שכג דין השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותיקונן וטבילתן בשבת ובו י"ב סעיפים:

א מותר לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה משקה פלוני והשקיני ואשלם לך אחר השבת, אפילו הכלי הוא מיוחד למדה. (פירוש שרגיל המוכר למדוד בו ולמכור) ואין בזה משום קונה קנין בשבת בשביל כך - מפני שאף המשקה את חבירו בדרך מתנה דרכו ג"כ לפעמים להשקותו בכלי המיוחד למדה.

(אבל כשמזכיר לו שם מדה אפילו אינו קונה ממנו כלל אלא שואל ממנו ואומר לו השאילני מדה יין שאין לאסור כלל משום מקח וממכר - מכל מקום יש איסור משום עובדין דחול במה שהמשאיל מודד לו המדה שמבקש ממנו, כמו שנתבאר בסי' ש"ו שאסור למדוד שום דבר בשבת מפני שהוא מעשה חול וזלזול לשבת. אבל כשאינו מזכיר לו שם מדה אלא מלא לי כלי זה סתם - אינו נראה כמתכוין למדידה אלא למלאות הכלי שמבקש ממנו בלבד, ואין בו משום עובדין דחול).

במה דברים אמורים כשנוטל הלוקח (או השואל) מדה של מוכר (או של משאיל) ומוליכה לביתו, ואין צריך לומר אם מביא הלוקח מדה מביתו ואמר לו מלא לי כלי זה והמוכר ממלאהו מכלי אחר שאינו כמדה זו. אבל למדוד תחלה בכלי המיוחד למדה ולשפוך אח"כ בכלי של לוקח (או השואל) - אסור מפני שבזה ניכר שהוא מתכוין למדידה. (ויש בו משום עובדין דחול).

ויש מקילין לומר שכל שאינו מכוין ומצמצם המדה לגמרי, שממעט או מוסיף מעט - מותר. ואין בו משום גזל - מפני שידוע לבעלים שהכל רגילין בכך בשבת ויו"ט. וכן נהגו להטיל טבעת במדה או שאר דבר שאינו מוקצה^[1].

ויש מתירין אפילו להזכיר שם דמים ושם מדה, רק שלא יזכיר לו סכום דמים או סכום מדה. דהיינו שלא יאמר לו תן לי בעד כך וכך מעות, וכבר יש לך בידי בעד כך וכך, ויהיה לך בידי כך וכך. וכן במדה תן לי מדה או כך וכך מדות וכבר יש לך בידי כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך - שכיון שמזכיר לו בסכום המעות שחייב לו ניכר שהוא מקח וממכר. וכן כשמדקדק בסכום המדות הרי זה דרך חול ודומה למקח וממכר. (ואפילו השואל מחבירו אסור לומר לו כן לפי שדומה למקח וממכר) אבל כשאומר תן לי בעד כך וכך אינו נראה שמתכוין למקח וממכר כלל אלא שמודיע לו כמה צריך לו, והמעות כך וכך שמזכיר לו - אינו אלא לסימן בעלמא שצריך לו כמה ששוה כך וכך מעות.

ולא אמרו שאסור להזכיר שם דמים כלל אלא בדבר שאין מקחו ידוע כגון הלוקח בשר מהטבח שאסור לומר לו תן לי בדינר בשר כמ"ש בסי' ת"ק - לפי שאי אפשר לומר שאינו אלא מודיע לו כמה בשר הוא צריך, שהרי אינו יודע כמה יתנו לו בעד דינר. וכן בכל כיוצא בזה. אבל דבר שמקחו ידוע מותר להזכיר שם דמים. 

וכן במדה, אין איסור להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע, כגון שאומר לו תן לי מדה אגוזים וכיוצא בהם מדברים שאין רגילים למדוד, שאז אינו יודע כמה מחזקת המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר אם לאו, ואם כן אי אפשר לומר שאינו אלא מודיע לו כמה הוא צריך, וניכר שמתכוין ליקח במדה דוקא כדי לידע כמה לפרוע לו, והרי זה דרך חול ודומה למקח וממכר.

אבל דבר שמדתו ידוע כגון יין ושכר וכיוצא בהם - מותר להזכיר לו שם מדה. (ובלבד שיאמר לו תן לי כך וכך מדות. אבל לא יאמר לו מדוד לי כך וכך מדות שאז ניכר שמתכוין ליקח במדה דוקא, כיון שאומר לו מדוד לי).

והעיקר כסברא הראשונה. ואף על פי כן במדינות אלו נתפשט המנהג כסברא זו להקל בהזכרת שם דמים בדבר שמקחו ידוע, ובהזכרת שם מדה בדבר שמדתו ידוע. ומכל מקום המוכר צריך ליזהר שלא לכוין המדה לגמרי כמ"ש למעלה.

(ואפילו אם הלוקח הביא מדה מתוך ביתו והמוכר ממלאה לו - לא יכוין לגמרי כיון שהלוקח מזכיר לו שם מדה כמו שנתבאר למעלה):

ב מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו. (שכיון שעכשיו אין מדתו ידוע אין זה כדרך מקח וממכר שבחול):

ג מותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים במנין. וכן לומר לחנוני תן לי עשרים ביצים או חמשים אגוזים. ואין אומרים שזה דומה למקח וממכר שמזכיר לו מנין כדי לידע כמה יתחייב לפרוע לו - לפי שאף בעל הבית בתוך ביתו דרכו להיות מונה כמה הוא נוטל שלא יטול אלא כפי הצורך.

אבל אסור להזכיר לו סכום מנין שלא יאמר לו הרי יש לך בידי חמשים אגוזים, תן לי עוד חמשים ויהיה לך בידי מאה - שהרי אין דרכו של בעל הבית להיות מצמצם כך בתוך ביתו והרי זה דומה למקח וממכר. (ואסור אפילו אומר בפירוש: השאילני):

ד המביא כדי יין לסעודה ממקום למקום דרך מבוי המעורב - לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכן ד' או ה' כדים - מפני שנראה כמעשה חול לשאת משאות, וזלזול לשבת הוא כשעושה כן במבוי שרבים מצויים בו. (וגם יחשדוהו שנושא משאות לצורך החול) אלא יביאם אחד אחד או ב' ב' בידו או על כתפו וכיוצא בזה, לשנות מדרך החול. ואפילו אם אין בשינוי קלות במשא צריך לשנות כמ"ש בסי' תק"י לענין יו"ט, והוא הדין לשבת במבוי המעורב ששוין הם בזה.

ואם אי אפשר לו לשנות כגון שזימן אורחים הרבה וצריך למהר להביאם לפניהם - מותר:

ה אבל המביא כדי יין מזוית לזוית או מבית לבית באותה חצר שאין רבים מצויים שם - יותר טוב להביאם בסל ובקופה בבת אחת מלהביא כל אחד ואחד בפני עצמו מפני שמרבה בהילוך:

ו מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול בהם - מותר להדיחם אפילו מיד אחר סעודה שלפניה. אבל לאחר סעודה שלישית אסור להדיח כלי אכילה, מפני שטורח ומכין משבת לחול. אבל כלי שתיה מותר להדיח כל היום, מפני שאין קבע לשתיה. אבל אם יודע בבירור שלא יצטרך להם עוד - אסור:

ז מדיחין עשרה כוסות, שאם יצטרך באחד מהם שותה:

ח מותר להטביל כלי חדש בשבת אפילו היה אפשר להטבילו מערב שבת ואינו חשוב כמתקן כלי הואיל ומן התורה מותר להשתמש בו בלא טבילה ואין חיוב טבילתו אלא מדברי סופרים.

ויש אומרים: שאף על פי כן חשוב כמתקן ואסור אפילו לא היה אפשר להטבילו מערב שבת. 

(אבל ביו"ט מותר להטבילו כשלא היה אפשר לו להטביל מערב יו"ט כמו שיתבאר בסי' תק"ט)

ואין צריך לומר לדברי האומרים שטבילת כלים היא מן התורה כמ"ש בי"ד סי' ק"כ שזהו תיקון חשוב לדברי הכל ואסרוהו חכמים מפני שדומה למתקן כלי ממש שהוא אב מלאכה כמו שנתבאר בסי' ש"ב.

וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לנכרי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואז אין צריך טבילה כלל - שמותר ליתן מתנה בשבת כשהיא לצורך השבת, כמ"ש בסי' ש"ו. ומכל מקום אחר השבת צריך להטבילו בלא ברכה כמו שנתבאר בי"ד שם.

ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה, ואינו נראה כמתקן מפני שאין הדבר ניכר שמתכוין להטבילו שהרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך שהרי אין הכל יודעים שלא הטבילו עדיין ולא יברך על טבילה זו כדי שלא יהא ניכר שמתכוין לשם טבילה.

ואם אי אפשר בתקנות אלו לא יטביל שהעיקר כדברי האומרים שטבילת כלים היא מן התורה כמ"ש בי"ד שם.

ומכל מקום אם עבר והטביל כלים בשבת אין קונסין אותו שלא להשתמש בהם בו ביום, כדין העושה מלאכה בשבת אפילו של דבריהם שאסור לו ליהנות ממנה עד לערב כמו שנתבאר בסי' שי"ח - כיון שיש מתירין אפילו לכתחלה:

ט כוס ששתה בו נכרי יין - מותר להדיחו לצורך היום, ואינו חשוב כמתקן כלי לדברי הכל, שהרי גוף הכלי היתר הוא אלא שהיין אוסרו, וכשמסירו ממנו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי. ומותר לטלטל כוס זה אף אם יש בו פירורי פת ששרה בו הנכרי ביין שהן אסורין בהנאה ואינן ראויים לכלום - מכל מקום הן בטלים לגבי הכוס לגמרי ואין אוסרים טלטולו כלל:

י איסור שמותר לבטלו בהיתר ע"ד שנתבאר בי"ד סי' צ"ט - אסור לבטלו בשבת שאין לך תיקון גדול מזה. אבל מותר לשער ששים אפילו נתערב מערב שבת, וכן להורות כל הוראה להיתר. ואינו חשוב כמתקן שהרי דבר זה היה מתוקן מאליו אלא שלא היה ידוע להשואל עד שבא המורה והורה לו:

יא מותר לשפשף הכלים בכל דבר המותר בטלטול כדי לצחצחם לצורך היום, חוץ מכלי כסף בגרתקון שהוא שמרי יין שנתייבשו ונתקשו - מפני שהוא מגרר את הכסף וממחקו, שהכסף הוא רך נגדו והממחק הוא מאבות מלאכות. ואף שאינו מתכוין לגררו אלא לצחצחו בלבד - מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא. 

אבל מותר לשפשף אפילו כלי כסף בנתר וחול שהוכנו לטלטל מבעוד יום אע"פ שגם הם גוררים את הכסף וממחקין אותו לפעמים - מכל מקום כיון שאינו מתכוין אלא לצחצחן בלבד ולאו פסיק רישיה הוא - מותר:

יב אין חופפין כלים במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה, ואסור מטעם שנתבאר בסי' ש"כ. אבל מותר להדיחן במים מעורבים עם מלח כמו שמותר ליטול ידיו מהם מטעם שנתבאר שם: