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת שהקצה אותו מלהשתמש - מותרים. ומוקצה מחמת חסרון כיס - אסור.
ויש עוד מין מוקצה רביעי והוא דבר שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות והלך לו האיסור בשבת. ויש בדבר זה להקל ולהחמיר ויתבאר זה בסי' ש"י:
ח וכל זה בדבר שיש תורת כלי עליו. אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועיסה (של ישראל אבל של נכרי יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) והמת ובעלי חיים וכל כיוצא בדברים אלו.
ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת, כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים, וצרורות שראויות לכסות בהן כלים, וכל כיוצא בהם - כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם, אלא על פי הדרכים שיתבארו. וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו:
ט ובכלל מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות בהנאה, שאינו יכול להאכילן אפילו לכלבים.
ואפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים, כגון סתם יינם וכיוצא בו.
ואפילו אין איסורן אלא בו ביום בלבד, כגון טבל שיכול לתקנו במוצאי שבת ולאכלו אלא שבשבת אסור לתקנו מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' של"ט.
וכן כל כיוצא בזה הוא מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו.
אבל מאכלות האסורות באכילה ומותרות בהנאה שיכול להאכילן לכלבים - אם הן מוכנין ועומדים להאכילן לכלבים כגון נבלות וטרפות וכיוצא בהן - מותר לטלטלן כשאר מאכלי בהמה.
ואם אינן עומדים לכלבים מחמת איסורן, מפני שאין איסורן אלא בשבת, כגון משקין שזבו מן הפירות מאליהן בשבת שאסורים בשתיה בו ביום בלבד, וכן ביצה שנולדה בשבת שאסורה באכילה בו ביום בלבד, וכן חלב שנחלב בשבת שאסור בו ביום בלבד, וכן כל כיוצא בהם, אע"פ שיכול להאכילם לכלבים - מכל מקום כיון שאינן עומדים לכך אלא לאכילת אדם במוצאי שבת אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן.
אבל דבר שאיסור אכילתו הוא גם בחול, אע"פ שיש לו היתר לאחר זמן, כגון החדש - מותר לטלטלו אפילו בארץ ישראל, שכיון שנמשך זמן איסורו הרבה הרי הוא עומד גם בתוך הזמן להאכילו לבהמות ולמכרו לנכרים:
י ויש עוד מין מוקצה באוכלים ומשקים בשבת ויו"ט והוא מוקצה מחמת מצוה, שיתבאר בסי' תרל"ח ותקי"ד.
נמצאו כל מיני המוקצה האסורים חמשה: מוקצה מחמת חסרון כיס, ומוקצה מחמת גופו, ומוקצה מחמת איסור הנאה או אכילה, ומוקצה מחמת מצוה, ומוקצה מחמת שהיה אסור בבין השמשות שיתבאר בסי' ש"י:
יא כל דבר שיש עליו תורת כלי אפילו אם הוא גדול וכבד הרבה - לא נתבטל שם כלי ממנו לא מחמת גדלו ולא מחמת כבדו.
והוא הדין לאבן גדולה או קורה גדולה אפילו מיטלטלת בעשרה בני אדם, אם יש תורת כלי עליה כגון שיחדה לטלטלה לאיזה תשמיש, וע"ד שיתבאר - מותר לטלטלה בשבת:
יב כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בין לצורך גופו, כגון קורדום לחתוך בו דבילה, וקורנס לפצוע בו אגוזים או אפילו לסמוך בו כלים וכיוצא בזה, בין לצורך מקומו.
אבל לצורך הכלי עצמו, כגון שהכלי מונח במקום שירא שלא יגנב משם או שלא יפול וישבר או שמונח בחמה וירא שלא יתבקע שם, ורוצה לטלטלו משם למקום הצל, וכל כיוצא בזה - אסור.
ואם מחשב עליו להשתמש בו תשמיש במקום אחר או שמחשב להשתמש איזה תשמיש במקום זה שהכלי מונח שם - מותר לו לטלטלו ממקום זה אע"פ שעיקר כוונתו בטלטולו הוא כדי שלא יגנב או ישבר במקום זה:
יג כשמטלטלו לצורך מקומו - אינו צריך להשליכו מידו מיד שפינוהו ממקום זה הצריך לו, אלא מותר להניחו באיזה מקום שירצה להצניעו שם, שכיון שכבר הוא בידו רשאי לטלטלו יותר ממה שצריך לו.
ואפילו אם שכח ונטל בידו מוקצה גמור - רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה, כיון שכבר הוא בידו.
ויש מי שאוסר במוקצה גמור.
וראוי לחוש לדבריו אלא אם כן במקום הפסד, כמו שנתבאר בסי' רס"ו:
יד כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול אבל מותר ליגע בו בידיו ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו, וכמו שנתבאר בסי' רס"ה. ולכן מותר ליגע במנורה שהנרות דולקות עליה אם אינה תלויה באויר כמו שנתבאר שם או בתנור בית החורף שהאש דולקת בתוכו.
וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה כמו שנתבאר שם וכן להניחו על גביו.
וכן מותר לישב עליו אף אם הוא מתנענע תחתיו שטלטול כלאחר יד הוא ובלבד שלא יגע בו בידיו כמו שיתבאר מפני שכל מוקצה אינו אסור בהנאה להשתמש בו בלא טלטול ובלבד שלא יעשה מעשה בגוף המוקצה ע"י תשמיש זה כגון להצית אש ביו"ט תחת עצי מוקצה אע"פ שאינו מזיזם כלל כמו שיתבאר בסי' תק"א:
טו כל מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו כדרכו בחול דהיינו בידיו אבל מותר לטלטלו בגופו כמו שיתבאר בסי' שי"א וזהו נקרא טלטול כלאחר יד שהוא בשינוי מדרך החול ולכן מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן דרך הילוכו לצורך מקומו או אפילו לצורך המוקצה עצמו כדי להצניעו (עיין סי' שי"א) ואין צריך לומר שמותר לטלטל מוקצה ע"י נפוח שאין לך טלטול כלאחר יד גדול מזה:
טז כלי שמלאכתו להיתר דהיינו שהוא מיוחד לתשמיש המותר בשבת, כגון כוס וקערה וכיוצא בהן - מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו אלא לצורך הכלי עצמו שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם ומטלטלו משם להצניעו או שמטלטלו מחמה לצל שחושש שלא יתבקע בחמה.
אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטל שום כלי אע"פ שמלאכתו להיתר. לפי שבימי נחמיה בן חכליה שהיו העם מזלזלים באיסורי שבת כמ"ש: בימים ההם ראיתי ביהודה דורכי[ם] גתות בשבת ומביאים הערימות וגו' עשו חכמים סיג וגדר לאיסור הוצאה וגזרו על כל הכלים אע"פ שמלאכתם להיתר שלא לטלטלם כלל אפילו לצורך תשמישן המיוחד להם, חוץ מן כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהם מהכלים הצריכים ביותר לסעודת השבת.
ואח"כ כשראו חכמים שחזרו העם להזהר קצת באיסורי שבת חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו.
ואח"כ כשראו שחזרו העם להזהר יותר חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי עצמו.
אבל לטלטל שלא לצורך כלל עדיין לא נמנו עליו חכמים להתירו ונשאר עומד באיסורו שנאסר בגזרת חכמים שבימי נחמיה בן חכליה:
יז אבל כל מיני אוכלים ומשקים המותרים בשבת וכל מיני ספרים שמותר לקרות בהם - מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל. לפי שלא גזרו בימי נחמיה אלא על כלים ולא על אוכלים וספרים והרי הם עכשיו כמו קודם הגזרה שבימי נחמיה שהיה מותר לטלטל כל דבר הראוי בשבת אפילו שלא לצורך כלל.
אבל דבר שאינו ראוי בשבת היה אסור לטלטל אף בימי דוד ושלמה או קודם לכן.
משא"כ כלים אפילו כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהן כולן היו בכלל הגזרה שגזרו גם עליהן שלא לטלטלן כי אם לצורך תשמישן ולא לצורך מקומן ולא לצורך גופן כשאינו תשמיש המיוחד להן שהרי לא הוציאו אותן מכלל שאר כלים אלא מפני הצורך שיש בתשמישן יותר מבתשמיש שאר כל הכלים א"כ אין להתירן אלא לצורך תשמישן בלבד ואח"כ כשהתירו וחזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי עצמו גם כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהן היו בכלל זה ולא הותרו אלא לטלטלן לצורך הכלי עצמו אבל לא שלא לצורך כלל:
יח ומכל מקום מותר לאדם לישא הסכין אצלו אף כשהולך לבית הכנסת במקום שיש שם עירוב אע"פ שאינו צריך שם לסכין, כיון שיצטרך לו אח"כ בו ביום. ולא אסרו טלטול שלא לצורך אלא כשאינו צריך לו כלל כל היום. אבל אם ישתמש בו היום והוא נושאו אצלו כדי שיהיה מוכן לו בשעתו מותר כיון שהוא חפץ בכך שיהיה מוכן לו, הרי זה טלטול לצורך:
יט התפילין אין דינן כספרי הקודש ולא אפילו ככלי שמלאכתו להיתר שהרי אסור לצאת בהן לרשות הרבים וכל דבר שאסור לצאת בו אסור ללבשו כלל בשבת אפילו בתוך הבית, שמא ישכח ויצא בו כמו שנתבאר בסי' ש"ג.
ואף להמתירין שם ללבוש בבית - אין התפילין כלי שמלאכתו להיתר הואיל והן מיוחדים ללובשן לשם מצוה ובשבת אסור ללבשן לשם מצוה, כמו שנתבאר בסי' ל"א. לפיכך אסור לטלטלן אפילו לצורך עצמן כגון להצניען שלא יגנבו אם הוא מקום שרוב הגנבים המצויים שם הם ישראלים שלא יבאו התפילין לידי בזיון בידם.
אבל לצורך גופן, כגון בשביל שישמרוהו מן המזיקין או לצורך מקומן - מותר לטלטלן כדין כלי שמלאכתו לאיסור. שמכל מקום יש עליהן תורת כלי ומלבוש, שהרי היוצא בהן לרשות הרבים פטור הואיל והן דרך מלבוש ותכשיט, כמ"ש בסי' ש"א:
כ וכן השופר או חצוצרות ושאר כלי שיר אסור לטלטלם כי אם לצורך גופם או מקומם כדין כלי שמלאכתו לאיסור שאסור לתקוע או לזמר בכלי שיר בשבת, כמו שיתבאר בסי' תקפ"ח ושל"ט:
כא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו אף לצורך הכלי עצמו כדין כלי שמלאכתו להיתר הואיל והוא מיוחד ג"כ למלאכת היתר:
כב מדוכה אם יש בה שום וכיוצא בו מדברים הנידוכים בה - מותר לטלטלה אף לצורך עצמה, אע"פ שהוא כלי שמלאכתו לאיסור. לפי שהמדוכה היא טפלה ובטלה להשום שבתוכה כמו שהקדרה טפלה להתבשיל שבתוכה, והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבד, שמותר לטלטלו אף שלא לצורך כלל.
אבל אם נתן במדוכה ככר או תינוק או שאר דברים המותרים בטלטול שאין המדוכה טפלה להם - אסור לטלטלה על ידי כן לצורך עצמה. שבמת בלבד הוא שהתירו לטלטל מחמה לצל ע"י ככר או תינוק וכיוצא בהם, כמ"ש בסי' שי"א.
ויש חולקים ואומרים שהמדוכה או שאר כל כלי שמלאכתו לאיסור - מותר לטלטלו לצורך הכלי עצמו ע"י ככר או תינוק או שאר דבר המותר בטלטול.
ולא אמרו שלא התירו בטלטול ע"י ככר או תינוק לבד מן המת אלא בטלטול מוקצה גמור האסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו, אבל כלי שמלאכתו לאיסור שאינו מוקצה גמור והקילו בו לטלטלו לצורך גופו או מקומו, הקילו בו ג"כ לטלטלו ע"י ככר או תינוק אף לצורך הכלי עצמו.
והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש לסמוך על סברא האחרונה:
כג הנולד מותר בשבת, כגון נכרי שעשה כלי חדש בשבת מעצמו - מותר לטלטלו ולהשתמש בו ע"ד שנתבאר בסי' רנ"ב וסי' ש"י, אע"פ שלא היה דעתו עליו מאתמול לטלטלו למחר.
אבל ביו"ט יש להחמיר בנולד כמו שיתבאר בסי' תצ"ה:
כד וכן כל הכלים המותרים בטלטול שנשברו בשבת ואין השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי, כגון שברי עריבה לכסות בהם פי חבית ושברי כלי זכוכית לכסות בהם פי הפך, וכן כל כיוצא בזה - הרי זה נולד שנעשה כלי חדש, ומותר בשבת ולא ביו"ט אלא אם כן נשברו מערב יו"ט, שאז הוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום ואין זה נולד:
כה אבל אם השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה, כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה עבה שהיא דומה לעיסה המעורבת במים שמשתמשים בעריבה, ושברי כלי זכוכית לצוק לתוכם שמן - אין זה נולד ומותר לטלטלם אף אם נשברו ביו"ט:
כו ואם אין השברים ראויים לשום מלאכה - הרי הם מוקצה גמור, לפי שאין תורת כלי עליהם כלל ואסור לטלטלם בשבת בין שנשברו בשבת בין שנשברו בחול.
אבל ביו"ט אם נשברו מבעוד יום מותר לטלטלם להסקה, אם הם ראויים לכך, כמו שמותר לטלטל ביו"ט שאר עצים העומדים להיסק, אף שאין תורת כלי עליהם:
כז וכל זה בכלים המותרים בטלטול שנשברו אבל כלים המוקצים מחמת חסרון כיס שנשברו, אע"פ שהשברים אינם מוקצים מחמת חסרון כיס - אם נשברו בשבת או ביום טוב אסור לטלטלם בו ביום, שמתוך שהוקצו מדעת האדם בבין השמשות כשהיה הכלי המוקצה שלם עדיין הוקצו לכל היום כולו, כמו שיתבאר בסי' ש"י:
כח כל השברים האסורים בטלטול אפילו אותן שאינם ראויים לשום מלאכה - אם הם מונחים במקום שיכולים להזיק כגון כלי זכוכית שנשברו על השלחן או במקום שהולכין - מותר לטלטל השברים כדי לפנותם שלא יזוקו בהם רבים. שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו על איסור מוקצה. ואפילו על איסור טלטול בכרמלית, כמו שיתבאר.
אבל שברי כלי חרס האסורים בטלטול אסור לפנותם ואף שדורסים עליהם ונשברים - אין בכך כלום שאין איסור בשבירת חרס אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי כמ"ש בסי' ש"י:
כט חתיכת חרס שנשברה מכלי בין בחול בין בשבת והיא ראויה לכסות בה כלי - מותר לטלטלה. ואפילו במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה, כגון שמונחת ברשות הרבים - מותר לטלטלה שם פחות מד' אמות, הואיל ויש תורת כלי עליה בחצר שיש שם כלים.
וכן הדין בשברי שאר כלים, אלא ששאר כלים יש מהן שאין שבריהם מותרים בטלטול אלא אם כן הם גדולים קצת, כגון שברי עריבה - לכסות בהם פי חבית. אבל אם אינם ראויים לכיסוי פי חבית אע"פ שראויים לכיסוי פי כלי קטן מחבית - אין תורת כלי עליהם כלל. לפי ששברים הקטנים של העריבה דרך לזרקם לאשפה ואין דרך כלל לייחדם לכיסוי פי כלי קטן מחבית. אבל חתיכת חרס אפילו היא קטנה דרך הוא לפעמים לייחדה לכיסוי פי כלי קטן, לפיכך יש תורת כלי עליה אע"פ שלא ייחדה עדיין:
ל ואם נשברה מהכלי בחול וזרקה לאשפה מבעוד יום - אסור לטלטלה בשבת, כיון שהקצה אותה מלכסות בה כלים וביטלה מהיות עוד תורת כלי עליה.
ואפילו אם היא ראוייה לעניים לכיסוי כלים אלא שבעליה הוא עשיר וזרקה לאשפה - אעפ"כ אסורה בטלטול לכל העניים שבעולם, שהכל הולך אחר הבעלים כמו שיתבאר:
לא אבל אם זרקה לאשפה בשבת - מותר לטלטלה, הואיל והיה עליה תורת כלי בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת:
לב לא בכל דבר אמרו שאם ראוי לכסות בו כלי יש תורת כלי עליו, אלא בשברי כלים בלבד, הואיל והיה כבר עליהם תורת כלי גמור כשהיו שלימים, לכן לא נפקע מהם אף כשנשברו אם ראויין עדיין לכיסוי.
אבל כל דבר שאין בו שייכות כלי גמור, כגון צרורות או אבנים וכיוצא בהם אף על פי שראויים לכסות בהם כלים, לא ירד עליהם תורת כלי בשביל כך. ואסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם, כמו שנתבאר למעלה.
ולכן צריך להזהיר לרבים שנכשלים ונוטלים חתיכת עץ שאינה כלי לסמוך בה איזה דף לשכוב עליו, וכיוצא בענין זה. אבל על ידי נכרי מותר כל טלטול מוקצה כשאינו לצורך המוקצה עצמו, כמו שנתבאר בסי' רע"ו:
לג שברי פתילה שאינן עומדים עוד להדלקה בנר - הרי הן כצרורות ואבנים שאסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן. אבל פתילה שלימה אפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה - היא נקראת כלי, ודינה ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו.
אבל אם דלקה בבין השמשות של שבת זו הוקצית לכל היום כולו, כמו שנתבאר בסי' רע"ט.
וכן נר שלם של שעוה או של חלב ואפילו נדלק כבר בחול או בשבת שעברה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור.
ומכאן יצא טעות ההמון שמטלטלים נר שלם לצורך הדלקת מוצאי שבת או לצורך נכרי שידליקנה לעצמו וטועים הם - שאינו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אלא כשצריך ישראל להשתמש בו בשבת עצמה איזה תשמיש המותר בשבת, כגון קורנס לפצוע בו אגוזים כמו שנתבאר למעלה:
לד כל הכלים שיש להם דלתות קבועות בהם, בין שהדלת הוא מן הצד בין שהוא כיסוי על גבי הכלי ונתפרקו הדלתות מהם, בין שנתפרקו בשבת בין שנתפרקו קודם השבת - מותר לטלטל אותן הדלתות. מפני שכשהיו הדלתות מחוברות בכלים היה גם עליהן שם כלי אגב אביהן. ואף שנתפרקו אח"כ מהכלים - לא נפקע מהם שם כלי שהיה עליהן, הואיל וראויות להחזירן ולחברן אל הכלים:
לה אבל דלתות הבית שנתפרקו מן הבית, בין שנתפרקו בשבת בין שנתפרקו קודם השבת - אסור לטלטלן מפני שלא היה שם כלי עליהן מעולם.
ואע"פ שעכשיו כשנתפרקו הן ראויות להשתמש בהן כמו בשאר נסרים - אעפ"כ אינן מותרות בטלטול, לפי שהן ראויות להחזירן לבית ולכך הן עומדות ולא להשתמש עליהן כשאר נסרים.
דלת שידה תיבה ומגדל - אם מותר ליטלה מהם או להחזירה להם, יתבאר בסי' שי"ג ושי"ד:
לו דבר שאין תורת כלי עליו שעשאו כיסוי לכלי - נעשה עליו תורת כלי על ידי כך, ומותר לטלטלו כשאר כלים. והוא שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא עומד לכך, ואע"פ שעדיין לא נשתמש בו לכיסוי לעולם. ואם נשתמש בו לכיסוי מבעוד יום אפילו פעם אחת - זהו תורת כלי שלו ומותר לטלטלו בשבת, אע"פ שלא עשה שום מעשה של תיקון.
במה דברים אמורים בדבר שדרכו לעשותו לכיסוי, כגון חתיכות נסרים וכיוצא בהן. אבל דבר שאין דרכו לעשותו כיסוי אע"פ שנשתמש בדבר זה לכיסוי פעמים רבות בחול, כגון אבן שכיסה בה את פי החבית פעמים רבות - אסור לטלטלה בשבת כמו שיתבאר:
לז וכל זה בכיסוי כלים, אבל כיסויי הקרקעות כגון כיסוי בור או דות, אע"פ שתיקנו ועשה בו מעשה וגם נשתמש בו פעמים רבות בחול - אסור לטלטלו אלא אם כן יש לו בית אחיזה שאוחזין בו כשמסירים אותו מהבור - שזה מוכיח עליו שהוא עשוי להטלטל ויש עליו שם כלי.
וכסויי כלים הקבורים בקרקע לגמרי - דינם ככסויי הקרקעות שגזרו על אלו מפני אלו.
אבל כלי שאינו קבור בקרקע לגמרי, אע"פ שהוא מחובר לקרקע, כגון תנורים שבימיהם שהיו כקדרה ומחוברים למטה בטיט - אין כיסויים צריך בית אחיזה.
אבל תנורים שלנו הבנויים על גבי קרקע - דין כיסויים ככיסוי הדות שצריך בית אחיזה:
לח מחט שלימה - מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ, כדין כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו.
ובלבד שיזהר בנטילת הקוץ שיטלנו שלא יוציא דם בודאי ע"י נטילתו - שיש בזה משום חובל אע"פ שאינו מתכוין לכך כיון שנוטלו בענין שהוא פסיק רישיה ולא ימות.
כגון אם נתהפך הקוץ בנטילתו ואי אפשר להוציאו משם מבלי הוצאת דם - אסור להוציאו:
לט אבל מחט שניטל חודה או חור שלה - אסור לטלטלה מפני שבטל תורת כלי ממנה ואינה דומה לשברי שאר כלים שמותרים בטלטול הואיל וראוים לתשמיש אחר' ומחט זו שניטל חודה או חורה ראויה ג"כ לתשמיש אחר כגון ליטול בה את הקוץ - מכל מקום אין רגילות כלל לייחד אותה לתשמיש אלא דרכו של אדם לזורקה בין גרוטאות (פירוש שברי מתכות) משא"כ בשברי שאר כלים שרגילים לייחדם לתשמיש אחר, לכן לא נפקע שם כלי מהם.
ומכל מקום אם ייחד מחט זו לאיזה תשמיש - נעשה עליה תורת כלי, ומותר לטלטלה כדין כלי שמלאכתו להיתר, אם ייחדה לתשמיש המותר בשבת.
ומחט חדשה שלא ניקבה עדיין - מותר לטלטלה לצורך גופה. לפי שלפעמים אדם נמלך עליה ומניחה כך בלא נקב ומייחדה לנטילת קוץ, לכן יש תורת כלי עליה אף שעדיין לא יחדה, משא"כ כשניטל חודה אדם זורקה לבין הגרוטאות:
מ שירי מחצלאות שבלו, אע"פ שאינן ראויות לישב עליהן - מותר לטלטלן, שלא נפקע מהם שם כלי שהיה עליהן, הואיל והן ראויות עדיין לכסות בהן איזה טינוף.
ואם זרקן לאשפה מבעוד יום - אסור לטלטלן כמו שנתבאר למעלה בשברי שאר כלים:
מא אבל מטלניות, שהן שירי בגדים שבלו - אם אין בכל אחת מהן ג' על ג' אצבעות - אסור לטלטלן מפני שאינן ראויות לא לעניים ולא לעשירים.
ואם יש בהן ג' על ג' והן של עני - מותרים כל העניים שבעולם לטלטלן שהן ראויות להם לטלאי בבגדיהם, אלא אם כן זרקום הבעלים לאשפה מבעוד יום.
אבל עשירים אסורים לטלטלן, אע"פ שהן של עני אלא אם כן יש בהן ג' טפחים על ג' טפחים, שאז הן ראויות גם לעשירים.
ועשיר שהוא דר בביתו של עני זה שהמטלניות שלו - הרי הוא נגרר אחר בעל הבית ומותר לטלטלן אע"פ שאינם ראויות לו, הואיל והן ראויות בבית זה שהוא דר בו.
אבל מטלניות של עשירים שהן פחות מג' טפחים על ג' טפחים - אסורות אף לכל העניים שבעולם, שכיון שהוקצו לבעליהן העשירים מפני שאינן ראויות להם, הוקצו לכל העולם מפני שנעשו כאילו זרקו אותן בעליהן לאשפה. וכן הדין בכל כיוצא בזה כמו שיתבאר.
ויש אומרים שמטלניות שהן שירי סתם בגדים, אע"פ שאין בהם ג' על ג' אצבעות - מותרות בטלטול לכל אדם הואיל והן ראויות לקנח בהם איזה טינוף. ולא חלקו בין ג' על ג' אצבעות לפחות מכן אלא במטלניות שהן שירי טליתות של מצוה שאדם בודל עצמו מלקנח בהן ומלהשתמש בהן תשמיש מגונה.
והעיקר כסברא הראשונה, שאף שהן ראויות לקינוח אין תורת כלי עליהן בשביל כך אלא אם כן ייחדן לכך. שאף שברי שאר כל הכלים אין תורת כלי עליהם אף אם הם ראויים לקינוח אם לא ייחדם לכך או שראויים לסמוך בהם איזה כלי ולא ייחדם לכך, אלא אם כן ראויים לכיסוי כלי כמו שנתבאר למעלה:
מב מנעל בין חדש בין ישן שהוא מהודק על הדפוס מותר לשומטו ממנו, בין לשמוט את הדפוס מתוך המנעל בין לשמוט המנעל מעל הדפוס ואין כאן איסור בטלטול הדפוס מפני שהדפוס יש עליו שם כלי אלא שמלאכתו לאיסור. ומותר לטלטלו לצורך מקומו דהיינו חללו של המנעל שהדפוס בתוכו:
מג סנדלים שבימיהם היו להם שתי רצועות קבועות בשני צדדיהם אחת בצד פנימי לבין שני רגלים ואחת לצד חוץ וכורכים שתי הרצועות על הרגל למעלה להחזיק שני צידי הסנדל על רגלו מפני שלא היה עור בסנדליהם אלא בצדדי הסנדל בלבד אבל מלמעלה היה פתוח לגמרי - לפיכך היו צריכים שתי רצועות להחזיק שני צדי הסנדל על רגלו. ואם נפסקה אחת מהן אי אפשר לילך בו עד שיתקננו, ואעפ"כ מותר לטלטלו אף אם נפסקה עם מקום קביעותה, מפני שעדיין יש תורת כלי עליו הואיל והוא ראוי לחזור ולתקנו.
במה דברים אמורים כשנפסקה הפנימית של בין הרגלים שאם יתקנוה אין תיקונה נראה אבל אם נפסקה החיצונה אין דרכה לתקנה מפני שתקונה נראה לכל וגנאי הוא, ולפיכך בטל הסנדל מתורת כלי ואסור לטלטלו.
ואינו דומה לשברי שאר כלים שמותרים בטלטול הואיל והם ראויים לכיסוי כלים אבל הסנדל אין דרכו לכסות בו כלים מפני מאיסותו:
מד ואם נפסקה כשהוא מהלך בכרמלית התירו לו ליטול גמי לח שהוא מאכל בהמה. ומותר בטלטול ולכרוך אותו על הסנדל ולקשור לתקנו שלא יפול מרגלו. אבל אסור לקשור עליו חוט או משיחה שמא יבטלם להיות קבועים שם לעולם ונמצא עשה קשר של קיימא.
ואף בגמי לח לא התירו כן אלא בכרמלית, שאם לא יעשה כן ויעזוב הסנדל שם יגנב משם. אבל בחצר שהוא נשמר שם - אסור לקשור בגמי שמא ימלך ויבטלנו בין שנפסקה רצועה הפנימית בין החיצונה. אלא שאם נפסקה פנימית רשאי לטלטלו להצניעו במקום מוצנע באותו חצר. ואם נפסקה חיצונה - אסור כמו שנתבאר:
מה וכל זה בסנדלים שלהם, שמשנפסקה הרצועה אי אפשר לנועלו כלל. אבל סנדלים שלנו אף אם נפסקה הרצועה ראוי לנועלו ותורת כלי עליו ומותר לטלטלו בכל ענין:
מו חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה מערב שבת לתלותו בו לייבשו - יכול לשומטו מן הקנה. אבל ליטול הקנה מתוכו - אסור, לפי שאינו כלי אלא אם כן ייחד הקנה לכך, שאז נעשה עליו תורת כלי ע"י ייחוד זה, כמו שיתבאר.
ואם תחבו בו כלי מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא כלי שמלאכתו לאיסור כיון שטלטול זה הוא לצורך מקומו דהיינו חלל החלוק שהקנה בתוכו:
מז כירה שנשמטה אחת מירכותיה, דהיינו פטפוטין שלה כעין רגלים - אסור לטלטלה לצורך גופה - גזרה שמא יחזיר לה הרגל ויתקענה שם בחוזק ויתחייב משום בונה. וכן ספסל ארוך שנשמטה אחת מרגליו, כל שכן שתים - אסור לטלטלו ולהניחו על ספסל אחר ולישב עליו, אפילו נשמטה הרגל מבעוד יום אלא אם כן ישב עליו כך פעם אחת קודם השבת בלי החזרת הרגל, שאז אין לחוש שמא ימלך להחזירה ולתוקעה בשבת.
אבל אסור להחזירה לשם בשבת אפילו ברפיון - גזרה שמא יתקענה בחוזק, אלא אם כן דרכה לעולם להיות שם רפויה כמו שיתבאר בסי' שי"ג.
וכל זה כשנשמטה הרגל אבל אם נשברה - מותר לטלטל הספסל ולהניחו על ספסל אחר ולישב עליו אפילו לא ישב עליו כך קודם השבת - שכאן אין לחוש שמא יחזירנה ויתקענה כיון שראשה נשאר בספסל:
מח לבנים שנשארו מהבנין - מותר לטלטלם לפי שמעתה אינן עומדין לבנין אלא להסמך ולשבת עליהם, ולכן תורת כלי עליהם.
ואם סידרם זה על זה - גילה דעתו שהקצם לבנין, ואסור לטלטלם שאין תורת כלי עליהם:
מט קוץ המונח ברשות הרבים - מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות עד שיסלקנו לצדי רשות הרבים. ובכרמלית מטלטלו כדרכו אפילו הרבה בעקירה אחת - מפני שיש לחוש שמא יזוקו בה רבים ובמקום היזק רבים לא גזרו על שבות טלטול ד' אמות בכרמלית או פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים, וטלטול מוקצה:
נ חריות של דקל - יש מהם שמייחדים אותם לישיבה ויש מהם שעומדים לשריפה כשאר עצים. ואם קצצם מן הדקל לשריפה הרי הם מוקצה כשאר עצים ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם הואיל ועומדים לשריפה.
אבל אם נמלך עליהם אח"כ שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה עד עת שיצטרך לפנותם - הרי מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה אם נמלך כן קודם השבת ונעשה עליהם תורת כלי ומותר לטלטלם בשבת לסדרם לישב עליהם, אע"פ שבשעה שנמלך עליהם בחול לישיבה לא היה בדעתו בפירוש גם בשבת אלא נמלך כן על ישיבת החול.
ואפילו אם לא נמלך עליהם שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה אלא שחשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם למחר בשבת בלבד, ולמוצאי שבת ישתמש בהם לשריפה - מותר לטלטלם ולסדרם לישב עליהם בשבת זו:
נא ואפילו אם לא חשב עליהם כלל לישיבה אלא שאירע מקרה שישב עליהם מעט קודם השבת - מותר לטלטלם בשבת לסדרם ולישב עליהם. והוא הדין לצורך מקומם או לצורך עצמם כדין כלי שמלאכתו להיתר. לפי שכיון שדרכם של חריות לייחדם ג"כ לישיבה לפיכך כיון שישב עליהם הוכנו לישיבה על ידי כן ונעשה עליהם תורת כלי:
נב אבל שאר עצים וכן נדבך של אבנים, אע"פ שישב עליהם פעמים רבות בחול וגם חשב עליהם שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן - לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך - לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה מפני שאין נוח לישב עליהם כמו על החריות, לפיכך לא הוכנו לכך ע"י ישיבה או ע"י מחשבה בלבד כל שלא ייחדם לכך לעולם, אלא אם כן עשה בהם מעשה רב להכינם לישיבה. דהיינו שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים לישב עליהם למחר - שמעשה גדול כזה מועיל להוריד עליהם תורת כלי אע"פ שאין דרכם לייחד לכך.
אבל אם שפשפם מבעוד יום כדי לישב עליהם למחר - הרי זה מעשה כל שהוא ואינו מועיל כלום.
וכל זה אינו אלא להתיר לטלטלם בשבתת לסדרם לישב עליהם אבל לישב עליהם כך בלי שיגע בהם לסדרם מותר בכל ענין אע"פ שלא ישב עליהם מעולם ולא חשב עליהם שום מחשבה ולא עשה בהם שום מעשה מבעוד יום שכל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול בלבד ואף אם הם מתנענעים תחתיו בישיבתו אין זה נקרא טלטול שטלטול כלאחר יד הוא.
ולטלטלם שלא לצורך ישיבה אלא לצורך מקומם או לצורך אחר אסור בכל ענין שאין מעשה הסידור מועיל אלא לטלטול שלצורך ישיבה שבשביל כך סידרום:
נג אסור לטלטל בקעת עץ או אבן לכסות בהם פי החבית או לסגור בהם את הדלת או להכות בהם בברזא לסתום הנקב שבחבית אף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול וגם חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם תשמיש זה בשבת אין זה מועיל כלום אלא אם כן ייחדם לכך לעולם שאז ירד עליהם תורת כלי ע"י שנתייחדו לתשמיש זה לעולם אבל מה שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד אין זה מוריד עליהם תורת כלי אלא אם כן עשה בהם שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך שאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו אבל לא לצורך אחר.
במה דברים אמורים בכיסוי פי החבית וסגירת הדלת והכאה בברזא וכיוצא בדברים אלו שאין דרכם של עץ ואבן לייחד אותם לכך. אבל אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה כגון שחשב על האבן לפצוע בה אגוזים למחר אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד מותר לטלטלה גם לכל צרכיו לפי שכיון שהיא ראויה להתייחד לכך לעולם ודרכה בכך לפיכך די לה בהכנה קלה להכינה לכך דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד או אם נשתמש בה כבר תשמיש זה מבעוד יום אפילו פעם אחת בלבד הוכנה לכך אע"פ שלא חשב עליה לשבת זו:
נד זמורה שיש בראשה עקמומיות כעין מזלג שראוי לתלות בה דלי ולמלאות בה, אע"פ שחשב עליה מערב שבת למלאות בה בשבת - אסור למלאות בה אלא אם כן היתה קשורה בדלי מערב שבת גזרה שמא תהיה ארוכה לו ויקטמנה, מתוך שהיא רכה ונוחה ליקטם, ונמצא מתקן כלי בשבת:
נה ענף שנחתך מן האילן מבעוד יום להניף בו על השלחן להבריח בו הזבובים - מותר להניף בו בשבת ולטלטלו כשאר כל הכלים שכיון שייחדו לכך עשאו כלי גמור. והוא הדין אם ייחדו לאיים על התינוקות שיכם בו, והוא שייחדו לכך מבעוד יום.
אבל אסור לתלוש ענף מן המכבדת שמכבדים בה הבית - מפני שעל ידי תלישה זו מתקנו להשתמש בה מה שהוא חפץ להשתמש בו, דהיינו הכאת התינוקות, וכל דבר שמתקנו להשתמש איזה תשמיש יש בו איסור משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי' ש"מ.
ואפילו על ידי נכרי אסור לתולשו, דהיינו לנתקו ולהוציאו מתחת הכרך שעל המכבדת, ואין צריך לומר שאסור לשבור ענף מן המכבדת שיש בשבירה זו עוד איסור אחר משום שבירת כלי כמו שיתבאר בסי' של"ז.
אבל כשמוציא ענף שלם אין בזה משום סתירת כלי - שהרי זה דומה לכלי של פרקים שאין בפריקתן משום סותר אלא אם כן תקועים בחיזוק ואומנות, כמו שיתבאר בסימן שי"ג:
נו פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה אע"פ שלא חשב עליהם שיהיו מיוחדים למכתו אלא הניחם על מכתו דרך מקרה קודם השבת והסירם ממנה לאלתר - מותר לטלטלם בשבת ליתנם על מכתו או לצורך אחר - לפי שדברים אלו דרכם לייחדם למכה לכן הוכנו לכך בהנחה בעלמא וירד עליהם תורת כלי.
ואין צריך לומר אם חשב עליהם מבעוד יום שיהיו מיוחדים לתתם על המכה, אע"פ שלא נתנם עדיין מעולם על המכה, או אפילו לא חשב עליהם שיהיו מיוחדים ועומדים למכתו אלא חשב עליהם מבעוד יום להניחם עליה למחר בשבת בלבד ולמוצאי שבת ישליכם, ואין צריך לומר אם עשה בהם מעשה מבעוד יום להכינם לכך כגון שצבעם בשמן וכרכן במשיחה.
ואין איסור בהנחתם על גבי המכה בשבת משום רפואה, שגזרו עליה משום שחיקת סממנים כמו שיתבאר בסי' שכ"ח - לפי שהם אינם מרפאים ואין מניחים אותם אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה:
נז וכן פשתן סרוק וצמר מנופץ שמניחים בעלי הקרחה בראשיהם כדי שיהיו נראים כבעלי שער, אע"פ שלא חשב עליהם שיהיו מיוחדים לכך אלא הניחם על ראשו דרך מקרה פעם אחת בחול - מותר לטלטלם בשבת להניחם בראשו או לצורך אחר.
ואין צריך לומר אם חשב עליהם מבעוד יום שיהיו מיוחדים לכך אע"פ שלא הניחם בראשו מעולם או אפילו לא חשב עליהם שיהיו מיוחדים ועומדים לכך אלא חשב עליהם מבעוד יום להניחם בראשו למחר בשבת בלבד ולמוצאי שבת יסירם ממנו ויעשה לו אחרים.
ואין צריך לומר אם עשה בהם מעשה מבעוד יום להכינם לכך כגון שצבען לנוי וכרכן במשיחה.
וכל זה להניחם בראשו בביתו, אבל לצאת בהם לרשות הרבים - יש אוסרין אלא אם כן עשה בהם מעשה שצבען או שכרכן ואם לאו - לא יצא בהם אלא אם כן הניחם בראשו פעם אחת מבעוד יום.
אבל מחשבה וייחוד אין מועילים אלא לענין טלטול ולא לענין הוצאה - לפי שכיון שלא הניחם בראשו מבעוד יום וגם אין בהם מעשה המוכיח שהם מתוקנים לכך - הרי זה נראה כמערים להוציאם בראשו, משא"כ בפשתן וצמר שעל גבי המכה הרי מכתו מוכחת עליו שהוא צריך להם, ואינו נראה כמערים אע"פ שלא הניחם עליה מבעוד יום:
נח עורות בין עבודין בין שאינן עבודין - מותר לטלטלן מפני שראויין להסמך ולשבת עליהם. ויש תורת כלי עליהם בין שהם של בעל הבית בין של אומן המעבדן ומוכרן - שאף הוא אינו מקפיד עליהם להסמך ולשבת עליהם, ואינו חושש שמא יפחתו דמיהם ע"י כך.
במה דברים אמורים שמותר לטלטל עורות שאינן עבודין - כשנתייבשו כבר. אבל כשהם לחים אינם ראויים להסמך ולשבת עליהם אלא מדוחק, ואין דרכם בכך, ולכן אין עליהם תורת כלי בשביל כך ואסור לטלטלם.
ויש מי שמתיר אף בלחין של בהמה גסה ואוסר של בהמה דקה אף ביבשין - מפני שאינן ראויין להסמך ולשבת עליהם מחמת קטנן.
והעיקר כסברא הראשונה כמו שיתבאר בסימן של"ד וסימן תצ"ט:
נט נסרים של בעל הבית - מותר לטלטלם ושל אומן - אסור, מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא יתקלקלו, והרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס.
ואם חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים בשבת או שום תשמיש אחר - מותר לטלטלם:
ס מותר להעביר מעל השלחן פרורין פחותים מכזית, אף שאינן עומדים לאכילת אדם אלא לבהמה או לעופות.
וכן עצמות שראויים לכלבים, וקליפי פירות שראויות לבהמה, כגון שרביטים של קיטנית שהקיטנית גדל בתוכם, וכל כיוצא בהם - מותר להעבירן מעל השלחן, מפני שמותרים בטלטול כשאר מאכלי בהמה. ואף על פי שנתפרקו העצמות מהבשר והקליפות מהפירות בשבת עצמה, והרי הן נולד כמו שיתבאר בסי' תק"א - אין בכך כלום, שהנולד מותר בשבת. אבל ביו"ט יש להחמיר בנולד ולהזהר שלא להעבירן מעל השלחן אלא כמו שיתבאר.
ואם אין הקליפות ראויות לבהמה, כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים וכיוצא בהן שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים - אסור להעבירן מעל השלחן בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו כגון לגררן בסכין וכיוצא בו.
ולא התירו טלטול ע"י דבר אחר אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר והוא מטלטל בידיו הדבר המותר והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו, כגון שמנער בידיו את הטבלא או את המפה שהקליפות מונחות עליה כבר, והן ננערות ג"כ ונופלות מעליה מאליהן - שהטבלא לא נעשית בסיס לדבר האסור, הואיל ולא היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת.
משא"כ כשמגררן בסכין אינן מיטלטלין מאליהן אלא הוא מטלטלן ע"י הסכין שנעשה לו כיד ארוכה:
סא ואסור להגביה הטבלא או המפה עם הקליפות שעליה ולטלטלה למקום אחר, אלא צריך לנערן ממנה מיד. ואע"פ שדבר המותר הוא שמטלטל ונושא בידיו למקום אחר ודבר האסור מיטלטל עליו מאליו - מכל מקום לא התירו לטלטל מוקצה ע"י דבר אחר טלטול גמור כל שאפשר לנערו ממנו מיד - שהניעור אינו טלטול גמור ע"י דבר אחר, שכלאחר יד הוא.
ואם יש פת על הטבלא או על המפה שהקליפות עליה - מותר להגביה עם הכל ולטלטלה לכל מקום שירצה מפני שהקליפות האלו הן בטלות לגבי הפת:
סב ואף אם אין על השלחן אלא קליפות אלו או שאר דברים שאינם מאכל לבהמה - מכל מקום אם הוא בענין שאין הניעור בלבד מועיל לו, כגון שהוא צריך להשתמש במקום השלחן בענין שאם ינערן ממנו כאן ויפלו לארץ כאן לא יוכל להשתמש שם בארץ מה שצריך לו - מותר לסלק השלחן למקום אחר אע"פ שהדברים המוקצים מונחים עליו שכיון שהוא לא נעשה בסיס להם הרי הוא מטלטל דבר המותר ודבר האסור מיטלטל עמו מאליו:
סג חבילי קש וחבילי עצים רכים - אם הזמינם למאכל בהמה - מותר לטלטלם אפילו הם גדולים הרבה. אבל סתמן להסקה הן עומדין ואסור לטלטלם.
ובמקומות שסתם קש אינו עומד להסקה אלא למאכל בהמה או לשכב עליו - מותר לטלטלו:
סד כל דבר שהוא ראוי למאכל מין חיה ועוף המצויים - מותר לטלטלו ואפילו אינו ראוי לרוב מיני חיה ועוף. כגון החצב[2] שאינו ראוי אלא לצביים, והחרדל שאינו ראוי אלא ליונים - מותר לטלטלם במקום שהצביים והיונים מצויים, דהיינו במקום שדרך סתם בני אדם לגדלם ורגילים בכך, ולא די במה שמצויים אצל השרים בלבד:
סה ודבר שאינו ראוי אלא לחיה ועוף שאינם מצויים באותה העיר - אם יש לו מאותו מין חיה או עוף - מותר לטלטל המאכל הראוי להם, ואם לאו אסור.
ולכן אסור לטלטל העצמות במקום שאין כלבים מצויים, כגון אם שובת בשדה או במלון שאין שם כלב - בין שנתפרקו מן הבשר בשבת בין שנתפרקו מערב שבת.
ועצמות קשים כל כך שאף לכלב אינן ראויין - אסור לטלטלן בכל מקום כעצים ואבנים:
סו גרעיני תמרים במקומות שדרכם להאכילן לבהמות - מותר לטלטלן. ומכל מקום אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלם אלא על דרך שינוי, כגון שיניח אצלם חתיכת פת או שאר דבר המותר בטלטול ויטלטלם יחד. לפי שבמקומות הרבה אין מאכילים אותם כלל לבהמות, לכן יש לו להחמיר בהם אף במקום שמאכילין:
סז כל הקליפין והגרעינין שאינן ראויין לבהמה - אוכל את האוכל וזורקן בלשונו לאחוריו, ולא יזרקם בידיו וגם לא יזרקם בלשונו לפניו ויסמוך בדעתו, שכשיהיו הרבה מהם לפניו וימאסו בעיניו יהיה מותר להוציאן משם כדין גרף של רעי שיתבאר - לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה, כמו שיתבאר:
סח בשר חי אפילו תפל שאינו מלוח כלל - מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי. (שאין איסור באכילתו משום דם, כמ"ש ביו"ד סי' ס"ז) אבל בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו - אסור לטלטלו.
והוא הדין שאר דברים כיוצא בו, כגון שומן חי צונן, שאף שראויין לכלבים - הרי אינן עומדים לכלבים אלא לאכילת אדם למוצאי שבת, ובשבת אינן ראוין לו לכלום.
אבל בשר תפוח (פירוש שמסריח) - מותר לטלטלו, מפני שראוי לכלבים ועומד לכלבים:
סט דג מלוח מותר לטלטלו, ושאינו מלוח אסור - מפני שאינו ראוי לשום אדם ואינו עומד להשליכן לכלבים:
ע בשר של נכרי שנשחט היום - מותר בטלטול כמו בשר נבלה שמתה בשבת שיתבאר בסי' שכ"ד:
עא קמיע שאינו מומחה, אע"פ שאין יוצאין בו מחשש שמא אין מועיל כלום ואין תורת תכשיט עליו, וא"כ אין עליו תורת כלי כלל, שהרי אינו ראוי לכלום אף בחול, בין שהוא של כתב בין שהוא של עיקרין - אעפ"כ מותר לטלטלו, מפני שלא חששו לכך אלא לענין איסור הוצאה אבל לא לענין איסור טלטול.
ואם מותר לתלותו עליו בבית ובחצר נתבאר בסי' ש"ג:
עב כל דבר מטונף כגון רעי, וקיא, וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם - אם היו בחצר שהוא דר בה, דהיינו חצר לפני הבית או שאצל הבית שהוא יוצא ונכנס לתוכה תדיר, שזהו מקום שמקפידין עליו שלא יהא בו טינוף - מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא אפילו בידיו ממש בלא כלי. וזה הוא הנקרא בכל מקום גרף של רעי. וכן אם הם במבוי במקום דריסת הרגל - מותר לסלקם לצדדין.
אבל אם הם מונחים בחצר אחרת שאינו דר שם, וכן אם הם בחצר שאחורי הבית שזהו מקום שאין מקפידים עליו אם יש בו טינוף, אלא אם כן יושבים שם אבל כשאין יושבים שם אין מקפידין אף שנכנסים ויוצאין שם - הואיל ואין נכנסין ויוצאין שם תדיר לפיכך אסור להוציאם משם אלא אם כן יושב שם.
ואם ירא מפני התינוק שלא ילך שמה ויתלכלך בהם - מותר לכפות עליהם כלי, שהכלי ניטל אף בשביל דבר שאינו ניטל בשבת, כמו שנתבאר בסי' רע"ז.
ואף אם הם בחצר שדר בה אלא שהם בחלק המוקצה מהחצר לאשפה או לתרנגולין - אסור להוציאם משם.
ואם גרף של רעי עומד במקום שאין מקפידים עליו כשהוא עומד כך, אלא שהוא מלא ואי אפשר לפנות עליו שם - מותר להוציאו ולהחזירו בדרך שיתבאר, משום כבוד הבריות:
עג גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אע"פ שמותר להוציאם לאשפה לפנותם שם - אסור להחזירם לבית. לפי שאסורים בטלטול אף כשהם ריקנים מפני שהם מאוסים כל כך עד שאינם ראויים אפילו לכסות בהם כלי. ולא התירו מוקצה מחמת מיאוס אלא אם כן ראוי לכסות בו כלי, כמו שנתבאר למעלה.
ואם צריך להחזירם כדי לחזור ולפנות עליהם היום - מותר להחזירם ע"י שיתן לתוכם מים המותרים בטלטול, דהיינו שהם ראויים עדיין לבהמה אף כשהם בתוך העביט או הגרף. ואע"פ שלא התירו לטלטל דבר האסור בטלטול ע"י שיטלטל עמו דבר המותר בטלטול אלא במת בלבד, כמו שיתבאר בסי' שי"א - מכל מקום כאן שהוא צריך לחזור ולפנות עליהם היום, הקילו משום כבוד הבריות. והוא הדין אם צריך לחזור ולהוציא בהם צואה היום.
ויש מתירין להחזירם לבית בכל ענין ע"י נתינת מים לתוכם, אע"פ שאינו צריך לחזור ולפנות עליהם היום ולא להוציא בהם צואה.
ויש להחמיר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום הפסד כגון שהגרף הוא חשוב קצת ויש הפסד אם יניחנו באשפה ויגנב משם - יש לסמוך על סברא האחרונה:
עד וכל זה כשכבר סילקם מידו כשהגיע לאשפה. אבל בעודן בידו מותר להחזירם לדברי הכל בכל ענין, ואף בלי נתינת מים לתוכם כדין כל מוקצה שאם ישנו כבר בידו מותר לטלטלו לכל מקום שירצה כמו שנתבאר למעלה.
ולפי מה שנתבאר שם שטוב להחמיר בזה - גם כאן טוב ליתן לתוכם מים, אף שעודן בידו:
עה אין עושין גרף של רעי לכתחלה, דהיינו שמביא לפניו דבר שעתיד לימאס, או שעושה דבר שעתיד לימאס, וסומך בדעתו שיוציאנו אח"כ כשימאס.
שאף שהתירו להוציא הדבר המאוס מכל מקום לא יעשה לכתחלה דבר שיהיה בודאי אח"כ מאוס לפניו ויוציאנו.
ומכל מקום אם עבר ועשה כן - מותר להוציאו אח"כ. ואם אין בדעתו בתחלה שיוציאנו אח"כ מותר לעשות כן אף לכתחלה ואח"כ אם נמלך להוציאו הרי זה מותר:
עו במקום הפסד - מותר לקבוע ישיבתו אצל גרף של רעי שהוא במקום שאין מקפידין עליו, כדי שימאס הגרף בעיניו ויוציאנו משם ויסתלק ההפסד. כגון אם איזה דבר נמאס ונפסד מפני הגשמים היורדים עליו בחצר שאינו דר שם - יכול להכניס לשם מטתו לשכב עליה או להכניס שולחנו לאכול שם, והוא הדין לשאר כלי תשמישו, כגון ספריו ללמוד בהם וכיוצא בענין זה - שזהו נקרא קביעות ישיבה. וכשתתאונן דעתו עליו מפני המיאוס יוציאנו משם למקום המשומר מפני הגשמים. וכן כל כיוצא בענין זה.
אבל ישיבה בלבדה בלא מטה או שולחן או שאר כלי תשמישו אינה מועלת כלום - מפני שאם תתאונן דעתו עליו מפני המיאוס אנו אומרים לו קום ולך מכאן ושב במקום אחר, כיון שמתחלה לא היה יושב כאן ועכשיו נכנס דרך עראי.
משא"כ כשקבע כאן דירתו ע"י מטה או שולחן או שאר כלי תשמישו אין מטריחים אותו לעקור דירתו מכאן אלא מוציאין את הגרף מלפניו:
עז מכניס אדם מלא קופתו עפר מבעוד יום ומערה אותו בביתו לארץ, ומותר לעשות בו כל צרכיו בשבת, כגון ליטול ממנו לכסות רוק או צואה וכיוצא בזה. והוא שייחד לו קרן זוית שאז ניכר הדבר שהוא מוכן ועומד לכך.
אבל אם עירה אותו באמצע ביתו למדרס רגלים - הרי הוא בטל לגבי עפר קרקע הבית ומוקצה הוא ואסור לטלטלו.
לפיכך פירות הטמונים בחול - מותר ליטלם משם בשבת, שאין אותו העפר מוקצה שהרי הכינו לכך מתחלה, וייחד לו כלי או קרן זוית. ובלבד שיהא העפר תיחוח כל כך בענין שאין בו משום עשיית גומא, כמו שיתבאר בסי' תצ"ח:
עח אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים. ואפילו עוף שראוי לצחק בו תינוק כשבוכה - אסור לטלטלו.
ואעפ"כ מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו - שהכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל בשבת.
ואע"פ שבעוד שהאפרוחים על הסל אסור לטלטל את הסל מפני האפרוחים שעליו - אעפ"כ אין כאן ביטול כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד שעלו או שירדו עליו או שלא יעמדו עליו אפילו רגע. ולאחר שירדו מעליו מותר לטלטלו.
ואם היו האפרוחים על הסל כל משך בין השמשות - אסור לטלטלו כל היום כולו אף לאחר שירדו, שמתוך שהוקצה ונעשה בסיס לאיסור בבין השמשות הוקצה לכל היום כולו:
עט כל בהמה חיה ועוף מדדין אותם ברשות היחיד דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין ומסייען ומנענע רגליהן שילכו. ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ שמוקצים הם ואסורים בטלטול.
ואע"פ שכל מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו כך אסור לטלטל מקצתו אעפ"כ התירו לו לדדות אותם משום צער בעלי חיים אם הבעלי חיים צריכים לכך.
אבל אם אינם צריכים לכך - אסור אפילו לדדות אותם.
ותרנגולת אסור אפילו לדדות אותה אפילו היא צריכה לכך - מפני שהיא מגבהת עצמה כשמדדים אותה ונמצא זה מטלטל את כולה, וזה לא התירו משום צער בעלי חיים.
אבל מותר לדחות אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס ללול אם ברחה ממנו:
פ וכל זה לדדות ברשות היחיד אבל ברה"ר אסור לדדות שום בהמה חיה ועוף, גזרה שמא יגביהם ויוליכם ויתחייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים.
ולא אמרו החי נושא את עצמו אלא באדם, אבל לא בבהמה חיה ועוף. וכרמלית דינו כרשות הרבים לענין זה.
ולדחות אותם מאחריהם אם ברחו מותר אפילו ברשות הרבים:
פא האשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים שאין לגזור שמא תגביהנו ותוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים שאף אם תעשה כן לא תעבור על דבר של תורה אלא על דבר של דברי סופרים שהחי נושא את עצמו. ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השנייה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת. אבל כשהיא גוררת שתי רגליו הרי זה כנושאתו ואסור אפילו בכרמלית.
ואם הוא קטן כל כך שצריך לגרור ב' רגליו ונשאתו ברשות הרבים - חייבת שבקטן כזה אין אומרים: החי נושא את עצמו.
וכן הנושא את הכפות או את החולה שאינו יכול לילך כלל - חייב, מפני שאינן נושאין את עצמן כלל.
ואף אם הוא גדול כל כך שיכול לילך ברגליו לבדו - אסור לישא אותו אפילו בכרמלית - שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא לפטור מחטאת אבל עכ"פ אסור מדברי סופרים משום שבות ובכרמלית הוא שבות דשבות.
וצריך להזהיר לרבים שטועים בזה:
פב כלי שנתרועע - לא יתלוש ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו מפני שהוא כמתקן כלי - שכל דבר שמתקנו בשבת להשתמש בו איזה תשמיש יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסימן ש"מ:
פג אסור לשחוק בכדור בשבת ויו"ט - לפי שאסור לטלטלו מפני שאין תורת כלי עליו.
ויש מתירים לטלטלו ולשחוק בו ברה"[י].
ונהגו מקדם להקל ולא מיחו בידם הואיל ויש להם על מי שיסמוכו:
פד אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושים המשי - מפני שאסור בטלטול שהרי אינו ראוי לכלום, ועוד שמוליד בחומו:
פה יש אוסרים לטלטל בגד שעטנז של ישראל אפילו לצורך גופו ומקומו, מפני שאינו ראוי לכלום לא להתלבש בו ולא להציעו תחתיו אם אינו בגד קשה ע"ד שנתבאר ביו"ד סי' ש"א.
ויש מתירים לצורך גופו או מקומו מפני שמכל מקום יש תורת כלי עליו אלא שמלאכתו לאיסור.
והעיקר כסברא הראשונה, מפני שאין תורת כלי מועיל אלא לכלי שמלאכתו לאיסור בשבת בלבד אבל בחול מלאכתו להיתר, שאף אם בשבת אינו ראוי כלל לשום תשמיש מותר לטלטלו הואיל ויש עליו תורת כלי, דהיינו שראוי הוא למלאכתו בחול. כגון נר שמדליקין בו נפט, שבשבת אינו ראוי לכלום ומותר לטלטלו מפני שיש עליו תורת כלי כמו שנתבאר למעלה. אבל אם גם בחול אינו ראוי למלאכה כגון בגד שעטנז שאסור להתלבש בו גם בחול - אין עליו תורת כלי ומלבוש כלל, שאף שראוי להשתמש בו תשמיש אחר כגון לכסות בו כלים או להאהיל בו למעלה מראשו וכיוצא בתשמישים אלו - שאין הבגד מיוחד להם ולא נעשה בשביל כך אינן מורידין עליו תורת כלי אלא אם כן ייחדו לכך, כמו שכל צרורות ואבנים שהם ראויים לכיסוי כלים ואעפ"כ אין עליהם תורת כלי על ידי כך אלא אם כן ייחדם לכך כמו שנתבאר למעלה.
ואין מועיל כלל להבגד מה שיש עליו צורת ותואר מלבוש - כיון שאסור ללבשו כמו שאין מועיל למאכל האסור באכילה בשבת להתירו בטלטול מפני שיש עליו תואר אוכל. ותורת אוכל עדיף מתורת כלי:
פו מותר לטלטל מניפה כדי להבריח בה הזבובים מפני שכלי הוא רק שיזהר שלא יהרוג זבוב:
פז מכבדות שמכבדין בהן הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר לדברי המתירין לכבד בהן בשבת קרקע המרוצף כמו שיתבאר בסי' של"ז. ואף שמכבדין בהן ג"כ קרקע שאינו מרוצף בחול - מכל מקום הרי הן ככלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, שמותר לטלטלו ככלי שמלאכתו להיתר, כמו שנתבאר למעלה.
אבל לדברי האוסרים לכבד בשבת אף קרקע המרוצף - אסור לטלטלן כי אם לצורך גופן או מקומן ככלי שמלאכתו לאיסור.
כלי שחוזים בו הכוכבים - אם מותר להפכו ולטלטלו להביט בו נתבאר בסי' ש"ז:
פח מה שמורה על השעות, בין שהוא של חול בין של מין אחר, כגון שרואין בצל - נתפשט המנהג לאוסרו בטלטול כי אם לצורך גופו, דהיינו שצריך להשתמש בגופו איזה תשמיש המותר או לצורך מקומו, ככלי שמלאכתו לאיסור - לפי שנעשה למדידת הזמן או הצל ויש לדמותה למדידה האסורה בשבת.
ואין להתירה מפני שהיא מדידה של מצוה שהוא לומד ע"י כלי זה - שלא התירו מדידה של מצוה אלא כשהמדידה בעצמה יש בה מצוה, כגון למדוד המקוה וכיוצא בה. אבל כאן המדידה בעצמה אין בה שום ענין מצוה ואי משום שלומד על ידה איך יתלה לימודו בדבר האסור ויהיה מותר על ידי כך - זהו טעם המנהג.
אבל מן הדין אין איסור ברור בדבר ולא היתר ברור:
פט אפילו דבר הראוי בשבת - אם הוא גרוע בעיני העשירים ואין דרכם להשתמש בו מחמת עשרם נעשה דבר זה מוקצה גמור להם ונאסר להם בטלטול אף שהוא של עניים אלא העשירים שבבית העניים מותרים לטלטלו כמו העניים עצמם.
ואם דבר זה הוא של עשיר אסור בטלטול אף לכל העניים שבעולם שמתוך שהוקצה לבעליו הוקצה לכל העולם.
במה דברים אמורים בדבר שאינו ראוי לבעליו מחמת גריעותו בעיני בעליו, אבל דבר שאינו ראוי לבעליו מחמת שהוא אסור להם, כגון יין לנזיר לא נעשה מוקצה בשביל כך הואיל והוא מותר לאחרים. ולפיכך אף הנזיר עצמו מותר לטלטלו: