שכ דיני סחיטה בשבת ובו כ"ח סעיפים:

א הסוחט זתים להוציא מהם שמן או ענבים להוציא מהן יין חייב מפני שמפרק המשקה מהפרי וכבר נתבאר בסי' ש"ה שכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו הרי זה תולדת הדש אבל שאר פירות מותר לסחטן מן התורה להוציא מימיהם מפני שכל מי פירות אין עליהם תורת משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד אלא תורת אוכל עליהם והרי זה כמפריד אוכל מאוכל שאין בו משום מפרק כמו שנתבאר שם.

ומדברי סופרים אסור לסחוט אפילו תותים ורמונים מפני שמקצת בני אדם שיש להם הרבה תותים ורימונים הם סוחטין אותן לשם משקה כזיתים וענבים ואילו היו כן הרבה לשאר בני אדם היו גם כן רגילין לסחטם לשם משקה לפיכך כל מי שסוחטן לשם משקה מועלת מחשבתו להיות שם משקה עליהם מדברי סופרים ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם וכן אותם אגסים (שקורין בערני"ס בל"א) שרגילין לסחטן לשם משקה במקצת מקומות אסור לסחטן בשבת בכל העולם כולו שאפשר שאם היה לכל העולם הרבה מהם כל כך כמו שם היו ג"כ סוחטין אותם לשם משקה וכן כל כיוצא בפירות אלו.

אבל שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה דהיינו לשתות מימיהם מחמת צמא או תענוג אף שיש להם הרבה מהם ואפילו רגילין לסחטן לרפואה אין עליהם שם משקה בשביל כך אפילו מדברי סופרים ומותר לסחטן בשבת מפני שהוא כמפריד אוכל מאוכל ואע"פ שזה הסוחטן מתכוין לשם משקה בטלה דעתו אצל כל אדם.

ומכל מקום במקום שנהגו לסחוט איזה פרי לשם משקה הרי דינו שם כתותים ורמונים ואסור לסחטו בשבת באותו מקום לשם משקה שלא בטלה דעת זה הסוחט כיון שכל אנשי מקומו עושין כן בחול אבל בשאר מקומות מותר לסחטו הואיל ואין רגילין לסוחטו לשם משקה אף שיש להם הרבה ממנו.

ויש אומרים שכל הפירות אסור לסחטן מדברי סופרים לצורך מימיהם שכיון שזה הסוחט דעתו על מימיהם לשתותם מחמת צמא או מחמת תענוג (או אפילו לרפואה) הרי הם חשובים משקה מדברי סופרים ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם (אבל אם דעתו כדי לטבל בהם המאכל מותר כמו שיתבאר) אבל אם אינו סוחט אלא למתק הפרי ולא לצורך המשקה מותר בשאר כל הפירות ואפילו שותה המשקה הנסחט מותר כיון שאינו מתכוין בסחיטתו בשביל השתיה חוץ מתותים ורימונים וכיוצא בהן (מהפירות שמקצת בני אדם שיש להן הרבה סוחטין אותם לשם משקה כזתים וענבים ואילו היה כן הרבה לשאר בני אדם היו רגילין גם כן לסחטן לשם משקה) שבהם אסרו לסחוט אפילו כדי למתקן בלבד גזרה שמא יסחוט גם כן לצורך המשקה (כמו שעושין אותן בני אדם שיש להם הרבה מהם).

וכן נוהגין להחמיר במקומות הרבה אבל העיקר כסברא הראשונה ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות:

ב וכל זה לסחוט אבל למצוץ בפיו המשקה מן הפירות יש מתירין אפילו מזיתים וענבים מפני שאין דרך סחיטה בכך ובטלה דעתו אצל כל אדם ויש אומרים שאף על פי כן אסור מדברי סופרים כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה אע"פ שמפרק כלאחר יד הוא כמו שיתבאר בסי' שכ"ח וגם יש לחוש לחיוב חטאת כי שמא אין זה נקרא מפרק כלאחר יד כמו היונק מהבהמה לפי שלינק הוא שינוי גמור שאין דרך כלל לינק אלא לחלוב אבל מציצת פירות אינה שינוי כל כך כי רגילין לעשות כן לפעמים ואפילו פירות שאיסור סחיטתן הוא מדברי סופרים אסור למצוץ כמו זיתים וענבים שלא חלקו חכמים בגזרתם והוא הדין בנותן פת ביין או בשר במרק שאסור למצוץ אותם אע"פ שאין איסור בסחיטתן אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר ולכן אסור למצוץ קנה הצוק"ר שדינו כתותים ורימונים וכיוצא בהם.

והמנהג להקל אפילו בזיתים וענבים כסברא הראשונה והמחמיר אפילו בפת ובשר תבוא עליו ברכה ומכל מקום בשאר פירות חוץ מזיתים וענבים יש להקל כי יש צד להקל במציצת פירות ולומר שדרך אכילתן כך הוא וכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל ואף חכמים לא גזרו בו כמ"ש בסי' שי"ט בבורר אוכל מתוך הפסולת:

ג משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים אסורים עד לערב גזרה שמא יסחוט בידים כדי לשתותן היום אם יהיו מותרים ואפילו אם הזיתים והענבים הן עומדין לאכילה חוששין שמא ימלך עליהן לסחטן לשם משקין כמו שהוא דרך רוב הזיתים והענבים אבל משקין שזבו מתותים ורמונים וכיוצא בהן אם הן עומדים לאכילה המשקין מותרים ואין חוששים שמא ימלך עליהם למשקין ואם הן עומדין למשקין המשקין אסורים:

ד זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד יום - משקין היוצאין מהן בשבת מותרין מטעם שנתבאר בסימן רנ"ב.

ואפילו לא נתרסקו מבעוד יום אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית ויוצא מהן עוד יין - מותר לשתות מגיגית זו בשבת' שכל מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל בס' ביין שהיה כבר בגיגית.

ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין שלאחר השבת יהיה מותר בלא ביטול - מכל מקום כיון שיין זה היוצא בשבת לא היה ניכר מעולם קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם (ועיין ביו"ד סי' קכ"ג אימתי חל עליו שם יין) לא חל עליו שם דבר שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל, ולא אמרו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא כשהאיסור בעין מתחלה וחל עליו שם דבר שיש לו מתירין ואח"כ נתערב.

ואפילו אם נתנו ענבים שלימים בגיגית זו בשבת ונתבקעו ביין בו ביום - מותר לשתות יין מהגיגית מטעם זה. אבל לכתחלה אסור ליתן ענבים שלמים ביין בשבת כדי שיתבקעו ויזוב יינם משום איסור סחיטה. ואף שאינו סוחט בידיו ממש מכל מקום אסור מדברי סופרים:

ה חרצנים וזגים שנתן עליהם מים לעשות תמד - מותר למשוך מהם בשבת ולשתות ואפילו לא נתן מים והיין מתמצה וזב מאליו - מותר לשתותו כיון שכבר נתרסק מבעוד יום:

ו מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל כדי לתקן (עיין סי' תק"ה) האוכל - שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב ואין עליו שם משקה כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל. 

אבל אם אין בה אוכל - אסור לסחוט לתוכה אע"פ שעתיד לערב בה אוכל ובשביל כך הוא סוחט לתוכה יין זה כדי לתקן ולמתק את האוכל שיתן בה אח"כ שיאכלנו עם יין זה והרי זה משקה הבא לאוכל וכאוכל הוא חשוב - מכל מקום כיון שבשעת סחיטת היין אין בה אוכל עדיין ואין הדבר ניכר כלל שהוא בא לתקן אוכל, אסור מדברי סופרים:

ז וכן הדין בתותים ורמונים וכיוצא בהם. אבל שאר פירות אף לדברי האוסרים לסחטן לצורך מימיהם - מכל מקום אם אינו סוחטן אלא כדי לטבל המאכל במימיהם הרי זה מותר אע"פ שאין שם אוכל בתוך הכלי שסוחטן לתוכו, מפני שבשעת סחיטתן יודעים הכל שסוחטן למתק האוכל ולא לשם משקה, שאין דרך כלל לסחטן לשם משקה:

ח במה דברים אמורים בפירות הראויים לאכילה אבל פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסחטן לדברי הכל אפילו לתוך האוכלים - שכשסוחט פרי שאינו ראוי לאכילה אינו מפריד אוכל מאוכל אלא אוכל מפסולת ויש בזה משום מפרק כמ"ש בסי' ש"ה. וגם משום בורר אוכל מתוך הפסולת אפילו רוצה לאכול לאלתר - שלא התירו לברור אוכל מפסולת בידו כדי לאכול לאלתר אלא מפני שדרך אכילה כך הוא ליטול האוכל בידו מן הפסולת ולאכול ואינו מעין מלאכה, אבל לסחוט ולאכול אינו דרך אכילה אלא דרך מלאכה:

ט וכן אסור לסחוט הבוסר דהיינו ענבים שלא הגיעו לכפול הלבן אפילו לתוך האוכלין, מפני שאינו ראוי לאכילה וכפסולת הוא לגבי יין הנסחט ממנו. ולפי שלא נודע לנו שיעור פול הלבן - אסור לסחוט ענבים לתוך אוכלים עד שיהיו ראויים לאכילה לרוב בני אדם. 

ויש מי שמתיר לסחוט הבוסר לתוך האוכל (ואצ"ל בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה ואפילו לסחטן לשם משקין מותר להמתירין בשאר פירות)

ויש להחמיר כסברא הראשונה:

י תפוחים דינם כשאר פירות ואפילו לימונים אין דינם כתותים ורמונים אלא כשאר פירות שמותר לסחטן לצורך מימיהן אפילו לשם משקה לדברי המתירים, ולדברי האוסרים מותר על כל פנים לסחטן לצורך אוכל, דהיינו לטבל המאכל במימיהן וכיוצא בזה. 

ואע"פ שבאותן מקומות שיש להם הרבה מהם הם סוחטים אותן לצורך מימיהן - אין דינם כתותים ורמונים בשביל כך אפילו באותן מקומות - לפי שאינן סוחטין מימיהן לשם משקה אלא לצורך אוכל ואפילו אם נוהגין לסחטן לתוך מים לשתות מותר כיון שאין דרך לשתותן לבדן.

ומכל מקום לדברי האוסרים לסחוט שאר פירות לצורך מימיהן לשם משקה - אסור לסחוט בשבת לימונים או שאר פירות לתוך מים או שאר משקין לשתותן. לפי שלא אמרו אלא משקה הבא לאוכל הוא כאוכל ולא הבא למשקה:

יא וכל זה בלימונים חדשים אבל הכבושים במלח וחומץ או במי מלח וכן שאר פירות וירקות הכבושים וכן השלקות - אסור לדברי הכל לסחטן לצורך מימיהן, אלא לצורך גופן לתקנם לאכילה ע"י כך, שאז אין בו מפרק כיון שאינו צריך כלל לדבר המתפרק דהיינו מימיהן.

ואם סחטן לצורך מימיהן - פטור מן התורה. שאע"פ שמימיהן היו משקין גמורים קודם שנבלעו בהן, כגון שנכבשו או נשלקו במים או יין וחומץ וכיוצא בהן משאר משקין, כיון שעכשיו הן נסחטין מאוכלין - תורת אוכל עליהן והרי זה כמפריד אוכל מאוכל.

ומכל מקום מדברי סופרים אסור לסוחטן לצורך מימיהם הואיל והיו משקין גמורים קודם לכן, משא"כ בפירות חיין שמימי סחיטתן לא היה עליהם שם משקה מעולם, לפיכך מותר לסחטן לדברי המתירין:

יב מותר לסחוט כבשים ושלקות לצורך מימיהן לתוך קדרה שיש בה אוכל כדי לתקנו. אבל אם עדיין אין בה אוכל אסור לסחוט לתוכה אע"פ שעתיד לערב בה אוכל מטעם שנתבאר למעלה:

יג מותר לסחטן לתוך המורייס, מפני שהוא חשוב אוכל. אבל לתוך המשקין אסור לסחטן:

יד הסוחט דג לצורך צירו - דינו כסוחט כבשים ושלקות לצורך מימיהן:

טו תפוח או שאר פרי מבושל - מותר לסחטו להוציא ממנו מה שיש בו שהרי הוא סוחט כל האוכל ממנו ולא כדי להוציא ממנו מימיו:

טז השלג והברד וכל כיוצא בהם - אסור לרסק אותם בידים דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, משום שדומה למלאכה - שבורא מים הללו. 

אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו והם נימוחים מאליהם ואינו חושש. וכן מותר להניחם בחמה או כנגד המדורה במקום שאין יכולים להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו והם נפשרים שם מאליהם.

ויש אומרים שלא התירו אלא ליתן לתוך הכוס, שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מעורב ביין או במים שבכוס, אבל כשהנימוח הוא בעין לבדו אסור אפילו בדיעבד מטעם שנתבאר בסי' שי"ח.

וכבר נתבאר שם שהעיקר כסברא הראשונה אלא שלכתחלה נוהגין להחמיר:

יז לא אסרו אלא כשמתכוין לרסק בשביל שיזובו מימיו, אבל מותר לשבור חתיכה ממנו אפילו אם יזובו קצת מים על ידי זה - שדבר מועט הוא ואינו חשוב כלום. ועוד שאינו מתכוין לכך ואינו פסיק רישיה. ועוד שהם הולכים לאיבוד. (ואינן דומין כלל לסחיטת פירות העומדים למשקים שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד ולכן אין לגזור כלל על זה מפני זה):

יח מותר לשבר הקרח ליטול מים מתחתיו, שהרי אינו בורא מים בזה. ומשום שבירת הקרח אין איסור כלל, שכל דבר תלוש שאינו כלי אין בשבירתו ופסיקתו שום איסור כלל, כמ"ש בסי' שי"ד. 

אבל בנהר או באר כיון שהקרח מחובר לקרקע אסור לשברו:

יט צריך ליזהר שלא לשפשף ידיו במלח, מפני שהמלח נימוח על ידיו. אבל מותר להשליך מים במלח וליטול ידיו מהם אע"פ שהמלח נמחה שם מאליו ובלבד שלא ישפשפנו בידיו. ובחורף צריך שלא ליטול ידיו כלל במים שיש בהם שלג או ברד, שהמה קלים להתרסק מהמלח. ואם יטול יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק בידים.

ויש אומרים שכל שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מתערב בדבר אחר אפילו מרסקו וממחהו בידים - מותר. ולכן מותר ליטול ידיו ולשפשפם במים שיש בהם שלג וברד או מלח אע"פ שמרסקם וממחה אותם בידיו - כיון שהם מתערבים במים שעל ידיו. 

וכן מותר אפילו לרסק בידים חתיכות שלג וברד שיהא נמחה וזב לתוך כוס של יין או מים - מפני שטעם איסור הריסוק בידים הוא משום גזרה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין לפי שהשלג והברד למימיהן הן עומדים, וכיון שהוא מתערב בדבר אחר - לא גזרו, לפי שאינו דומה לסחיטת פירות העומדים למשקין שהמשקה הנסחט הוא בעין לבדו.

ויש להחמיר כסברא הראשונה:

כ ולפיכך יש מי שהיה נזהר להטיל מים בשלג, כי ע"י השתן נימוח השלג והרי זה כממחהו בידים שאסור לפי סברא הראשונה אע"פ שאין הנימוח בעין לבדו, (וגם הוא הולך לאיבוד)

אבל מותר לדרוס שלג ברגליו כי אפשר שלא יהא נמחה ונמס על ידי כך ולכן אף אם הוא נמחה ונמס - דבר שאינו מתכוין הוא ומותר כיון שאינו פסיק רישיה.

ויש מי שאומר שאפילו המנעלים לחים ובודאי נימס השלג שם - מותר. וכן מותר להטיל מי רגלים בשלג מפני שהוא דבר שאי אפשר ליזהר בו בימות החורף כי כל הארץ מלאה שלג ולכן לא גזרו בו חכמים כלל

(וטוב להחמיר במקום שאפשר ליזהר בקל):

כא אסור לפרוס סודר על פי חבית של מים לכסותה, שמא יתלכלך במים ויבא לסחטו ויתחייב משום מלבן. אבל בגד העשוי לפרוס עליה מותר מפני שאינו חושש עליו לסחטו אם מתלכלך כיון שהוא מיוחד לכך. 

אבל מותר לפרוס סודר על פי חבית של יין אדום או של שמן או שכר ושאר משקים כיוצא בהם ואפילו לשרותו לכתחלה במשקין הללו בידים כגון לסננו עליו מותר - מפני שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם.

ומכל מקום בגד שנשרה אפילו במשקין שאין מלבנין אסור לסחטו משום איסור מפרק שהוא תולדת הדש כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד. אבל אם אינו צריך למשקין הנסחטין ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד אין זה דומה לדישה כלל שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים. לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים.

ולכן לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין שאין מלבנים משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק - כיון שאינו חייב אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין. וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין שיסחטו ממנו - מפני שאינן חשובים כלום ואין דרך כלל לעשות כן:

כב אסור להדוק מוכין בפי פך שיש בו משקין שמא יבא לידי סחיטה שע"י ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך הפך. ואף שאינו מתכוין מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק היטב. ולכן אסרו להדק כלל שמא יהדק היטב:

כג ספוג אם יש לו בית אחיזה של עור שיאחזנו בו - מקנחין בו. ואם לאו - אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא נסחט בין אצבעותיו. ואף שאינו מתכוין לכך - פסיק רישיה ולא ימות הוא. 

ויש מי שאומר שאף כשיש לו בית אחיזה אי אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה, ואעפ"כ מותר שכיון שהסחיטה באה ע"י בית אחיזה אינה נקראת סחיטה אלא הרי הוא כמריק מים מצלוחית שאין בו משום מפרק. אבל כשאין לו בית אחיזה שהוא נסחט במקום אחיזת ידו אסור:

כד ברזא שמכניסין בנקב שבדופן החבית שמוציאין בו היין, וכורכין סביב הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן ופוקקים בה הנקב שבחבית - אסור לפקוק בה בשבת אפילו היא חבית של יין אדום או שאר משקין שאין מלבנים, מפני שע"י הפקיקה נסחטין משקין הבלועין בנעורת ופסיק רישיה ולא ימות הוא. ואף שהמשקין הנסחטין הולכין לאיבוד - מכל מקום אסור מדברי סופרים כמ"ש למעלה.

ויש אומרים שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים אלא כשמתכוין לסחוט אבל כל שאינו מכוין לכך אע"פ שהוא פסיק רישיה - מותר כיון שאין הסחיטה נוחה לו כלל, שהרי אין לו שום הנאה ממנה. ולא אסרו להדק מוכין בפי הפך אע"פ שאינו מתכוין לסחוט אלא מפני שהמשקין הנסחטין מהמוכין לתוך הפך שמגיע לו הנאה מסחיטה זו אבל משקין הנסחטין מהנעורת שסביב הברזא הן הולכין לאיבוד אם אין כלי תחתיהם ואין לו בהם הנאה של כלום.

והעיקר כסברא הראשונה שהרי ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו אע"פ שאינו מתכוין לסחוט והמשקה הנסחט מהספוג הולך לאיבוד.

ומכל מקום העולם נהגו היתר בדבר לפקוק בנעורת בשבת. ויש שלמדו עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת אע"פ שנסחטין משקים מן הנעורת מותר כמו ספוג שיש לו בית אחיזה לדברי האומר שאף שהנסחט ממנו משקה מותר מפני שהוא כמריק מים מצלוחית. ולפי זה אף אם יש כלי תחת הברזא לקבל משקה הנסחט - מותר.

ולפי שרבו החולקים על דבריו - לכן יש להנהיגם שלא יהיה כלי תחת הברזא כדי שהמשקה הנסחט ילך לאיבוד, ויסמכו על סברא האחרונה שנתבאר אף שאינה עיקר, מפני שיש מתירין לגמרי אפילו לסחוט במתכוין כל שהמשקה הולך לאיבוד וגם הברזא תהא ארוכה חוץ לנעורת כדי לצרף ג"כ קולא זו.

(ומשום איסור ליבון אין לחוש בנעורת ובחתיכת בגד שסביב הברזא, אף אם הוא יין לבן שהוא מלבן - מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל כמו שנתבאר בסי' שי"ט לענין משמרת):

כה פוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יצופו המים על האוכלין ועל הכלים, לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים לפיכך אינו דוחק הרבה ולא יבא לידי סחיטה בפסיק רישיה:

כו מותר ליתן כרכום^[1] בתבשיל. ואין לחוש משום צובע שאין צביעה באוכלים:

כז האוכל תותים או שאר פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום איסור צביעה. ואע"פ שמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורים - מכל מקום אסור מדברי סופרים ויש מקילין משום שאינו אלא דרך לכלוך ואין בו משום צובע כלל.

ויש להחמיר וכל שכן בבגד אדום שאינו מתקלקל כלל.

אבל אם צובע פתו במשקה הפירות אין בכך כלום שאין צביעה באוכלין. וכן מה שצובע בהם פניו וידיו אין לחוש כלל שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבעו. 

ולא אסרו לאשה להעביר סרק על פניה משום צובע כמו שנתבאר בסימן ש"ג אלא מפני שהאשה דרכה בכך. וכן לכחול את העינים שאסרו בין לאיש בין לאשה משום צובע מפני שדרכם בכך:

כח אין איסור מן התורה אלא הצובע בצבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר ששר או סרק על גבי ברזל ונחושת וצבעו -  פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. ומכל מקום אסור מדברי סופרים: 

1. ^{1 saffron crocus}