שטז צידה האסורה והמותרת בשבת ובו כ"ה סעיפים:
א צידה היא מאבות מלאכות שהיתה במשכן בתחשים וחלזון ואינו חייב עליה אלא כשאין הניצוד מחוסר עוד צידה אחר צידה זו דהיינו שצד אותו למקום שיוכלו לתפסו שם בקל ואינו צריך לומר הבא מצודה ונצודנו דהיינו שאינו צריך לבקש שם תחבולות לתופסו לפיכך אם הפריח את העוף עד שהכניסו לבית שחלונותיו סתומין או לביבר מקורה וסתום מכל צד ונעל הדלת בפניו או שרדף אחר חיה עד שהכניסה לבית או לביבר אפילו אינו מקורה או לגינה או לחצר ונעל בפניה חייב ובלבד שלא יהא הבית או הביבר גדול כל כך בענין שצריך לבקש תחבולות לתפוס שם העוף או החיה וכל שהבית או הביבר גדול כל כך שאינו יכול להגיע ולתפוס החיה או העוף במרוצה אחת מפני שנשמטין ממנו וצריך לרוץ אחריהם שנית הרי הן מחוסרין צידה עדיין ופטור.
והצד צפור דרור דהיינו מין צפור שדרכה לדור בבית כמו בשדה שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד (ולכך נקרא דרור על שם דירה שדרה בכל מקום) אינו חייב עד שיפריחנה למגדל שהיא ניצודה בו דהיינו למגדל שאינו גדול מאד אלא הוא בענין שיוכל לתפסו שם בלי תחבולות.
והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה.
וכל הצד למקום שהניצוד מחוסר שם צידה עדיין אע"פ שהוא פטור אסור מדברי סופרים והצד ממקום שהוא מחוסר צידה שם חייב וממקום שאינו מחוסר צידה מותר לצוד לכתחלה ביו"ט אבל לא בשבת משום איסור טלטול ויש אוסרים גם משום איסור צידה מדברי סופרים:
ב הצד דבר שאינו מחוסר צידה כגון שצד צבי חיגר או זקן או חולה מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו פטור אבל אסור מדברי סופרים אבל הצד צבי ישן או סומא או חולה מחמת חום שנולד לו בגופו חייב מפני שהם עשויים להשמט כשמרגישים יד אדם ומחוסרי צידה הן:
ג המשסה כלב אחר חיה כדי שיצוד אותו פטור אבל אסור מדברי סופרים ואף בחול אסור לצוד בכלבים משום מושב לצים ואינו זוכה לראות בשמחת לויתן:
ד אין איסור צידה מן התורה אלא בדבר שיש במינו ניצוד דהיינו שדרך העולם לצוד מין זה שצד הוא כגון מיני חיות ועופות ודגים שדרך העולם לצוד מינים אלו אבל אם צד דבר שאין במינו ניצוד כגון צרעין וזבובים ויתושים וכיוצא באלו שאין דרך העולם לצוד מינים אלו מפני שאין בהם צורך אע"פ שהוא צד אותם לצורך פטור אבל אסור מדברי סופרים אפילו לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא.
ולכן צריך ליזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלי שיש בה זבובים שהרי הם ניצודים בסתימה וסגירה זו ואף שאינו מתכוין כלל לצידה מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לכלי בענין שיוכלו לצאת משם ולא יהיה פסיק רישיה ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו שנמצא שאין כאן צידה כלל בכיסוי זה ויש לסמוך על דבריהם לענין שאין צריך לדקדק ולעיין אם יש שם זבובים ואף אם רואה בודאי שיש זבובים מפריח מה שנראה לעיניו ודיו ואינו צריך לחפש שמא נשארו עוד זבובים שכיון שהדבר ספק אם ישנן שם אין כאן פסיק רישיה:
ה מותר לפרוס מחצלת על גבי כוורת של דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד הדבורים וגם שיהא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים בזה כגון שנשאר בכוורת חור שאינו מכוסה במחצלת ואפשר להם לצאת דרך שם ואפילו הוא חור קטן ומן הצד שאינו נראה לדבורים אין בכך כלום כיון שהוא אינו מתכוין לצוד ואין כאן פסיק רישיה כיון שאפשר שיצאו דרך החור קטן זה שמן הצד ואין הדבר מוכרח שלא יצאו בו אבל אם אין שם חור שאינו מכוסה במחצלת אסור דפסיק רישיה הוא.
ואף שיש מקילין בזבובים במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו מכל מקום כאן נקרא צידה גמורה מה שהדבורים נצודים בכוורת שלא יוכלו לצאת ממנה אע"פ שהוא לא יוכל ליטלם משם בידיו מפני שהכוורת היא מקום צידתן שדרכן להיות בכוורת והרי זה דומה לצד ארי והכניסו בכיפה שלו שאף שאינו יכול ליטלו משם בידיו שלא יברח חייב מפני שזהו מקום צידתו:
ו הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנסה חיה לתוכה חייב אבל אם נכנסה אח"כ לתוכה פטור מפני שבשעת פרישתו אינו ידוע אם יצוד אם לאו אבל אסור מדברי סופרים ולפיכך אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בה עכברים:
ז צבי שנכנס לבית מאליו ונעל אחד הדלת בפניו אפילו לא נעלה במנעל אלא שגפפה בלבד והוא בענין שהצבי שמור בכך שלא יוכל לברוח חייב מפני שזהו צידתו נעלו שנים פטורים שכל מלאכה שיכול אחד לעשותה ועשאוה שנים פטורים מפני שלא נעשית כדרכה בחול שאין דרך כלל לעשות בשנים מה שאפשר לעשות באחד ואם אין אחד יכול לנעול בלבדו ונעלו שנים חייבים ואם אחד יכול לנעול בלבדו ואחד אינו יכול ונעלו שניהם היכול חייב ושאינו יכול פטור מפני שאינו אלא מסייע להיכול ומסייע אין בו ממש וכן הדין בכל מלאכות שבת:
ח אם היה הפתח מגופף כבר בדלת אחר שנכנס הצבי לבית בין שנתגפפה הדלת מאליה בין שעבר אחר וגפפה מותר לנעול במנעול שכיון שהצבי הוא כבר שמור שלא יוכל לברוח הרי כבר ניצוד ועומד הוא וכשנועלו במנעול אע"פ שמוסיף שמירה על שמירתו אינו אלא כשומרו מן הגנבים ואין בזה משום צידה:
ט צבי שנכנס לבית וישב אחד על הפתח ומילא(ו)הו דהיינו שלא נשאר בינו למזוזת הפתח מקום פנוי כל כך בכדי שיוכל הצבי לברוח דרך שם הרי זה חייב ומותר לאדם אחר לישב בצדו של זה באותו מקום פנוי שבינו להמזוזה אף על פי שמוסיף שמירה על שמירתו של ראשון ואפילו עמד הראשון והלך לו ונסתלק שמירתו ואין הצבי נשמר אלא מחמת ישיבת השני שהמקום פנוי שבינו להמזוזה דהיינו מקום ישיבת הראשון אין בו כדי בריחת הצבי אעפ"כ אין השני צריך לקום ומותר לו לישב עד שתחשך וליטול הצבי שכיון שבשעה שישב בהיתר ישב שהרי הצבי היה ניצוד ועומד כבר על ידי ישיבת הראשון אין מחייבין אותו להסתלק לאחר שעמד הראשון מפני שאינו עושה כלום עכשיו בישיבה זו שאינו אלא שומר לצבי הניצוד כבר על ידי הראשון ואפילו לכתחלה יכול לישב בצד הראשון על דעת שישאר יושב שם לאחר שיעמוד הראשון וילך לו:
י וכן מי שהיה לו צבי קשור בביתו ובא אחד ונעל גם הדלת בפניו כדי להוסיף שמירה על שמירתו ואח"כ ניתר הצבי אין מחייבים אותו לפתוח הדלת כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל ועכשיו אינו עושה כלום וכן מי שנעל ביתו לשמרו ולא היה יודע כלל שנכנס צבי לבית ואח"כ נודע לו מותר לו להעמיד הפתח נעול עד שתחשך במתכוין כדי ליטול הצבי לפי שכשנעל בהיתר נעל כיון שלא היה יודע כלום ועכשיו שנודע לו אינו עושה כלום אבל אם יודע שצבי בבית אסור לנעלו אפילו אינו מתכוין כלל לצוד הצבי אלא לשמור ביתו דפסיק רישיה ולא ימות הוא:
יא וכן מי שישב על הפתח ולא היה יודע שצבי בתוך הבית ואח"כ נודע לו מותר לו לישב שם עד שתחשך שעכשיו אינו עושה כלום וכן מי שנכנסה לו צפור תחת כנפי כסותו והיא ניצודה שם מאליה אין צריך לפתוח לה חלון אלא יושב ומשמרה עד שתחשך:
יב מותר לפתוח הבית בפני הצבי כדי שיברח ויצא וכן צבי שנכנס למצודה מותר לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו:
יג שחיטה היא מאבות מלאכות שהיתה במשכן באילים ותחשים, ולא שחיטה בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה בהמה ועוף ודג ושרץ, בין בשחיטה בין בנחירה בין בהכאה - חייב.
החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט. לפיכך אם נטל דג מן ספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק.
ולא עד שימות ממש אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו - חייב, אע"פ שהחזירו למים אח"כ - מפני ששוב אינו יכול לחיות. ולא עד שיבש ממש אלא אפילו כשנוגעין שם באצבע זב ריר משם ונמשך מן האצבע.
ולכן צריך ליזהר שלא לומר לנכרי להוציא דג מן החבית של מים, אע"פ שירא שימות שם.
וכל זה בנוטל הדג ממקום שהיה ניצוד ועומד שם ואינו מחוסר צידה כלל, כגון ספל וחבית (עיין סי' תצ"ז). אבל אם נטלו ממקום שהיה מחוסר צידה שם כגון נהר או בריכה אפילו החזירו מיד למים שבכלי - חייב משום צידה.
ואפילו לא תפסו בידו כלל אלא ששלה אותו מהנהר בתוך ספל של מים חייב משום צידה שהרי כשהוא בתוך הספל אינו מחוסר צידה כלל:
יד נטילת נשמה שחייבין עליה לא עד שיטול כל נשמת החי, אלא אפילו נטל מקצת נשמה - חייב, כגון המוציא דם מאחד מאברי החי חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש:
טו ולא עד שיצא דם ממש אלא אפילו החובל באחד מאברי החי עד שנצרר הדם תחת העור, אע"פ שלא יצא לחוץ חייב לפי שהיא חבורה שאינה חוזרת שכיון שנצרר הדם תחת העור שוב לא יוכל לחזור למקומו אלא שהעור מעכבו עתה מלצאת לחוץ, וחייב משום נטילת הדם שבאותו מקום.
במה דברים אמורים בחובל באדם או בבהמה וחיה או בעופות או בשמנה שרצים האמורים בתורה (בפרשת שמיני): שהם החולד והעכבר וגו' שכל אחד מאלו יש לו עור המעכב על הדם מלצאת. אבל החובל בשאר שקצים ורמשים אינו חייב עד שיצא מהן דם אבל אם נצרר הדם ולא יצא הרי זה חבורה החוזרת, שאלמלא נעקר הדם ממקומו היה יוצא לחוץ כיון שאין לו עור המעכבו:
טז כבר נתבאר בסי' רע"ח שיש אומרים שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה, דהיינו שצריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו. לפיכך הנוטל נשמה אינו חייב אלא אם כן צריך לגוף החי שהנשמה ניטלה ממנו או לעורו או שצריך להנשמה שניטלה ממנו, דהיינו לדם היוצא ממנו ליתנו לפני כלבו, או שחובל באדם שהוא אויבו וחפץ הוא בדם היוצא ממנו שיראה נקמה באויביו (עיין חושן משפט סי' תכ"ד).
אבל ההורג נחש בשביל שלא יזיקנו הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאינו צריך לא לגוף הנחש ולא לדמו ואינו הורגו אלא כדי להנצל מהזיקו.
וכן הצד אינו חייב אלא אם כן יש לו צורך בגוף דבר הניצוד עצמו.
ומכל מקום הצד מיני חיה עופות ודגים בסתם - חייב, שסתם צידתן היא לצורך גופן או עורן. וכן שמנה שרצים האמורים בתורה - הצד אחד מהן בסתם חייב שסתם צידתן הוא לצורך עורן ולא בשביל להנצל מהזיקן, שהרי אין דרכן להזיק.
אבל הצד אחד משאר שקצים ורמשים אינו חייב אלא אם כן צדן לצורך, כגון לרפואה וכיוצא בה. אבל אם צדן בסתם פטור - שסתם צידתן אינה אלא בשביל להנצל מהזיקן שדרכן להזיק ולא בשביל צורך עורן - שהרי אין להם עור, ולא בשביל צורך גופן - שהרי אינו ראוי לאכילה וסתמו אינו עומד לרפואה אלא אם כן מתכוין לכך בפירוש, וא"כ הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאין לו צורך בדבר הניצוד עצמו שגוף המלאכה נעשית בו:
יז ואפילו לכתחלה מותר לצוד כל מיני רמשים שדרכן להזיק כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, אפילו במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן, ואפילו אין רצין עתה אחריו כלל אלא שחושש על העתיד שמא ירוצו אחריו או אחר אדם אחר וינשכוהו או שמא לא ישמור עצמו מהם וינשכוהו או שמא יזיקו לאחרים שלא ידעו להשמר מהם - שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהיזקן הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ואף שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור מדברי סופרים - כאן התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף.
ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף אלא בשביל סכנת נפשות - מכל מקום כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק, שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו - לפיכך התירו לעשות כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד:
יח וכל זה ברמשים שדרכן להזיק ממש כגון נחשים ועקרבים, אף במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן על כל פנים הן מזיקין הגוף בנשיכתן, וכן כל כיוצא בהן. אבל כל שאינו מזיק הגוף אלא שמצערו בלבד כגון צרעה וזבוב ויתושין ופרעושין וכיוצא בהן - אסור לצודן.
ולכן אסור לתפוש פרעוש[1] שעל בגדיו אפילו הוא מבפנים סמוך לבשר. ואפילו הוא על בשרו ואינו עוקצו עדיין - אסור לתופסו אבל אם הוא עוקצו כבר מותר ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו - שכשנוטלו בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה אלא כמתעסק בו שלא יעקצנו ולא גזרו בזה אפילו במקום צער בלבד, כיון שהוא דבר שאין במינו ניצוד. וגם לא גזרו במקום צער על איסור טלטול הפרעוש, אע"פ שהוא מוקצה. וכן אם עוקצתו צרעה[2] וכיוצא בה מותר ליטלה בידו ולהשליכה אם אי אפשר להפריחה.
ויש מתירין לצוד הפרעוש אפילו מעל בגדיו מבפנים - כיון שיוכל לצערו שם ואפילו מעל חלוקו מבחוץ מותר לצודו, כיון שהחלוק הוא סמוך לבשר ואפשר שיבא הפרעוש משם לבשר ויעקצנו. אבל אם הפרעוש הוא על האדם באותו ענין שאין לחוש שיעקצנו שהוא על בגד העליון מבחוץ אסור לתפסו שם אבל מותר להפילו מעליו ע"י ניעור.
ולענין הלכה אם אפשר לו בקלות להפילו מעליו בלי נטילה ביד יש לעשות כן אפילו אם הוא על חלוקו מבפנים. אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה - הסומך על המקילין בדברי סופרים לא הפסיד:
יט וכל זה לענין צידת הפרעוש אבל להרגו אסור לדברי הכל, אפילו הוא על בשרו ועוקצו - שמשום צער בעלמא לא התירו אלא צידתו, לפי שאין במינו ניצוד, ולכן אין צידה זו חשובה מלאכה כלל - אבל הריגתו היא מלאכה גמורה אלא שאינו צריך לגופו.
ויש אומרים שפטור עליה, מכל מקום אסורה מדברי סופרים ולא התירוה משום צער בעלמא הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם צריך לגופה. ואפילו למוללו באצבעותיו להתיש כחו שלא יחזור אליו - אסור גזרה שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו:
כ אין חייבין משום נטילת נשמה אלא על מיני בעלי חיים שהם פרים ורבים ונהוין מזכר ונקבה, אבל רמשים הנהוין מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטנית - ההורגן פטור מפני שבמשכן לא היתה נטילת נשמה אלא באילים ותחשים וחלזון שהם פרים ורבים ונהוין מזכר ונקבה.
ומכל מקום הפרעוש יש בו משום נטילת נשמה, אע"פ שהווייתו מן העפר ואינו פרה ורבה - לפי שכל המתהווה מן העפר חיות יש בו כאלו פרה ורבה מזכר ונקבה, כי תחלת בריית בעלי חיים היתה מן העפר, כמ"ש: ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו'. ואיזהו פרעוש - זו היא שחורה הקופצת, אבל לבנה הרוחשת היא הנקראת כינה ומותר להורגה בשבת מפני שהיא מן הזיעה.
במה דברים אמורים במוצא כינה על בשרו או שמצאה על בגדיו דרך מקרה אבל המפלה בגדיו מכנים - מוללן באצבעותיו וזורקן (אפילו למים). אבל אסור להורגן בידיו שכיון שמפלה בגדיו חוששין שמא ימצא ג"כ פרעושים ויהרגם ג"כ.
במה דברים אמורים במפלה בגדיו אבל במפלה ראשו - מותר להרוג הכנים בידיו מפני שאין פרעושים מצויין בראש:
start here
כא לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכיוצא בהם משום שהוא מנתק שיער מן העור ויש בזה משום גוזז. ואע"פ שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות הוא:
כב כל חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי, כגון נחשים השרפים וכלב שוטה וכל כיוצא בהם מהמזיקין שכשנושכין הן ממיתין בודאי - מותר להורגם בשבת אפילו אינן רצין אחריו כלל מפני שיש פיקוח נפש בהריגתן כי שמא ימיתו שום אדם מישראל. וכל ספק נפשות דוחה את השבת אפילו במלאכה גמורה של תורה, אף להאומרים שאפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה מן התורה.
ושאר מזיקין אפילו אותן שבודאי אין ממיתין בנשיכתן אלא שמזיקין את הגוף בלבד, כגון נחשים ועקרבים במקומות שאין ממיתין לעולם בנשיכתן אלא שמזיקין בלבד, וכן כל כיוצא בהם - יש אומרים שאם הם רצים אחריו מותר להורגם, להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים - לפי שבמקום היזק הגוף לא גזרו. ואינו דומה לפרעוש העוקץ בשרו שאסור להרגו - שהפרעוש אינו מזיק הגוף אלא מצערו בלבד.
ואם אינן רצין עתה אחריו אלא שחושש על העתיד - אסור להרגם הריגה הניכרת שהיא נעשית במתכוין. אבל מותר לדרסם לפי תומו בהליכתו. ואפילו במתכוין כדי להרוג אלא שמראה עצמו כאילו הולך לו לפי תומו ואינו מכוין כלל להרוג - שכיון שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים - לא גזרו עליה כלל במקום היזק הגוף, אפילו אין שם אלא חשש בעלמא. אלא שבזה הצריכו לשנות בהריגתן בכל מה דאפשר לשנות דהיינו להראות עצמו כאלו אינו מכוין להרגם.
ואפילו מיני חיה ורמש שיש בנשיכתן ספק נפשות שלפעמים הן ממיתין ולפעמים אין ממיתין - צריך לשנות בהריגתן כל שאינן רצין אחריו. אבל מיני רמשים שאינן מזיקין כגון נמלים וכיוצא בהם אסור לדרסם אפילו אינו מתכוין להרגם אלא שהוא פסיק רישיה. וצריך לדקדק בהילוכו במקומות שהם מצויים.
ולהאומרים שאפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה - לא התירו להרוג כשרצין אחריו ולדרוס לפי תומו כשאין רצין אחריו, אלא במיני חיה ורמש שיש בנשיכתם ספק נפשות. אבל דבר שאינו ממית לעולם בנשיכתו - אסור אפילו לדרסו ואפילו רץ אחריו. שאין מחללים שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף.
והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו באיסור של תורה במקום שאפשר. דהיינו אם אין רץ אחריו אל ידרסנו אם אפשר לו להשמר ממנו ולהזהיר לאחרים שישמרו ממנו:
כג אותן האנשים שהורגין בשבת השממית (שקורין שפי"ן) - צריך למחות בידם, שהרי אינה מזקת. ואף שיש לחוש שתפול לתוך המאכל - מכל מקום דבר שאינו מצוי הוא, וגם אפשר לכסות המאכלים. וגם אחת מאלף היא מסוכנת במאכל. וגם אם היה בה חשש סכנה לא התירו אלא לדרוס לפי תומו:
כד חיה ועוף הגדילים ברשותו של אדם, כגון מי שמגדל צביים בביתו או בחצירו או אווזים ותרנגולים ויונים - הצדן בשבת פטור שהרי ניצודין ועומדין הן. אבל הצד יוני שובך ויוני עלייה - חייב, שמחוסרין צידה הן שכשאדם בא ליטלן מקיניהן הן עשוין להשמט ולברוח מקיניהן, מה שאין כן עופות הגדילים בבית שכשהן באין לכלובן בערב, נוח לתופסן שם מפני שאז אינן עשויין להשמט ולברוח, ולפיכך אף כשהן חוץ לכלובן אינן נקראים מחוסרים צידה כיון שלערב יבואו לכלובן מאליהן.
ומכל מקום מדברי סופרים אסור לצודן דהיינו לרדוף אחריהן עד שיכנסו למקום שנוח לתופסן שם. אבל לטלטלן ביד - אסור בלא איסור צידה משום מוקצה.
במה דברים אמורים כשהן בחצר או בית גדול כל כך שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה, דהיינו לבקש תחבולות לתפסם שם והיו נקראים מחוסרים צידה, כגון שהוא בית גדול כל כך שאינו יכול לתפסו שם במרוצה אחת ורודף שם אחריהם עד שיכנסו לחדר שאינו גדול כל כך ונועל הדלת בפניהם. אבל אם הם בבית שאינו גדול כל כך - ניצודין ועומדין הן או אפילו הן בבית גדול כל כך ואפילו הן ברשות הרבים ודוחה אותם עד שיכנסו לבית אחר גדול כל כך - אין כאן צידה כלל ומותר:
כה וכל זה בחיה ועוף, אבל בהמות הגדילים ברשותו של אדם מותר לצודן אפילו מרשות הרבים.
וחתול דינו כשאר חיה ואסור לצודו אלא על דרך שנתבאר.
וכל זה בשלא מרדו, אבל אם מרדו אפילו פרה שמרדה ואין צריך לומר חיה ועוף שמרדו - הצדן בשבת חייב כמו הצד חיות ועופות הבר, שהרי הללו ג"כ לא יבואו לכלובן לערב: