שז דיני שבת התלויים בדבור ובו ל"ח סעיפים:
א ודבר דבר דרשו חכמים שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר ואפילו דבר שאינו אסור לעשותו בשבת עצמה אלא מדברי סופרים כגון שכירות ומקח וממכר וכיוצא בהם ואע"פ שאין דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר ואינו דומה לאומר לחברו שיעשה לו למחר שאמירה זו מועלת לעשייה שלמחר שע"י אמירה זו עושה חבירו למחר ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת ע"י אמירה זו שאומר לחבירו ואסור משום ממצוא חפצך (ודבר דבר).
משא"כ כשאומר על עצמו שיעשה דבר פלוני למחר אין לאסור משום ממצוא חפצך שאינו מוצא חפציו ע"י אמירה זו שאף אם לא היה אומר כן בשבת היה יכול לעשות כן למחר אעפ"כ אסור משום ודבר דבר שלא יהא דיבורו בשבת כדיבורו בחול ואפילו לומר מצוה פלונית אעשה למחר אסור אם הוא מצוה שאסור לעשותה בשבת ולא אמרו שחפצי שמים מותר לדבר בהם בשבת אלא כשיש צורך למצוה בדיבור זה אבל כאן אין אמירתו מועלת כלום לעשייה שלמחר:
ב ואפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל אסור להרבות בהם בשבת שלא יהא דבור השבת כדיבור החול ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם מותרים לספרם בשבת כמו בחול אבל גם בחול אין לבני תורה להרבות בשיחה זו משום מושב לצים אבל מי שאינו מתענג בריבוי השמועות אסור לספרם בשבת כדי שיתענג בהם חבירו:
ג אסור לעכב הנכרי בשבת בשביל החוב אבל יכול לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת הנכרי בשבת שעברה אע"פ שמבין מתוך דבריו שיעכבנו בשבתות הבאות אם יזדמן אז לעיר:
ד אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשבת:
ה אסור לספר איזה דבר שנזכר בו צערו כגון ממיתת אוהבו וכיוצא בזה:
ו כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת אפילו אינו צריך לדבר זה עד לאחר השבת כגון שאומר לו קודם השבת לשכור לו פועלים בשבת שיעשו לו מלאכה אחר השבת אבל דבר שאינו אלא חומרא בעלמא לישראל עצמו יכול לומר לנכרי בשבת לעשותו:
ז כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת - אסור אפילו לרמוז לו לעשותו.
והוא הדין שאסור לומר לו איזה ציווי לעשות דבר המותר בענין שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה בשבת. כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, שהרי זה כמצווהו להסיר הפחם אלא שהוא ברמז.
ואפילו אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם בלא רמיזת הישראל - צריך למחות בידו אם עושה בשביל הישראל כיון שהנר הוא של הישראל כמו שנתבאר בסי' רע"ו.
אבל מותר לומר לנכרי איזה ציווי שיבין ממנו לעשות מלאכה אחר השבת או לרמוז לו מלאכה לעשותה אחר השבת - שלא נאסר אלא דיבור בלבד שנאמר: ודבר דבר.
ואם אינו אומר לו שום ציווי אלא שאומר לפניו איזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת - הרי זה מותר. כגון נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה - יכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה והנכרי פותחה מעצמו - שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן. (ולדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו. ולכך אין צריך למחות בידו):
ח מותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה - אין בכך כלום כיון שאומר לו כן בחול. ואין באמירתו זו שום (רמז) ציווי לעשותה בשבת הבאה אלא שהנכרי מבין כן מעצמו.
(והוא שעשיית מלאכה זו היא בענין שאין צריך למחות כשרואה את הנכרי עושה אותה בשבת. כגון שאין המלאכה נעשית בחפצים של ישראל והנכרי (אינו) שכירו של ישראל אלא רגיל לעשות לו בטובת הנאה. עיין סי' רמ"ד ורנ"ב):
ט במקום שיום השוק הוא בשבת - אסור ליתן מעות לנכרי מערב שבת שיקנה לו חפץ פלוני, אם אותו חפץ אינו מצוי לקנות באותו מקום אלא ביום השוק כמו שהוא רגיל בעיירות קטנות - שהרי זה כאלו אמר לו בפירוש לקנות בשבת שהוא יום השוק.
(אבל בד' וה' מותר ליתן לו מעות מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב)
ואם מצוי קצת לקנות גם בשאר ימים - מותר ליתן לו מעות אפילו בערב שבת. ובלבד שלא יאמר לו: קנה בשבת, וגם לא יאמר לו שהוא הולך בדרך במוצאי שבת מיד ויצטרך הנכרי לקנותו בשבת - שהרי זה כאומר לו בפירוש לקנות בשבת כמ"ש בסי' רנ"ב. וכן הדין לענין כל דברים אלו בנותן כלים לנכרי למכור.
וטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת - כי אי אפשר שלא יחטא. ואם השוק אינו בשכונת היהודים - אין לחוש:
י מותר לומר לנכרי בערב שבת הילך מעות בהלואה וקנה בהם לעצמך חפץ פלוני למחר ביום השוק ואני אחזור ואקחנו ממך אחר השבת בפירעון חוב מעות אלו, ואתן לך ריוח:
יא מי ששכר לו נכרי בקבלנות להוליך סחורתו למקום פלוני, ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת, אע"פ שאין כאן איסור אלא מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו - ראוי לקנסו בממון לפי עשרו או במלקות כפי ראות עיני בית דין אם אין לו ממון.
ואם טעה שסבר שמותר - אין קונסין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג. ואם לקח הסחורה מביתו מבעוד יום אע"פ שמפליג מן העיר בשבת - מותר כמ"ש שם:
יב דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות - מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי, אף על פי שאינו כולל את כל הגוף ולא סכנת אבר, או לצורך מצוה.
אומר ישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו או לומר לו שיביא לו חמין בשבת מחצר לחצר שאין ביניהם עירוב - (או דרך כרמלית עיין במ"ש סי' שכ"ה) כדי להרחיץ בהם המצטער.
ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות. כגון לטלטל ע"י נכרי סחורה מוקצה הנפסדת ע"י גשמים.
(ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית, אם אי אפשר בענין אחר)
ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול.
(והוא הדין לצורך גדול אע"פ שלא שייך שם הפסד).
וכל זה בדבר שעושה אותו הנכרי בשבת כדרך שהוא עושה בחול, אבל דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול אף על פי שהוא שבות גמור - מותר לעשותו אפילו ע"י ישראל במקום צער כמ"ש בסימן שכ"ח.
ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד.
ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול (עיין סימן של"ו):
יג אסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת, גזרה שמא יכתוב - בין חשבון העתיד להיות בין חשבון שעבר כבר אלא שצריך לו עדיין לידע אותו. כגון כך וכך הוצאתי על בנין פלוני לשכר הפועלים ועדיין נשאר בידו משכר הפועלים שצריך לידע מה שנתן להם כדי שידע מה שמגיע להם עדיין. ואפילו אם לפי חשבון לא יגיע להם כלום - מכל מקום עכשיו קודם החשבון זה מסתפק לו שמא מגיע להם כלום - הרי זה חשבון הצריך לו ויש לגזור שמא יכתבנו לזכרון. אבל אם ידוע לו שאין מגיע להם כלום ממנו הרי זה חשבון שאינו צריך לו כלל ומותר לחשבו בשבת.
וכן כמה סאים תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרים הוציא בחתנות בנו, וכיוצא באלו שהם בכלל שיחה בטלה - המחשב אותם בשבת כמחשב אותם בחול. ובלבד שלא ירבה בהם שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת כמ"ש למעלה:
יד מותר לומר לפועל: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב - אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה - לפי שלא נאסר אלא דבור מפורש. שנאמר: ודבר דבר - דבור אסור הרהור דהיינו מה שמבין מתוך דבריו הרי זה מותר. אבל לא יאמר היה נכון עמי לערב שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו:
טו לא אסרו לדבר בחפציו בשבת אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת, ואי אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותם בשבת. ואפילו אין האיסור אלא מדברי סופרים כגון לומר לחבירו או לומר על עצמו בשבת: שיביא למחר פירות המוקצים לתוך ביתו, אף על פי שהם היום בתוך התחום ואפילו בתוך העיר המעורבת - מכל מקום טלטול מוקצה אין צד היתר בעולם לעשותו בשבת (כשצריך לגוף המוקצה עיין סי' רע"ו)
אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת - מותר לומר בשבת על עצמו או לחבירו שיעשנה אחר השבת, (רק שיזהר שלא להזכיר לו לשון שכירות כמ"ש בסי' ש"ו) אפילו אם עכשיו אין שם אותו צד היתר.
כיצד אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר לך עמי מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין אף על פי שעכשיו אין שם בורגנין.
(מפני שענין איסור דיבור בחפציו הוא מה שמתעסק בשבת בדברים האסורים היום. ולא נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם. אבל דברים שאיסורם נתלה בדבר אחר ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת - מותר להתעסק בהם בדבור לעשותם אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור אלא באותם דברים שהיה להם היתר מחמת עצמם אילולי אותו דבר הגורם להם האסור.
לפיכך גבי איסור חוץ לתחום כיון שיש צד היתר ע"י בורגנין, נמצא שאין האיסור בהילוך מחמת עצמו שהרי אותו הילוך עצמו מותר כשיש בורגנין, אלא האיסור בהילוך הוא מחמת מניעת הדיורין על הדרך, והוא אינו מדבר אלא שילך בדרך ולא שילך במניעת הדיורין וכן כל כיוצא בזה[)].
ואין היתר אלא בלשון זה אני הולך לך עמי, אבל לא יאמר בלשון שמשמעו הליכה בקרון (שקורין בל"א פארי"ן) שהרי לזה אין בורגנין מועילים:
טז וכל זה כשמדבר על עצמו או לחבירו לעשות אחר השבת, אבל לומר לנכרי לעשות בשבת - אסור, אף אם יוכל להמצא צד היתר לישראל לעשותו, כיון שעכשיו אין שם אותו צד היתר. אבל אם יש שם צד היתר באמת שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור - יש מתירין לומר לנכרי סתם בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה באיסור, והנכרי עושה מעצמו באיסור כמ"ש בסי' רע"ו.
אבל אם אין שם צד היתר לישראל לעשות אותו דבר עצמו שהנכרי עושה לו, אע"פ שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי עושה לו בלי שיעשה את המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל. כגון שאומר לנכרי להביא לו מים לשתות מן הנהר אע"פ שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם - אין זה מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי כמ"ש בסי' שכ"ה:
יז מותר לומר לחבירו שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמר לך פירותיך שבתחומי. ואע"פ שהוא אסור לו לילך ולשמור פירותיו שבתחום חבירו - אין איסור באמירתו לחבירו, כיון שלחבירו מותר הוא. וגם לו יש היתר על ידי בורגנין:
יח השואל דבר מחבירו בשבת - לא יאמר לו הלוני אלא השאילני. שהמלוה את חבירו אינו יכול לתבעו בפחות משלשים יום, מפני שההלואה להוצאה ניתנה, ואין חוזרת בעין אלא פורע לו בדבר אחר כמותה, ואין דרך ללות כדי לפרוע לאלתר אלא לאחר זמן מרובה, ושיערו חכמים סתם הלואה שלשים יום. וא"כ יש לחוש שמא יכתוב המלוה על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח לתבעו בסוף שלשים יום.
אבל המשאיל את חבירו יכול לתובעו מיד - שהשאלה היא חוזרת בעין. וא"כ אין לחוש לשכחה, ולכך אין חוששים שמא יבוא לכתוב.
ואפילו אם שואל מחבירו כדי יין וכדי שמן. וכן האשה מחברתה ככרות שאינן חוזרים בעין - אעפ"כ כיון שאומר לו לשון שאלה הרי נותן לו רשות שיוכל לתבוע ממנו לאלתר כדין השאלה.
וכשם שאין לווין בשבת אלא בלשון שאלה כך אין פורעין אלא בלשון חזרה.
בלשון לע"ז, שאין חילוק בין הלויני להשאיליני - לא יאמר לשון שאלה אלא יאמר תן לי ויכול לסיים ג"כ ואחזיר ואתן לך:
יט במקום שנוהגים שסתם הלואה יכול לתבעו לאלתר רשאי לומר הלויני:
כ השואל מחבירו בשבת ואין הל(ו)ה מאמינו יכול להניח משכון אצלו ויניחנו בסתם ולא יאמר לו הילך משכון שזהו כמעשה חול.
במה דברים אמורים בשואל מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת לכן התירו להניח משכון כשאין הלה מאמינו. אבל שלא לצורך השבת - אסור להניח משכון כלל (מפני שדומה למקנה קנין בשבת עיין סי' ש"ו):
כא שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות, ומקח וממכר, ומשכנות, וחשבונות וכל כיוצא בהם מחפצים האסורים לעשות בשבת - אסור לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך. ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור ולא אמרו שדבור אסור הרהור מותר - אלא כשאין הדבר ניכר שמהרהר בחפצים האסורים אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים הכתובים בשטר - הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך, כמו שבכלל זה המטייל בשדהו לראות מה היא צריכה - שאף שהטיול בשדה דבר המותר הוא מצד עצמו וגם ההרהור בצרכי שדהו דבר המותר הוא - אעפ"כ כיון שניכר לכל שמטייל שם בשביל כך - אסור משום ממצוא חפצך כמ"ש בסי' ש"ו:
כב וגזרו על כל כתב, אע"פ שאין בו מחפצים האסורים - שלא לקרות בו בשבת. ואפילו לעיין בלא קריאה - אסור, גזרה שמא יקרא או יעיין בשטרי הדיוטות.
לפיכך מי שזימן אורחים והכין להם מיני מגדים, וכתב בכתב מערב שבת את שמות האורחים שזימן שלא ישכח לקראם אליו בשבת, או שכתב שמות המינים שהכין להם - אסור לקרות בכתב זה בשבת. ואפילו לעיין בלא קריאה - אסור.
ואפילו אם השמות חקוקים בטבלא או פנקס ולא כתובים - אסור, שמא יטעו להתיר אף בשטרי הדיוטות, שהטבלא ופנקס מתחלפים בשטר. אבל אם חקוקים בכותל - מותר לקרותם בשבת, שחקיקת הכותל אינה מתחלפת בשטר.
והוא שיהיו חקוקים חקיקה שוקעת. אבל אם הם בולטין אסור אפילו לעיין בהם - גזרה שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ויגרוד ויעביר שמותם הבולטים מן הכותל כדי שלא יקראם השמש. משא"כ חקיקה שוקעת שאינה נוחה למחוק, ובתוך כך יזכור שהוא שבת ולא ימחוק.
ואפילו אם חקיקה הבולטת הוא גבוה הרבה בראש הכותל שאינו יכול להגיע שם למחוק - אסור, מפני שלא חלקו חכמים בגזרתם בין גבוה לנמוך כמ"ש בסי' ער"ה.
ואין צריך לומר שאם כתב בכתב על ראש הכותל שאסור גם משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות - שהכתיבה שבכותל מתחלפת בכתיבה שבשטר:
כג עכשיו נהגו שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב שכתובים בו שמות המזומנים לסעודה.
ויש שלימד זכות על המנהג - לפי שאין נוהגין כך אלא בסעודת מצוה, ולצורך מצוה אין לגזור משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות.
שהרי איסור הקריאה בשטרי הדיוטות אינו אלא משום ממצוא חפצך ואיסור ממצוא חפצך לא שייך בדבר מצוה שחפצי שמים האסורים בשבת לעשותם מותר לדבר בם ולא גזרו בחפצי שמים - שמא יטעו להתיר גם חפצי הדיוט. א"כ כל שכן שאין לגזור בדבר מצוה בחפצים המותרים שמא יקרא בשטרי הדיוטות ויעבור על איסור ממצוא חפצך.
ואין לאסור כאן משום גזרה שמא ימחוק - מפני שזה לא שייך לגזור אלא בבעל הסעודה עצמו שיש בידו למחוק ולגרוע מנין הקרואים. אבל השמש אין בידו לגרוע ואין לאסור בו אלא משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות אם אינה סעודת מצוה.
(ולא אסרו חכמים למנות האורחים מתוך הכתב אלא לבעל הבית בעצמו משום גזרה שמא ימחוק שגזרה זו גזרו אף במקום הכנסת אורחים אע"פ שהיא מצוה גדולה, ולא אסרו בחקוקים על הטבלא ופנקס משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות אלא באורחים שאינן מעיר אחרת, אלא שזימן אליו אחוזת מרעהו מבני עירו, לסעודת מריעות שאינו סעודת מצוה עיין סי' של"ג):
כד וכן מה שנהגו שהשמש קורא הסכמות או חרמות מתוך הכתב - אין לאסור משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות - מפני שהם צרכי רבים וצרכי רבים דינם כדבר מצוה, כמ"ש בסי' ש"ו.
(וכן מה שנוהגין להזכיר נשמות מתוך הכתב הוא כדבר מצוה - שנודרין לצדקה בעד הזכרת נשמתם עיין סי' ש"ו):
כה אגרות של שאלת שלום - אסור לקרותן, ואפילו לעיין בהם בלא קריאה - גזירה משום שטרי הדיוטות.
(ואין צריך לומר באגרות השלוחות למצוא חפץ, אע"פ שהוא מחפצים המותרים לעשותם בשבת - שיש לגזור בהן משום חפצים האסורים)
ויש מתירין לקרות אגרת השלוחה לו שאינו יודע מה כתוב בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו. ואינו דומה לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך הגוף אלא צורך ממונו.
ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים.
ומכל מקום לא יקרא בה בפיו אלא יעיין בלא קריאה - כי יש מי שמיקל בעיון בלא קריאה אף בכתבים האסורים לקרותם לדברי הכל:
כו מותר לטלטל האגרת בשבת ואין בה משום מוקצה, אף אם אינה ראויה בשבת לעיקר הנאתה, דהיינו לקרותה, כגון שיודע שאין בה צורך הגוף שאסור אפילו לעיין בה - מכל מקום ראויה היא להנאה אחרת, כגון לצור על פי צלוחיתו וכיוצא בזה.
ואף אם הובאה מחוץ לתחום בשבת - אין בה משום מוקצה כמ"ש בסי' תקט"ו, ואף זה שהובאה אליו מחוץ לתחום - מותר לו ליהנות ממנה אפילו בעיקר הנאתה דהיינו לקרותה אם אינו יודע מה כתוב בה.
ואינה דומה לשאר דבר הבא מחוץ לתחום, שאסור לזה שהובא בשבילו ליהנות ממנו עד למוצאי שבת - שהטעם הוא משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מחוץ לתחום, אבל באגרת לא שייך לומר כן. ועוד, שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי השולח שלחה בשביל עצמו ולא בשביל אותו ששלוחה אליו.
(ואף אם שלחה בשבילו - מכל מקום נכרי המביאה בשבת מחוץ לתחום מתכוין לעשות שליחותו של השולח ולא בשביל מי ששלוחה אליו.
ואינו דומה לישראל ששיגר פירות לחבירו מערב שבת ע"י נכרי ונתעכב והביאם בשבת - שאסורים למי שנשתלחו אליו כמ"ש בסי' תקט"ו. לפי שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו ולכך הוא מוליכם לו - א"כ הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה. ומטעם זה אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו אסור כמ"ש בסי' תקט"ו.
מה שאין כן באגרת שאין גופו של זה שהיא שלוחה אליו נהנה בשבת מגוף האגרת ואין הנכרי מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום אלא למלאות רצון הישראל השולחו או בשביל טובת עצמו לקבל שכרו ולא בשביל זה ששלוחה אליו):
כז נהגו שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת אלא אומרים לו שיניחנה על גבי קרקע או על גבי השלחן, כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מידו, ונמצא שהישראל עשה הנחה, ואסור מדברי סופרים אף בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים, כמ"ש בסי' שכ"ה:
כח כל כתב שאסור לעיין בו בשבת אם הוא חשוב בעיניו ומקפיד להשתמש לצור על פי צלוחיתו וכיוצא בזה - אסור לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בשבת.
לפיכך יש אוסרים לטלטל גט כשר העומד לגרש בו, כמ"ש באה"ע סי' קל"ו ע"ש.
אבל גט פסול או גט שכבר גירש בו את האשה מותר לטלטלו שהרי אין מקפידים עליו לצור על פי צלוחיתו:
כט כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם ממעשים שהיו, כגון מלחמת דוד וגלית, וכתוב תחתיהם זו צורת חיה פלונית וזה דיוקן פלוני - אסור לקרות כתב זה בשבת - גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור:
ל וכן ספרי מלחמות (ודברי הימים של מלכי אומות העולם) וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין, כגון ספר עמנואל[1]. ואין צריך לומר דברי חשק[2] - אסור לקרותן בשבת. ואפילו לעיין בהם בלא קריאה - גזירה משום שטרי הדיוטות. ואף בחול אסור, משום מושב לצים אף אם כתובים בלשון הקודש.
ובדברי חשק יש עוד איסור אפילו כתובים בלשון הקודש - שמגרה יצר הרע בעצמו. ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן - הם בכלל מחטיאי הרבים.
אבל אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם ענייני מוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו - מותר לקרותם אפילו בשבת, אפילו כתובים בלע"ז.
(ומכל מקום אין ראוי לבני אדם להרבות בהם):
לא יש אומרים שאסור ללמוד בשבת וביו"ט רק בדברי תורה ויראת שמים ואפילו בספרי חכמות אסור - שכל ספר שאין בו סרך קדושה יש לגזור משום שטרי הדיוטות. ולפי זה אפילו לטלטלם אסור.
ויש מתירים בכל ספרי חכמות וספרי רפואות, מפני שדבר חכמה אינו מתחלף בשטרי הדיוטות, ואין לגזור על זה בשביל זה. וכן נוהגין להקל.
ולפי סברא זו מותר להביט בשבת בכלי של החוזים בכוכבים (שקורין אצטרלו"ב[3]) ולהפכו ולטלטלו כמו שמותר לטלטל ספרי החכמה לפי סברא זו דמה הפרש בין כתוב ורשום בעט ברזל בלוחות נחושת לכתוב בספר ואין לאסור משום שמא יסלק הלוחות ויחזירן והרי זה כבונה כלי דכיון שדרך לוחות אלו להיות רפויין אין בהן משום בונה כמ"ש בסי' שי"ג:
לב אפילו דבר שמותר לשאול מן השד בחול כגון להגיד על הגניבה וכיוצא בה' שיש מתירין לשאול מן השד הואיל ואין השד עושה לו מעשה אלא שמגיד לו דבר הנעלם ממנו, כמ"ש ביו"ד סי' קע"ט - אסור לשאול ממנו בשבת משום ודבר דבר, אלא אם כן הוא שואל ממנו דבר לצורך רפואה שאז מותר לשאול ממנו בשבת בכל ענין שמותר בחול. וע"ד שיתבאר ביו"ד שם. וכן כל מיני לחשים שיש בהם רפואה מותר ללוחשם בשבת כמו בחול ואין בהם משום: ודבר דבר:
לג אם באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו או שנתרועעו חביות של יין והולך לאיבוד - מותר לקרות נכרי לשם אע"פ שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד במלאכה גמורה, רק שיזהר שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן. אבל מותר לומר לפניו כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו. שכמו שהתירו בדליקה לומר בפני נכרים כל המכבה אינו מפסיד כך התירו בכל הפסד.
ויש אומרים שלא התירו אלא בדליקה לבד.
והמיקל כסברא הראשונה בכל הפסד מרובה לא הפסיד:
לד ישראל שאמר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת - מותר ליהנות בה לערב לאחר שהמתין בכדי שיעשה. ובלבד שלא יהיה דבר של פרהסיא כמ"ש בסי' שכ"ה לענין נכרי שעשה מעצמו בשביל הישראל. (ע"ש שיש חולקים):
לה לא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו או לצורך נכרי אחר. ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה, כגון שאומר לנכרי כבה דליקתך וכוונתו שלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית הישראל, וכל כיוצא בזה.
ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל - אינו צריך למחות בו כשרואהו.
במה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן מעצמו. אבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת. ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו. כגון שאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת. ואפילו אין מזונותיו עליו, שאין לו שום ריוח באמירה זו, ואדרבה מפסיד הוא - אעפ"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו:
לו נכרי שהביא חפצים שהם מוקצים לבית ישראל להפקידם אצלו - יכול להוליכו למקום מוצנע שבביתו שיצניעם שמה. ואין איסור בזה במה שאומר לנכרי לטלטל המוקצה עד אותו מקום, שהרי טלטול זה הוא לצורך הנכרי, ומותר לומר לנכרי עשה מלאכתך.
אבל אם החפצים המוקצים שהביא הנכרי הם של הישראל - אינו רשאי לומר לו שיטלטלם להצניעו אלא אם כן בעוד שהחפצים ביד הנכרי - שכשנכרי תופס המוקצה בידו מותר לומר לו לטלטלו לכל מקום שירצה הישראל.
(לפי שאף ישראל התופס מוקצה בידו בזדון או בשגגה מותר לטלטלו בעודו בידו לכל מקום שירצה כמ"ש בסי' ש"ח):
לז נכרים המביאים עגלות מלאות תבואה בשבת לישראל שהם חייבים לו, והישראל נותן להם מפתח אוצרו והם נושאים התבואה לאוצר ומודדים ומונים אותם שם בפני הישראל - אין איסור בדבר, שהנכרים במלאכת עצמן הם עוסקים - כי אין התבואה של הישראל עד אחר שיחשוב עמהם אחר השבת, ובשבת אינה אלא כפקדון אצלו, והם מודדים ומונים את פקדונם.
אבל אם הביאו תבואה של ישראל - אסור לומר להם לפנותה מהעגלות לתוך אוצרו אפילו בלא מדידה ומנין - שהרי לישראל עצמו אסור לו לפנותה מדברי סופרים, כמ"ש בסי' של"ג, וכל דבר שאסור לישראל לעשות בשבת אפילו מדברי סופרים אסור לומר לנכרי לעשות בשבילו.
(ואפילו אם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו - צריך למחות בידם, שכיון שהתבואה שלו אם יראה וישתוק, לדעתו הם עושים, כמ"ש בסי' רנ"ב):
לח נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם והישראל רואה את החליבה והגיבון, כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה, אף אם הישראל עומד בעדר חדש או חדשים והנכרי מתכוין בעשייתן בשביל למכרן לו בלבדו ולא לנכרים - הרי זה מותר שמכל מקום הנכרי עושה לטובת עצמו. ואין איסור כלל במה שהישראל עומד עליו במלאכתו בשבת, (כיון שהנכרי במלאכת עצמו הוא עוסק) שעדיין אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות עד שיקנה אותן ממנו אחר השבת.
(ולפיכך מותר לומר לו שיעשה אפילו בשבת שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך אף אם מגיע מזה ריוח לישראל כמו שנתבאר לעיל).