שכד דיני הכנת מאכל לבהמה בשבת ובו י"ב סעיפים:
א אין כוברין את התבן בכברה שיפול המוץ לארץ. ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ - שהרי זה כבורר. אבל נוטלו בכברה ונותנו לתוך האבוס ואע"פ שהמוץ נופל לפעמים מאליו דרך נקבי הכברה כיון שאינו מכוין לכך ולא פסיק רישיה הוא - מותר:
ב לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו אלא משער באומד דעתו - מפני שהמדידה אסורה משום עובדין דחול אף שלא במקום מקח וממכר, כמו שנתבאר בסי' ש"ו:
ג כבר נתבאר בסי' שכ"א שהמורסן הוא מדברים שאינן בני גיבול, ואם גבלו בשבת יש אומרים שהוא פטור מן התורה. אבל אסור מדברי סופרים לגבול מורסן לבהמה או לתרנגולים כדרכו בחול אלא ע"י שינוי, כגון לגבלו מעט מעט כמו שנתבאר שם, או אפילו הרבה בבת אחת אלא שלא ימרס בידו אחר שנתן המים לתוכו כדרכו בחול, אלא מעביר בו תרווד או מקל שתי וערב אפילו כמה פעמים עד שיתערב יפה - שכיון שאינו ממרס בידו ולא יסבב התרווד או המקל בסביב כדרכו בחול אלא מעבירו שתי וערב הרי זה שינוי גמור.
ומותר גם כן לנערו מכלי אל כלי עד שיתערב יפה. ומותר לערב המורסן בדרך זו בכלי אחד אפילו כור ואפילו כוריים כפי מה שצריך לבהמותיו היום, ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה.
ולדברי האומרים שהמגבל המורסן חייב מן התורה, ואפילו בנתינת מים בלבד בלא גיבול חייב כי נתינת המים זהו גיבולו כמו שנתבאר שם - אסור ליתן מים למורסן בשבת אפילו ע"י שינוי אלא אם נתן בו המים מערב שבת אזי אין בגיבולו בשבת איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והתירוהו ע"י שינוי בדרך זו שנתבאר. וכבר נתבאר שם שיש להחמיר כסברא זו. וכן נוהגין:
ד קשים של שבלים שאגדו בב' וג' מקומות מותר להתירן בשבת כדי שתאכל מהם הבהמה, אם אינו קשר של קיימא. אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם - מפני שכל דבר שהוא אוכל דהיינו שהוא ראוי לאכילה בלא תיקון אסור לטרוח בו להכשירו ולתקנו יותר לתענוג בעלמא.
אבל דבר שאינו אוכל, דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך מלאכה - מותר לתקנו ולעשותו אוכל. כגון עצים שקצצן מן האילן מבעוד יום ויש מאכילין אותם לבהמה בעודם לחים ומשפשפים בהם בידים להאכילם שאינם ראויים בלא שפשוף מותר לשפשפם בשבת.
וכן דלועים שהם קשים מותר לחתכם לפני הבהמה שאינה יכולה לאכלם בלא חתיכה. והוא שנתלשו מבעוד יום אבל אם נתלשו בשבת אפילו ע"י נכרי שתלשן לעצמו - אסורים בטלטול כמו שיתבאר בסי' שכ"ה:
ה מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום. ואין בה משום מוקצה אפילו לא היתה חולה כלל מבעוד יום, שלא היה דעתו עליה כלל לכלבים מבעוד יום - מפני שאין מוקצה בדבר שהסיח אדם דעתו ממנו, אלא אם כן דחאו בידים כמו שנתבאר בסי' ש"י.
במה דברים אמורים בנבלה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה ואפילו נאכלת להם ע"י הדחק בלא חתיכה - מותר לטרוח לחתכה להם יותר כמו שנתבאר למעלה. (ועיין (ס)סי' שכ"א אם מותר לחתוך בשר חי דק דק לפני העופות).
וכן אין חותכים שחת וחרובים לפני בהמה בין גסה בין דקה מפני שהם ראויים להם בלא חתיכה. וכן כל כיוצא בזה:
ו אין אובסין את הגמל, דהיינו שמאכילו בידו הרבה כל כך עד שמרחיבים בני מעיו כאבוס - שזהו טורח שלא לצורך היום. ולא דורסים דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו למקום שאין הגמל יכול להחזירו - שזהו ג"כ טורח יותר. אבל מלעיטים אותו דהיינו לתחוב המאכל למקום שהוא יכול להחזירו כשירצה. וכן העגלים אין מאמרין אותם, דהיינו לתחוב למקום שאינן יכולים להחזירו אבל מלעיטין למקום שיכולים להחזירו אע"פ שכוונתו כדי לפטמן. וכן הדין באווזין ותרנגולים שמותר לתחוב המאכל בפיהם למקום שיכולים להחזירו. וכן ביונים בייתיות:
ז וכן שאר עופות או חיות הגדלות בבית התירו לטרוח ליתן להם מזונות ומים, מפני שמזונתן עליך. אבל אין נותנין מים ולא מזונות לדבורים ולא ליוני שובך ויוני עלייה. ואפילו להשליך לפניהם אסור - מפני שאין מזונתן עליך שיוצאים ואוכלים בשדה.
אבל נותנין מזונות לפני כלב שמזונותיו עליך. ואפילו כלב של הפקר שאינו מגדלו בביתו - מכל מקום קצת מצוה יש ליתן לו מעט מזונות שהרי הקב"ה חס עליו על שמזונותיו מועטים ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים.
אבל אין נותנין מזונות לפני חזיר מפני שאין מזונותיו עליך - שהרי אמרו: ארור האיש מישראל שמגדל חזירים:
ח יש נוהגים לתת חטים לפני העופות בשבת שירה. ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך:
ט מותר להאכיל תולעת המשי - לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שיאכילו האדם:
י אע"פ שאדם מצווה על שביתת בהמתו מותר להניחה שתאכל מהמחובר בשבת, שנאמר: למען ינוח שורך וגו' - וזו היא נייחה שלה. ומותר אפילו להעמידה בידיו על גבי עשבים מחוברים ואין חוששים שמא יתלוש מהם בידיו להאכילה, לפי שהוא איסור חמור בעיני הבריות.
אבל לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול מדברי סופרים מפני שאיסורו קל בעיני הבריות וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה. ולא אסרו אלא להעמידה על גבה ממש אבל מותר לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך לעשבים אין לחוש:
יא נוטלין מאכל מלפני חמור ונותנין לפני שור - מפני שראוי הוא לו. שהחמור אינו מטיל רירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי הוא (לחתכו) לתת[ו] לפני השור. אבל אין נוטלין מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור ואינו ראוי עוד לחמור אלא ע"י הדחק, וקרוב לודאי שלא יאכלנו ונמצא טורח בחנם בשבת. ויש מחמירים ג"כ בשאר מיני בהמה שלא יטול מלפני אחת וליתן לפני אחרת שאינה מינה. ואין למחות ביד הנוהגין היתר:
יב שור שמפטמין אותו וגורפים האבוס שלפניו לתת לתוכו התבן והשעורים שלא יתערב בהם עפרורית ויקוץ במאכלו - אסור לגרפו בשבת אפילו הוא אבוס של כלי, גזרה משום אבוס שבקרקע.
ושבקרקע יש לחוש שמא כשיגרפו ויראה בו גומות ישוה אותן הגומות במתכוין כדי שלא יפלו השעורים לתוכן.
ואסור ג"כ לסלק התבן מלפניו כשהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי מפני שיש בו תבן שנמאס במדרס רגליו ואינו ראוי לו עוד והוא אסור בטלטול: