Seif 29תלג דיני בדיקת החמץ ובו מ"ג סעיפים:

א הבדיקה צריך שתהיה לאור הנר. ולא לאור הלבנה.

ולא לאור החמה - כגון אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד, כמו שיתבאר בסי' תל"ה [סעיף א] - לא יבדוק לאור החמה, אלא לאור הנר.

שאור הנר יפה לבדיקה וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים:

 

ב במה דברים אמורים בחדר מקורה שיש לו ד' מחיצות, ואין אור החמה נכנס לתוכו אלא דרך חורים וחלונות.

אבל חדר שאין לו אלא (א) ג' מחיצות, אע"פ שהוא מקורה, והוא הנקרא "אכסדרה", כיון שאורו רב מאוד, יכול לבדקו לכתחלה ביום בלא אור הנר, אפילו ביום המעונן [עיין סעיף ה']:

 

ג ואפילו חדר שיש לו ד' מחיצות, אם יש שם ארובה בגגו

(פירוש שגגותיהן היו שוין, ולא היה עליהם עוד גג אחר משופע מלמעלה)

וארובה זו היא פתוחה לגמרי, שאין בה מחיצה של זכוכית, מותר לבדוק בקרקעית החדר שכנגד הארובה ביום בלא אור הנר, אפילו הוא יום המעונן [עיין סעיף ה'].

אבל שאר קרקעית החדר שאינה כנגד הארובה ממש, צריך לבדוק לאור הנר:

 

ד וכן חלון שבכותל, אם אין בה מחיצה של זכוכית, כל מה שמכוון כנגדו ממש, אין צריך בדיקה לאור הנר, אם הוא בודק ביום, אפילו הוא יום המעונן:

 

ה וכל זה כשעבר או שכח ולא בדק בליל י"ד.

אבל לכתחלה אפילו אכסדרה ושכנגד ארובה וחלון, אין לבדוק כי אם בליל י"ד לאור הנר.

ואפילו אם רוצה להקדים ולבודקם ביום י"ג לאור החמה, אינו רשאי.

שמבטל הוא תקנת חכמים, שתקנו לבדוק בלילה, בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם.

[נראה כי תקנת חכמים הוא הבדיקה בלילה, אבל אם אינו בודק בליל יג, אינו מבטל תקנת חכמים, כדלקמן סעיף ו', אבל אינו מברך, כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים, כדלקמן סימן תל"ו [סעיף א]]

ומכל מקום, אם עבר ובדק את האכסדרה ביום י"ג, או בשאר ימות השנה, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ - יצא.

ואין צריך לחזור ולבודקה בליל י"ד לאור הנר:

 

ו אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד' מחיצות, אם עבר ובדקן ביום י"ג לאור הנר, צריך לחזור ולבודקן בליל י"ד.

לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום.

ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י"ג לאור הנר, שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה - אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י"ד.

לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל, דומה להבהקתו בלילה:

 

ז אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י"ג או בשאר לילות השנה לאור הנר, ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ - הרשות בידו.

רק שלא יברך על בדיקה זו, כמו שיתבאר בסימן תל"ו [סעיף א].

לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל י"ד, ולברך על בדיקתו, שלא להפסיד ברכה בידים.

ומכל מקום, אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום, צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת, לא פחות חדר אחד בליל י"ד.

כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין, חל החיוב גם על זה שבדק כבר, שלא לחלק בינו ובין כל ישראל.

ויש חולקין על זה ואומרים, שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י"ד, כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר.

ויש לחוש לדבריהם, שלא לברך כשחוזר ובודק חדר אחד בליל י"ד:

 

ח אין בודקין לאור האבוקה, אלא לאור נר קטן יחידי - לפי שאור האבוקה אין יכול להכניסו לחורים וסדקים, וגם הוא מתיירא שלא ישרוף בו הבית, ויהא לבו טרוד ביראה זו ולא יבדוק יפה.

ולכתחלה יש להזהר, שלא לבדוק כי אם בנר של שעוה.

אבל לא בנר של חלב, לפי שהוא מתיירא שלא יטיף ממנו על כלים כשרים.

ולא בנר של שומן, לפי שמתיירא שלא יטיף ממנו על כלי חלב.

ולא בנר של שמן, לפי שמתיירא שלא יטיף ממנו על הבגדים ויטנפם.

וגם, אינו יכול להכניסו יפה לחורים ולסדקים.

אבל בדיעבד שכבר בדק (ב) באחד מנרות הללו - יצא.

ואין צריך לחזור ולבדוק בנר של שעוה.

וכן אם הוא שעת הדחק, שאין לו נר של שעוה, הרי זה כדיעבד, ויבדוק לכתחלה בנרות אחרות.

ומכל מקום, אם אפשר לו בנר של שומן, לא יבדוק בשל חלב.

שכשהוא בודק בשל שומן אינו מתיירא רק שלא יטיף על כלי חלב אבל לא על כלי בשר, מה שאין כן בשל חלב.

ואם אין לו של שומן ויש לו של חלב, יבדוק בו ולא יבדוק בשל שמן, שאינו יכול להכניסו יפה לחורים ולסדקים כמו של חלב:

 

ט אם עבר ובדק לאור האבוקה, לא יצא.

וצריך לחזור ולבדוק לאור הנר.

ויש מי שאומר, שאין צריך לחזור ולבדוק.

ויש לחוש לדבריו, שלא לברך כשחוזר ובודק:

 

י נר של שמן שדולקין בתוכו ב' פתילות, דינו כאבוקה, שאפילו עבר ובדק בו, צריך לחזור ולבדוק.

וכן אם הדליק ב' נרות של שעוה וסמכן זו לזו ובדק בהן, לא עלתה לו בדיקה.

ואפילו קלען יחד ועשאן כעין נר אחד.

(או שדיבק וחיבר זו לזו עד שנעשו נר אחד)

מכל מקום, כיון שיש כאן ב' פתילות דולקות, הרי זו אבוקה:

 

יא אין בודקין לאור העצים.

שהעץ אינו דולק יפה כשהוא יחידי, ושני עצים אפילו הם דקים מאד, דינם כאבוקה.

ואפילו מין עץ שדולק יחידי שקורין (בלשון אשכנז קי"ן), אין לבדוק בו לכתחלה (אם יש לו נר של שעוה).

דכיון שריחו רע, וגם ניצוצות מנתזין ממנו כשדולק, יש לחוש שעל ידי כן לא יבדוק היטב:

 

[המשך הסעיפים הבאים נראה כך: אדה"ז בא לבאר, שהבדיקה שצריך לעשות מדרבנן, הוא הרבה יותר מהבדיקה שצריך לעשות מן התורה.

אמנם קודם שמבאר החיוב בדיקה מה"ת הוא מקדים, שמה"ת אם מבטל אין צריך בדיקה כלל, אבל כשאינו מבטל, צריך בדיקה.

אבל רק במקומות שיש שם ודאי חמץ.

ומבאר דרך אגב, שבמקומות אלו אם בדק ומצא כזית חמץ בתוך הפסח אינו עובר על ב"י, כיון שבדק. (וצ"ע מה נוגע פרט זה).

אבל בשאר מקומות, מה"ת אינו חייב לבדוק.

אבל מדרבנן יש חיוב לבדוק בכל המקומות שיש להסתפק שנמצא שם חמץ.]

 

יב כבר נתבאר בסימן תל"א, שמן התורה, כשמבטל את החמץ ומפקירו קודם זמן איסורו, דיו.

ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו (ג) - חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה, כשיגיע זמן איסורו, ולבערו מן העולם לגמרי.

- וכשהוא עושה כך, אם בתוך הפסח מצא כזית חמץ בביתו שלא מצא בבדיקתו, לא עבר עליו למפרע ב"בל יראה ובל ימצא", שהרי אנוס הוא, כיון שבדק כדינו -

ואינו חייב לבדוק מן התורה, אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות.

כגון הבית וחדריו שרגיל לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית, ועובר עליו ב"בל ימצא" מן התורה, אע"פ שאינו נראה לו, (עיין סי' ת"מ) כל ימי הפסח.

אבל שאר החדרים שאינו רגיל להשתמש בהן חמץ בתדירות, וקרוב הדבר שלא נשתייר בהן חמץ כזית, אין צריך לבודקן מן התורה, אע"פ שלא ביטל:

 

יג אבל מדברי סופרים, אף על פי שביטל כל חמצו, חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו בכל המקומות, שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לשם חמץ באקראי.

לפיכך כל חדרי הבית והעליות, אפילו אותן שברי לו שלא אכל בהן חמץ מעולם, הרי הם צריכים בדיקה כדינה בלילה לאור הנר.

לפי שלפעמים אדם קם מתוך סעודתו, ופתו בידו, ונכנס לחדריו להשתמש בהן תשמישיו.

כגון חדר המשכנות, שלפעמים נכנס לתוכו באמצע הסעודה, להוציא משם משכון להחזירו לבעליו, ויש לחוש שמא שכח שם את פתו, או שמא נתפרר ממנו שום פירור חמץ:

 

יד אבל אותן חדרים שאין דרך האדם ליכנס בהן בתוך הסעודה, כגון אוצרות יין ושכר שאין מסתפק מהן לשתותן או למכור מהן, וכן בית התבן, אין צריכים בדיקה, אלא אם כן ידוע לו שהכניס לשם חמץ פעם אחת:

 

טו אבל אוצרות יין ושכר שמסתפק מהן, צריכין בדיקה.

שלפעמים באמצע הסעודה הם כלים על השלחן, והולך השמש להביא מהן, ופתו בידו.

וכן החדרים שמשימין בהם מלח או גבינות או מיני כבושים או נרות, הרי הם צריכים בדיקה.

שלפעמים הם כלים באמצע הסעודה, והולך השמש להביא מהן ופתו בידו:

 

טז אבל אותן חדרים שמשימין דברים שיש קבע לסיפוקן, דהיינו שהשמש יודע קודם הסעודה כמה צריכין לסעודה זו והולך ומביא, ואין צריך להביא עוד באמצע הסעודה.

כגון אוצרות של שמן וכיוצא בו, דברים שאין רגילין בהן תדיר, ואין דרך לימלך ולהביאן עוד על השלחן באמצע הסעודה - אין צריך בדיקה.

ואם הוא מקום שרגילין להדליק בו נרות של שמן, צריך בדיקה, אם דרך להסתפק ממנו לנרות:

 

יז חורים שבכותל הבית, וכן זיזים הבולטים מהכתלים, אם אינן גבוהים יותר מדאי ולא נמוכים יותר מדאי, הרי הן צריכין בדיקה.

לפי שדרך להשתמש בהן.

(אבל חורים קטנים מאד, וכן הסדקים קטנים שבכותלים שאין ראוין לשום תשמיש, אינם צריכים בדיקה)

ויש לחוש לשמא נשתמש בהן חמץ, ונשאר מונח שם פירורי חמץ.

אבל אם גבוהים כל כך עד שאין יד אדם מגעת לשם, וכן אם הם נמוכים למטה מג' טפחים סמוך לקרקע הבית - אינם צריכים בדיקה, שמן הסתם לא נשתמשו בו.

אבל אם ידוע לו שנשתמש בהן חמץ אפילו פעם אחת, הרי הן צריכין בדיקה.

ובבית שהתינוקות מצויין בו, אפילו הנמוכים מג' טפחים צריכין בדיקה, שמא הצניעו שם התינוקות מעט חמץ:

 

יח וכל זה בחורים שבכתלים.

אבל החורים וסדקים שבקרקעית הבית, צריכין בדיקה, אף על פי שאין תינוקות מצויין שם.

שיש לחוש שמא נפל ונתגלגל לשם מעט חמץ:

 

יט ואם קרקעית הבית היא מרוצפת בנסרים, ויש ביניהם חורים קטנים עמוקים, ואין יכול להכניס את ידו לתוך החור לבדוק, אין צריך לקעקע את הנסרים לבדוק תחתיהם. (ד)

ואפילו אם ראה שנפל חמץ לחור זה הקטן, ואם לא יוציאנו משם יהיה מונח שם כל ימי הפסח, אעפ"כ אין מטריחין אותו להוציאו משם, אלא מבטלו ודיו.

שהרי עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח, וזה החמץ שהוא מונח במקום שאינו יכול להכניס ידו לתוכו, בודאי לא יאכלנו בפסח:

 

כ וכן הדין בחור שהוא רחב ויכול להכניס ידיו לתוכו, אלא שהוא עמוק מאד ואין יד אדם מגעת לבדוק בכולו, בין שהחור הוא בכותלי הבית בין שהוא בקרקעיתו, הרי הוא בודק בתוכו עד מקום שידו מגעת, והשאר די לו בביטול, אפילו יש שם ודאי חמץ. עיין סוף סי' תל"ח:

 

כא כותל עב מאד, שהוא מחיצה בין ב' בתים של ב' בני אדם, והחור עובר בתוכו מעבר אל עבר.

זה בודק מצד זה עד מקום שידו מגעת וזה בודק מצד זה עד מקום שידו מגעת, ושאר אורך החור שבאמצע הכותל, יש לחוש שמא נתגלגל לתוכו חמץ מצד זה ושמא נתגלגל לתוכו חמץ מצד זה, לפיכך שניהם חייבים לבטל כל חמץ שיש בו, אפילו אינן יודעים בבירור שיש שם חמץ:

 

כב ואם זה הכותל הוא מחיצה בין ביתו של ישראל לביתו של נכרי, לא יבדוק הישראל כלל את חורי הכותל העוברים בתוכו מעבר אל עבר.

ואפילו אם יש שם חמץ ודאי בתוכו, אין צריך לבדוק ולהוציאו משם בליל י"ד, מפני חשש סכנה.

שכשיראה הנכרי את הישראל שהוא ממשמש בחור לאור הנר, יאמר "כשפים הוא עושה לי".

ומכל מקום, למחר ביום י"ד, יבדוק בו לאור היום, עד מקום שידו מגעת, אפילו אין שם חמץ ודאי.

שכשממשמש בו לאור היום, אין כאן חשש סכנה, שהרי כך היה משתמש בו כל ימות השנה לאור היום.

(שכל חור שאין דרך להשתמש בו כלום, אין צריך בדיקה כלל, כמו שנתבאר למעלה)

והשאר די לו בביטול, אפילו יש שם ודאי חמץ:

 

כג גג המשופע, כמו גגות שלנו, אין צריך בדיקה.

מפני שאינו ראוי לשום תשמיש.

(אבל גג השוה שתחת גג המשופע, אם דרך להשתמש, צריך בדיקה.

אלא אם כן הוא מיוחד לתשמיש שאין דרך להשתמש בו באמצע הסעודה.

כגון שעשאו אוצר ליין או שכר, ואינו מסתפק ממנו כלל לא לשתות ולא למכור, וכל כיוצא בזה.

כמו שנתבאר למעלה)

ואפילו גג משופע שהוא נמוך מאד, ואפילו הוא עומד בתוך הבית, כגון גג המגדל.

(פירוש, כגון אלמע"ר או שאפ"ע בל"א, ומצניעים בתוכו כלים ואוכלים)

אין צריך בדיקה.

אבל תוך המגדל, וכן תוך התיבות, צריכים בדיקה, שהוא משתמש בהם חמץ לפעמים:

 

כד רפת של בקר, אין צריך בדיקה.

שכל חמץ שנפל שמה, יש לתלות שהבהמות אכלוהו.

והרי יש כאן ספק ספיקא.

שמא לא היה שם חמץ מעולם, ואם תמצא לומר היה, שמא אכלוהו הבהמות.

וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ:

 

כה וכן לול של תרנגולים, אין צריך בדיקה.

שכל חמץ שהיה שם, יש לתלות שהתרנגולים אכלוהו.

(ה)

וכן בית שהתרנגולים מצויין בו, אין צריך בדיקה בקרקעיתו.

במה דברים אמורים, כשסמוך לפסח, דהיינו כל שלשים יום לפני הפסח, נזהר שלא לאכול חמץ בתוך זה הבית.

אבל אם לא נזהר מלאכול בתוכו חמץ בתוך שלשים יום לפני הפסח, הרי קרקעיתו צריך בדיקה כדינה בלילה לאור הנר.

דכיון שאכלו שם חמץ, א"א שלא נפל שם חמץ על הקרקע, והרי יש כאן ודאי חמץ וספק אכלוהו התרנגולים וספק לא אכלוהו, ואין ספק מוציא מידי ודאי (ו).

אבל כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב קודם פסח, דהיינו קודם ל' יום, יש בו ב' ספיקות להקל, שמא אכלוהו, (ושמא לא הכניסו לשם חמץ), ואם תמצא לומר שלא אכלוהו התרנגולים, שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל, כמ"ש בסי' תמ"ב *:

[* ואע"פ שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת, אף שיש כמה ספיקות להקל:

שמא לא הכניסו שם חמץ מעולם.

ואם תמצא לומר הכניסו, שמא חזרו ונטלוהו כולו משם, ולא נשתייר ממנו שם כלום.

ואם תמצא לומר נשתייר ממנו מעט, שמא היה זמן רב קודם הפסח ונתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב?

היינו לפי שעיקר תקנת חכמים שתקנו לבדוק ולחפש אחר החמץ אינה אלא על הספק שמא יש שם חמץ.

ומן התורה אין לחוש כלל לספק כזה, שכלל גדול בתורה, "אין מחזיקין ריעותא", כמבואר ביורה דעה סי' ל"ט.

אלא שחכמים מחמת חומר איסור החמץ החמירו לחוש אף לספק כזה, ולכן התקינו מצות הבדיקה.

ואם כן, מה לי ספק אחד ומה לי כמה ספיקות?!

אבל ספק הרגיל מאד, שרגילות היא שהתרנגולים וכיוצא בהן אוכלין כל מה שמוצאין, והוא קרוב לודאי.

אלא שספק זה בלבד, אינו יכול להוציאו מידי ודאי גמור, דהיינו חזקת חמץ שהיה שם, שודאי גמור עדיף מקרוב לודאי.

אבל אם יש להסתפק עוד ספק אחר, דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אף על פי שספק זה אינו קרוב לודאי, מכל מקום על ידי ספק זה הורע כוחו של הודאי גמור.

דכיון שיש להסתפק ספק אחר, הרי אינו ודאי גמור, ואינו אלא כקרוב לודאי שיש כאן חמץ, ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי.

ועיין בסימן תמ"ד, שאפילו בית הצריך בדיקה בקרקעיתו, אין צריך לבדוק ולחפש אלא אחר פירורין גדולים קצת.

אבל פירורים הדקין אפילו רואה אותם מונחים על גביו, אין צריך להגביהם ולבערם.

אם הם מונחים במקום דריסת רגלי בני אדם, שמאליהם הם מתבערים על ידי דריסת הרגלים.

אלא אם כן רואה אותם מונחים שם לאחר שהגיע שעה ששית, שאז הוא חייב לבערם מן העולם, מיד שיראם.

עיין שם.]

 

כו וכן הדין בכל החדרים שאין צריך בדיקה כלל, מחמת שאין דרך להכניס בהן חמץ מעולם, וראה קודם שלשים יום שהכניס עכבר בהם חתיכות חמץ, אין צריך לבודקן בליל י"ד, מטעם שנתבאר.

אבל אם ראה תוך שלשים יום צריך לבודקן בליל י"ד, וע"ד שיתבאר בסי' תל"ח.

ועיין בסי' תס"ה:

 

כז וכן (ז) רפת של בקר ולול של תרנגולים, אם ידוע לו שהיה בהם וודאי חמץ בתוך ל' יום לפני הפסח אלא שאינו יודע היכן הוא מונח שם, הוא חייב לבדוק ולחפש בהם את החמץ בליל י"ד לאור הנר ולהוציאו משם.

ואם הוא רוצה ליתן לפני הבהמות ותרנגולים לאכול [בבוקרו של יום י"ד,, כדברי המשנה תחלת פרק כל שעה] זה החמץ [שהוציאו בליל י"ד לאור הנר] או חמץ אחר [רוצה ליתן לפניהם בבוקרו שלי יום י"ד, שהחמץ עדיין מותר בהנאה הוא, והרי נתבאר שאין לסמוך שיאכלוהו ודאי, כשידוע לו שהכניס לשם חמץ ודאי],

צריך הוא לעמוד עליהם, עד שיגמרו לאכול, ולעיין עליהם שלא ידחפו ויגלגלו מן החמץ כלום למקום אחר צנוע שאינו נראה.

שמא יהא מונח שם עד כניסת הפסח, ויעבור עליו ב"בל ימצא".

ואם נשתייר מעט חמץ מאכילתם, יטלנו משם ולא יניח לפניהם, שמא ישאר מונח שם עד כניסת הפסח.

ואפילו אם דעתו לילך אליהם כשתגיע שעה ששית ולראות אם מונח שם מעט חמץ שיבערנו.

מכל מקום יש לחוש שמא כשתגיע שעת הביעור חמץ ישכח על החמץ שנתן לפניהם.

לפי שלא יעלה על דעתו אז לחוש שמא נשתייר מעט חמץ מאכילתם.

לפיכך צריך הוא בשעה שהוא נותן לפניהם לאכול, שלא לזוז מהם עד שיגמרו לאכול.

ויצניע המשוייר, כדרך שיתבאר בסימן תל"ד.

שאז בודאי לא ישכח לבערו בשעת הביעור, כמו שאין שוכח לבער כל חמץ הידוע לו:

 

כח קרקעית החצר אין צריך בדיקה, לפי שעורבין ושאר עופות מצויין שם, והם אוכלים כל חמץ שנופל.

ואפילו אם ידוע לו שיש שם בחצר ודאי חמץ, אין צריך ליטלו משם בשעת בדיקת ליל י"ד.

ואפילו לכתחלה יכול להשליך חמץ לחצר קודם שתגיע שעה ששית, וכשתגיע שעה ששית ילך לראות החמץ בחצר.

ואם עדיין הוא מונח שם, שלא אכלוהו העורבים, חייב לבערו מן העולם לגמרי, מיד שיראנו, כמו שיתבאר בסימן תמ"ה.

ואין חוששין שמא ישכח לילך ולראותו כשתגיע שעה ששית.

שאף אם ישכח עליו, אין כאן איסור.

שבודאי נטלוהו העורבין קודם שהגיע שעה ששית, והוליכוהו למקום שבאו משם.

ואף על פי שנתבאר למעלה, ויתבאר בסימן תל"ח, ותל"ט שאין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ?

מכל מקום (ח) נטילת העורבים וכיוצא בהם, וגרירת החולדה והעכברים וכיוצא בהם, היא ודאית.

אלא שהאכילה היא ספק, כי שמא לא היו רעבים באותו שעה.

לפיכך גבי עכברים וכיוצא בהם, משאר מיני חיה הגדלים בבית, אנו מחמירים בודאי חמץ, שאף אם גררוהו הרי הוא טמון בבית או בחצר, ועובר עליו בבל ימצא, ואין כאן צד היתר אלא לתלות שמא אכלוהו, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

אבל עורבים וכיוצא בהם, שאינם בני תרבות, וממקום אחר הם רגילין לבוא לכאן, א"כ כשנטלוהו בוודאי הוליכוהו למקום שבאו משם.

אלא שלכתחלה אין לסמוך על זה כשמגיע זמן הביעור, דהיינו תחלת שעה ששית, דכיון שהיה יכול לילך לחצר ולראות אם החמץ מונח עדיין שם, ילך ויראנו:

 

Recording from subsection 29-31 סעיף כט-לא

כט החורים שבכותלי החצר, אם אינן גבוהים יותר מדאי ולא נמוכין יותר מדאי, הרי הם צריכין בדיקה, אם דרך להשתמש בהם.

לפי שהעורבים אינם מצוים בחורים:

 

ל חמץ שנפלה עליו מפולת, (פירוש גל של אבנים ועפר).

אם אין הכלב יכול להריח ריחו ולחפש אחריו, דהיינו שיש עליו גובה ג' טפחים, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, אף על פי שלא בטלו. (ט)

ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה, אף לאחר שהגיע זמן הביעור, ובכך הוא מבוער מן העולם.

ולאחר הפסח יכול לפקח את הגל ולחזור ולזכות בחמץ הטמון.

אבל מדברי סופרים, אפילו אם נפלה עליו מפולת מאליו, צריך לבטלו קודם שתגיע שעה ששית.

גזירה, שמא יתפקח הגל בתוך הפסח ויתגלה החמץ ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, אם לא היה מבטלו קודם שעה ששית.

שמשעה ששית ואילך אינו יכול לבטל עוד, דכיון שאינו יכול עוד ליהנות ממנו מחמת גזירת חכמים שאסרוהו בהנאה מתחלת שעה ששית ואילך, הרי אין לו שום חלק וזכות בו, ואינו נקרא שלו, שיוכל לבטלו ולהפקירו.

ואם לא בטלה קודם שעה ששית.

יש אומרים שאף על פי שעבר על מצות חכמים, אין קונסין אותו לפקח את הגל להוציא את החמץ משם ולבערו מן העולם.

ויש חולקין על כל זה ואומרים, שאף שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, אינו כמבוער מן העולם לגמרי, אלא הרי הוא כטמון בבורות שיחין ומערות, שעובר עליו בבל ימצא מן התורה, כמו שיתבאר בסימן ת"מ.

לפיכך אם אינו רוצה לפקח את הגל להוציא החמץ ולבערו בזמן הביעור, הרי הוא חייב מן התורה לבטלו קודם שתגיע שעה ששית.

ובביטול זה הוא יוצא ידי חובתו אף מדברי סופרים.

שהרי עיקר גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח, אם יבטלנו ולא יבערנו מן העולם לגמרי.

וחמץ זה שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, שאין הכלב יכול להוציאו משם ולהניחו במקום מגולה, אין לחוש בו שמא יבוא אדם לאכול ממנו בפסח, כיון שכל ימי הפסח יהיה טמון ומכוסה מן העין.

אבל אם לא ביטלו קודם שעה ששית, חייב הוא מן התורה לפקח את הגל להוציא החמץ משם ולבערו.

ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידים, כגון שהוא מקום שמצוים שם עקרבים,

(אבל נחש לא ברי היזקא, עיין סי' ק"ד)

באשפות ובגלים הרי הוא (י) חייב לשכור פועלים שיפקחו את הגל ע"י מרא וקרדום וכיוצא בהם, בענין שאין בו חשש סכנה, עד שיוציאו את החמץ משם.

ולענין הלכה (יא) יש להחמיר בשל תורה כסברא אחרונה.

ומכל מקום, אם נפל עליו גל גדול שאי אפשר לפקחו אפילו על ידי מרא וקרדום, והרי זה החמץ אבוד מבעליו ומשאר כל אדם, הרי זה כמבוער מן העולם לגמרי, לדברי הכל.

ואפילו לכתחלה (יב) אינו צריך לבטלו כלל.

שהרי אמרה תורה, "ולא יראה לך חמץ, שלך אי אתה רואה", וחמץ זה אינו נקרא שלך.

דכיון שאינו יכול להוציאו מן הגל הרי אין לו שום זכות בו:

 

לא ואם נפל עליו גל קטן, בענין שהכלב יכול להריח ריחו ולחפש אחריו ולהוציאו משם, דהיינו שאין עליו גבוה ג' טפחים, אע"פ שביטלו והפקירו, חייב הוא לפקח את הגל ולבער החמץ בזמן הביעור.

גזרה (יג) שמא כשיוציאנו משם הכלב לאכלו, ישייר מעט מאכילתו ויניחנו מגולה, וכשיראה אדם, ישכח ויאכלנה.

ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידים, חייב הוא לפקח את הגל על ידי מרא וקרדום, בענין שאין בו סכנה:

 

לב במה דברים אמורים, כשברי לו עכשיו בזמן הביעור שיש ודאי חמץ בתוך הגל.

אבל אם לא ברי לו עכשיו בשעת הביעור שיש בגל ודאי חמץ, כגון חורים שבכותל שנשתמש בהם חמץ ואח"כ נפל הכותל ונעשה גל.

שיש להסתפק ולומר, שמא כבר ניטל החמץ מהחורים קודם שנפל הכותל ולא נשתייר ממנו מאומה בהחורים, ועכשיו בזמן הביעור אין מן החמץ כלום בתוך הגל.

ולפיכך אם כבר ביטל את החמץ הזה, או שיכול עדיין לבטלו,

- שאף אם יש עדיין בתוך הגל, אינו חייב להוציאו משם ולבערו מן התורה אלא מדברי סופרים -

לא הטריחוהו חכמים להוציאו משם ע"י מרא וקרדום, כיון שאפשר שאין שם חמץ כלל.

וגם לא הצריכוהו לבדוק ולחפש בגל בידים ולבטוח על הקב"ה שלא יזיקנו עקרב, ששלוחי מצוה אינן ניזוקין.

(והא דחיישינן לסכנה גבי חור שבין ישראל לנכרי?

התם שכיחא היזקא, והיכא דשכיחא הזיקא לא סמכינן אניסא אפילו כשעוסק במצות המקום.

שנאמר, "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח וגו'".

אבל הכא לא שכיחא הזיקא.

שמא אין כאן עקרב כלל בגל.

ואם תמצא לומר יש בו, שמא לא יגע בו בידיו כשיבדוק ויחפש בגל.

ואם תמצא לומר יגע בו, שמא לא יזיקנו, כי לא יוכל מחמת שהוא מוטמן בגל.

ואין כאן אלא חששא בעלמא, ולא חיישינן לה אלא לאחר שהשלים המצוה כמו שיתבאר)

לפי שחשו חכמים, שמא תאבד לו מחט בגל זה קודם בדיקה זו.

(שבשעת הבדיקה בודאי לא יאבד ממנו כלום ע"י טרדתו בבדיקה, ששלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בגופם ולא בממונם)

ולא ירצה לחפש אחריה קודם בדיקה זו, לפי שיתיירא מעקרבים המצויין שם, רק בשעת בדיקה שאז הוא עוסק במצוה יחפש גם אחר המחט.

ויש לחוש שמא גם אחר גמר הבדיקה יחפש גם כן אחר המחט, ואז אין עוסק במצוה כלל, ויוכל לבא לידי סכנה*.

[*אבל בשעת הבדיקה, אפילו מחפש גם אחר המחט, הוי ליה עוסק במצוה.

כמו, "האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, או שאהיה בן עולם הבא, דהוי צדיק גמור במצוה", אף שמתכוין גם להנאתו.

ולא אמרינן שלא לשמה הוא עושה.

אלא קיים מצות בוראו, שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין בה אף להנאת עצמו שיחיה בנו או שיהיה בן עולם הבא.]

אבל אם לא ביטלו, וכבר הגיע שעה ששית שאין בידו לבטלו, חייב הוא לפקח (יד) ע"י מרא וקרדום, ולבדוק ולחפש, שמא יש שם מן החמץ שנשתמש בחורין תוך ל' יום לפני הפסח.

אבל החמץ שנשתמש בהם קודם ל' יום, יש בו כמה ספיקות להקל.

שמא ניטל כולו מהחורים.

ושמא נתעפש באורך זמן.

(ושמא יש עליו גבוה ג' טפחים, שהוא כמבוער מן התורה)

ואין צריך לבערו אלא מדברי סופרים.

וחכמים לא הטריחוהו לפקח הגל על ידי מרא וקרדום, כיון שאין שם חמץ ודאי:

 

לג וכל זה כשהוא בענין שיש להסתפק שמא יש שם חמץ מונח בגל, ואין עליו גבוה ג' טפחים.

אבל אם ברי לו שאם יש שם חמץ בגל יש עליו בודאי גבוה ג' טפחים, אין צריך לטרוח ולפקח בגל ע"י מרא וקרדום, אע"פ שנשתמש חמץ בחורים תוך ל' יום.

דכיון שיש כאן ספק שמא אין מן החמץ שנשתמש בחורים כלום בתוך גל זה, שכבר ניטל כולו מן החורים קודם שנפל הכותל, לכך יש להקל כהאומרים, שהחמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים אין צריך לפקח בגל כלל כדי לבערו, אע"פ שלא ביטלו, ואין בידו לבטלו:

 

לד חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים וביטלו קודם שעה ו' כמשפטו, ולאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ, הרי הוא מותר (טו) אפילו באכילה.

שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס שקנסוהו חכמים על שעבר בבל יראה ובל ימצא מן התורה או מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' תמ"ח, וחמץ זה שנפלה עליו מפולת לא עבר עליו כלום, אין לנו לקונסו.

(ועי' בסי' תל"ו, שאם בשעה שנפלה עליו המפולת על החמץ היה בדעתו לפנות הגל לאחר הפסח ולזכות בחמץ שתחתיו, הרי זה אסור בהנאה. ע"ש הטעם):

,

לה דרך אוצרי יין ושמן, לסדר חביותיהן שורות שורות עד שממלאין כל קרקע המרתף בשורות של חביות, וחוזרין ומניחין חביות על חביות כשורות התחתונות, על פני כל אורך ורוחב המרתף.

וחוזרין ועושין כן כמה פעמים, עד שנתמלא כל המרתף חביות מקרקעיתו עד תקרתו, על פני כל ארכו, [בשו"ע המוסגר מתחיל כאן, אבל להקל על הלומד, שמתי המוסגר אחרי המילים "ועל פני כל רחבו.] ועל פני כל רחבו.

(פירוש מן הכותל שבו פתוח הפתח, ועד הכותל שכנגדו נקרא אורך. [היינו, אם הפתח הוא במזרח, ממזרח למערב הוא המרתף]

ומן הכותל שבצד זה ועד הכותל שבצד זה, נקרא רוחב, [היינו מדרום לצפון])

 

- כשהוא בא לבודקו מחמץ,

(וכגון שדרך להסתפק ממנו, שהוא צריך בדיקה, כמו שנתבאר למעלה)

אין צריך לבדוק בכולו.

אלא בודק בין החביות שבשתי שורות העליונות הסמוכות לכותל שבו הפתח.

דהיינו, שורה אחת על פני כל רוחב המרתף, מהכותל שבצד הפתח עד הכותל שכנגדה.

[(בדוגמא שלפנינו הפתח הוא בכותל המזרחי), א"כ צריך לבדוק שורה אחת שעובר לפני כותל המזרחי, שורה זו מתחילה בכותל הדרומי שהוא מצד ימין של הפתח . וסוף השורה מגיע עד הכותל שכנגדה, שהוא כותל הצפוני שהוא משמאל הדלת.]

והוא אורך שורה זו [שורה זו עוברת לרוחב המרתף (כנ"ל שמדרום לצפון הוא רוחב המרתף), אבל הוא אורך של שורה זו, כי כשמדברים אודות שורה שעוברת מדרום לצפון שורה זו הוא אורך השורה]

ורחבה, [של שורה זו] הוא אורך [נקרא "אורך" ע"ש אורך המרתף] חבית אחת.

 

ושורה זו, היא סמוכה לכותל שבו הפתח, והיא עליונה על גבי כל השורות הסמוכות לכותל זו.

ועוד בודק בשורה שתחת שורה זו, ודיו.

שבשתי אלו שורות, רגיל השמש להניח פתו בשעה שמוזג יין מן החביות:

 

לו בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה בליל י"ד לאור הנר, מפני שהתינוקות מכניסין בהן חמץ כל השנה.

והשמשים אינם נזהרים לבדוק בלילה, אלא מכבדין היטב ביום.

ולא יפה הם עושים, וצריך להזהירם על כך שיקיימו מצות חכמינו כתיקונה.

(ויכולין לברך על בדיקה זו).

אבל א"צ לבטל אחר הבדיקה.

לפי שאין יכולים לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלהם, שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו:

 

לז אם עבר ולא בדק בתי כנסיות ובתי מדרשות בליל י"ד, יכול לבודקם לכתחלה ביום י"ד לאור היום, ואין צריך לבדוק לאור הנר.

לפי שדרך להרבות בהם חלונות, ויש בהם אורה גדולה, והרי דינם כדין אכסדרה, שנתבאר למעלה.

וכן שאר בתים וחדרים שיש בהם חלונות הרבה, ואורה גדולה, דינם כאכסדרה:

 

לח כל חדר הצריך בדיקה, צריך לכבדו קודם הבדיקה.

לפי שקודם הכיבוד יש עפרורית הרבה, ואינו יכול לבדוק יפה.

ויזהיר כל אדם את בני ביתו, שיכבדו גם תחת המטות, שמא נתגלגל לשם מעט חמץ:

 

לט ואחר שכיבדו היטב בכל המקומות, צריך הוא לחזור ולבדוק בכל המקומות לאור הנר בחורים ובסדקים הצריכין בדיקה, שמא יש שם מעט חמץ.

שהכיבוד אינו מועיל כלום, למה שבחורים וסדקים:

 

מ ואפילו <(טז)> תחת המטות צריך הוא לבדוק לאור הנר אחר הכיבוד, אלא אם כן תרנגולים מצויין שם, שאז יש לתלות שהם אכלו כל החמץ שנתגלגל תחת המטות:

 

מא אבל <(יז)> תחת הספסלים צריך לבדוק לאור הנר, אף אם מצויין שם תרנגולים.

לפי שאי אפשר שלא נפל לשם חמץ, אם הוא חדר שאוכלין בו, והרי יש כאן חמץ ודאי תחת הספסלים, ואין ספק אכילת התרנגולין מוציאה מידי ודאי חמץ:

 

מב ויזהר כל אדם לבדוק ולנער הבתי ידים, והכיסים של הבגדים, שלו ושל התינוקות.

לפי שלפעמים מכניסין בהן חמץ.

ואין צריך לבודקן בליל י"ד.

שהרי למחר כשיאכל חמץ אפשר שיחזור ויכניס בהן חמץ, ומה הועיל בבדיקתו.

אלא יבדקם וינערם למחר בשעת הביעור.

ואף אם רוצה להחמיר על עצמו ולבודקם בליל י"ד - צריך לחזור ולבדקם למחר בשעת הביעור, שמא חזר והכניס בהם מחמץ שאכל אחר הבדיקה:

 

מג וכל זה במי שדרכו לפעמים ליתן חמץ לתוך הבתי ידים והכיסים של הבגדים.

אבל מי שלעולם אין דרכו בכך, אין צריך בדיקה כלל, לא בליל י"ד ולא בשעת הביעור.

ומכל מקום, המחמיר תבא עליו ברכה:

___________________________________

קונטרס אחרון סימן תלג

 

(קונטרס אחרון א) ג' מחיצות כו' והוא הנקרא אכסדרה כו'. עיין המחלוקת שבין המג"א להחק יעקב, ובזה נחלקו ג"כ רש"י ותוס' סוף פרק ט' דעירובין. וכיון דהתם קיימא לן כפירוש התוס', שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ור"ח, כמ"ש הב"י בסוף סי' שס"א, וכן פסק רמ"א שם*, א"כ ה"נ קיי"ל כהחק יעקב. וכן משמע בהדיא ממ"ש רמ"א בדרכי משה בשם המרדכי. וכ"כ הב"ח ועולת שבת דבית הכנסת ובית המדרש נבדקין לאורן ע"ש, וכ"ש חדר הפרוץ ברוח רביעית לגמרי:[* אלא דפסק כרבינו תם דסבירא ליה דבשתי מחיצות נמי מיקרי אכסדרה אבל סתם אכסדרה היינו שיש לה שלש מחיצות.]

(קונטרס אחרון ב) בא' מנרות הללו כו'. המ"א כתב דשל שמן דינו כאבוקה, אבל שאר כל האחרונים חולקין על זה. עיין בב"ח ובעולת שבת ובאלי' זוטא ובפרי חדש ובחק יעקב, ומסתבר טעמייהו, שהרי לא נזכר איסור זה בגמרא, ואדרבא כל סתם נר שבמשנה וגמרא הוא של שמן, ובלאו הכי בדברי סופרים הלך אחר המיקל, וכל שכן שהמקילים הם רבים, ובפרט שהט"ז מיקל אפילו באבוקה שא"צ לחזור ולבדוק ע"ש:

(קונטרס אחרון ד) חייב הוא כו' מן התורה כו' לא עבר עליו למפרע כו'. אף דהפרי חדש כתב דהרא"ש והטור סבירא להו דהמוצא חמץ בפסח אחר בדיקתו עובר עליו למפרע אם לא ביטלו, ולפי זה אין בדיקה מועלת כלום מן התורה בלא ביטול, ע"ש בסי' תל"א, וכך כתב העולת שבת סי' תל"ד דלהטור הביטול שלאחר הבדיקה היא מדאורייתא, מכל מקום לענין פסק הלכה הסכים שם העולת שבת כדעת רש"יור"ן החולקים על הטור (ולזה הסכים ג"כ הפרי חדש). והט"ז בסי' תל"ד סק"ג הסכים גם דעת הטור לרש"י שאינו עובר עליו אלא משעת מציאה ואילך, דקודם שמצאו אנוס הוא דשגיאות מי יבין, עיין שם שהוכיח כן מדברי הרא"ש. וזהו ג"כ כוונת המ"א שם סק"ה בשם הרא"ש, דלא כפרי חדש בשם הרא"ש.מיהו מאי דמשמע שם מהמ"א לדעת הרמב"ם והרא"ש דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר למפרע על חמץ שמצא בתוכו, ואין צריך לומר אם עדיין לא מצאו שאינו עובר עליו אף אם ישנו שם, כיון שאינו ידוע לו היכן הוא לא קרינן ביה לא ימצא, וכמ"ש התוספות ריש פרק כל שעה, לא קיימא לן הכי, אלא כמ"ש הר"ן והפרי חדש, וכ"כ העולת שבת ואלי' זוטא בסוף סימן תל"ז, דלאחר זמן איסורו אין הנשים וקטנים נאמנים לומר אנו בדקנוהו דכיון שאינו יכול לבטל הוי ליה מדאורייתא. וכן הוא בגמרא בהדיא ע"ש. וכן משמע בהדיא בטוש"ע ואחרונים סי' תל"ט גבי צבור חמץ ולפניו ב' בתים דאם לא ביטל ה"ל ספיקא דאורייתא אף שאינו ידוע לו מקומו. ויותר מזה מבואר שם גבי ספק על ספק לא על, וכן הניח בזוית זו ולא ידע מנין הככרות שהניח ומצא בזוית אחרת, דאם לא ביטל הוי ליה ספיקא דאורייתא וצריך לחזור ולבדוק. ומכל שכן שצריך לבדוק החדרים שנשתמש בהם חמץ בקביעות כל השנה, שקרוב לודאי שיש בהם חמץ כמ"ש הט"ז סי' תל"ה והב"ח ומ"א סי' תל"ג סק"י, וכ"מ בהדיא במ"א וט"ז וחק יעקב סי' תל"ה דס"ל דאף בי"ט צריך לבדוק, והכי קיימא לן שם, ואף בלא ביטול מיירי כמבואר שם, ואם אינו עובר מן התורה על חמץ שאינו ידועה לו א"כ ממה נפשך לא יבדוק בי"ט אם לא ימצא כלום בבדיקתו א"צ לבדוק ואם ימצא יעבור עליו מן התורה. ואף לפי מ"ש הכ"מ ספ"גדאינו עובר משום דאנוס הוא בתקנת חכמים, מכל מקום לכתחלה אין להביאו לידי אונס, ויותר טוב שלא יבדוק ולא יעבור עליו כלום מן התורה משיבדוק וימצאנו ויעבור עליו מן התורה אלא שיהא אנוס בתקנת חכמים. ועוד דגם בחול המועד לא ה"ל להצריכו לבדוק, דמיד שימצאנו אם ישהה מעט קודם שיבערנו עובר עליו מן התורה, לדעת הרמב"ם ורוב המפרשים כמ"ש הפרי חדש סימן תל"אוכמו שיתבאר בסימן תמ"ו*, ויותר קרוב לבוא לידי שהייה מעט אם ימצאנו משיבוא לאכלו כשלא יבדוק אחריו כלל. אלא ודאי דאף שלא מצאו עובר עליו אם ישנו ברשותו. ומ"ש הרמב"ם בפ"ג שהיה דעתו עליו כו', היינו לאפוקי אם ביטלו שהסיח דעתו ממנו כמ"ש הרמב"ם בפרק ב'**, וכך הבין הפרי חדש בדעת הרמב"ם, וכך הבינו כל נושאי כליו, מדלא פירשו מאין יצא לו דין מחודש כזה:[* וכדמשמע בהדיא בגמרא דלמא משכחת לה לבתר איסורא כו' ע"ש, משמע דמיד קודם שיבערנה עובר עליה אם שוהה מעט אף על פי שדעתו לבערו אחר כך. ואין לומר דחיישינן שמא יחוס עליה לבערה כדפירש רש"י, דהא לשיטת התוס' לא הוזכר בגמרא דחיישינן שיחוס עליה.** וכן משמע מסיום לשונו שהרי לא ביער ולא ביטל.](ד) ואפילו אם ראה כו' אין מטריחין כו'. זה נלמד מחור עמוק שבכותל, דהשאר די בביטול אף בודאי חמץ*.ואין לומר דשאני חור שבכותל שיש לחוש שמא יגררו חולדה ועכברים בפסח את החמץ ויניחוהו במקום מגולה, כמו שחוששין במפולת פחות משלשה טפחים**, דאם כן בבור נמי ניחוש לחולדה וברדלס המצויים בבורות (כדאיתא בגמרא גבי שפחתו של מ[צ]יק כו') ובשפתי בורות (כדאיתא בעובדא דחולדה ובור) שמא יגררוהו משם ויניחוהו במקום מגולה, דאפילו מעיר לעיר דרכם לגרר כדאיתא במשנה וכל שכן מהבור לשפתו. ועוד חמצו של נכרי המופקד אצל ישראל לא תועיל לו מחיצה שמא יגררו ממנו העכברים ויניחו חוץ למחיצה. אלא ודאי דלגרירה לא חיישינן, כמו דלא חיישינן שמא כבר גיררו להצריך לבדוק במקומות שאין צריך בדיקה מטעם המבואר במשנה דאין לדבר סוף, הכי נמי לא חיישינן שמא יגררו בפסח משום דאין לדבר סוף, שהרי אי אפשר לבער כל חמץ שבעולם, ובתי הנכרים הם מלאים חמץ בפסח ושמא יגררו מהם. וכיון שכן אף במקום שאפשר לתקן לא מתקנינן, כמו שאין חוששין שמא גררה מזוית לזוית דיש לדבר סוף, משום דאם כן מחצר לחצר כו' ואין לדבר סוף, והלכך לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אחר, וכיון שבמקום זה עצמו שהחמץ מונח בו בזמן הביעור אי אפשר לבוא בו לידי תקלה הלכך די לו בביטול. אבל גבי מפולת שאין בה ג' טפחים, שבאותו מקום עצמו יוכל לבוא לידי תקלה, שהמפולת אינה אלא ככיסוי על החמץ מלמעלה ואם יחטט בה הכלב יסיר הכיסוי ויתגלה החמץ במקומו:[* ואין לחלק דהכא יש לחוש שמא על ידי מקרה שיצטרך לחפש אחר איזו אבידה שתפול לשם יסיר את הרצפה ויראה את החמץ, דהא הא דחור עמוק די בביטול נלמד משום דדמי לחמץ בבור שיתבאר בסוף סימן תל"ח, כמו שכתב החק יעקב, ושם יש לחוש גם כן שמא על ידי מקרה ירד לבור לחפש אחר איזה דבר כדאמרינן בגמרא.** לסמ"ק וסיעתו דסבירא להו אפילו אם יש עליו גובה ג' טפחים אינו כמבוער מן התורה אלא כטמון ומכוסה, ומן התורה צריך לבטל אלא שהביטול מהני אפילו מדרבנן ביש עליו ג' טפחים, שאין הכלב יכול לחפש אחריו וישאר מכוסה ולא יבוא לאכלו, אם כן הא דחיישינן כשאין עליו גובה ג' טפחים על כרחך היינו משום שהכלב יגלנו כשיחפש אחריו. דאלו לרש"י ור"ן דס"ל דמדאורייתא הוא כמבוער ביש עליו ג' טפחים ומדרבנן צריך ביטול משום שמא יתפקח הגל, י"ל הטעם דלא מהני ביטול באין עליו גובה ג' טפחים נמי מהאי טעמא שמא יתפקח הגל, אבל חולדה ועכברים אם יגררוהו יאכלוהו, וכן הכלב כשיחפש אחריו יאכלנו, ולכן היה מועיל ביטול אם לא דחיישינן שמא יתפקח הגל (אבל בלא ביטול, שמן התורה אינו כמבוער, ודאי הוי טעמא משום שהכלב יכול לחפש אחריו כדאיתא בהדיא במשנה). והא דלא חששו ג"כ ביש עליו ג' טפחים, היינו משום שהוא כמבוער מן התורה, ועל ביעור זה שאינו שכיח לא גזרו עליו חכמים שלא יועיל ביטול שלא יהא כמבוער מחמת חששא רחוקה שמא יתפקח הגל ושמא ישכח ויאכלנו, אבל כשאינו מבוער על ידי מפולת אלא ע"י ביטול והפקר, כל שהוא יכול לבא לידי אכילה אפילו על ידי חששות הרבה (וגם לסמ"ק על כרחך צריך לומר כןודו"ק) חששו חכמים שלא לבטל גזירתם שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום, כדי שלא יניח כל אדם חמצו בביתו כל ימי הפסח וקרוב הדבר שיבא לידי מכשול. משא"כ בחמץ בחורים עמוקים שאין ידו מגעת לשם כלל, או בבור שאין דרך להשתמש שם כל השנה שהרי אין בו סולם כלל כדמשמע בגמרא, ובודאי גם בפסח לא ירד לתוכו.]

(קונטרס אחרון ה) וכן בית שהתרנגולים כו' בד"א כו' אבל אם לא נזהר כו'. כן דעת הב"ח ומ"א. ואף מהרי"ו ס"ל דזה נקרא חמץ ודאי כמו שהעתיקו האחרונים בשמו.אלא שהמ"א בסק"ט העתיק בשמו אי ליכא שם תרנגולים כו', והוא תמוה לכאורה, דהא אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הב"ח, וגם המ"א עצמו הסכים בזה לדבריו בסק"י*. והנה במ"א ובאלי' זוטא סיימו בלשון מהרי"ו והוי כמו חמץ בבור (דלא כבאר היטב שהגיה חמץ ברור). וכוונתו דחמץ שתחת הספסלים אין דרך בני אדם להשגיח ולעיין שם, ובודאי לא יראה בפסח החמץ המונח שם ולא יבא לאכלו, אלא שיש לחוש שמא דרך מקרה ישוח ויבקש שם ויראה את החמץ, וה"ז דומה לחמץ בבור דלא אתי למיכליה אלא אם כן ניחוש שמא דרך מקרה ירד לבור בפסח ויראה החמץ ויאכלנו כדאיתא בגמרא, וס"ל למהרי"ו כדעת הטור סימן תל"ח, דככר בבור צריך להוציאו אפילו קודם זמן איסורו ולא מהני מה שיבטלנו אח"כ, כמ"ש הב"י מתחלה שהוא מדוקדק בלשון הטור, והסכים לזה הדרכי משה שם. וכיון שזהו בעיא דלא איפשטא**, לכן אם יש עוד ספק כגון שיש לתלות באכילת התרנגולים אפשר להקל ולומר דהוי ספק ספיקא, ולכן כתב מהרי"ו אי ליכא תרנגולים דאז אי אפשר למצוא שום צד היתר לדעתו שפוסק כהטור. אבל לדידן דקי"ל בסי' תל"ח כהרמב"ם דככר בבור אין צריך להוציאו, והטעם כתב המ"א בשם המגיד משנה דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דדי לו בביטול***, ובמפולת בעינן גובה ג' טפחים כדי שלא יהיה הכלב יכול לחפש אחריו, א"כ תחת הספסלים שהכלב יכול להוציאו משם לא דמי כלל למפולת ולחמץ בבור, וצריך להוציאו משם, וספק אכילת התרנגולים אינה מוציאה מידי ודאי חמץ. ותו מדהסכימו האחרונים למהרי"ו לכל הפחות היכא דליכא תרנגולים דצריך בדיקה תחת הספסלים, מכלל דלא דמי כלל לחמץ בבור דקיימא לן בסימן תל"ח דדי בביטול, אם כן אף בדאיכא תרנגולים צריך בדיקה דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכמ"ש בפנים בסוף הסימן:[* ובאלי' זוטא העתיק לשון מהרי"ו ולא העתיק אי ליכא כו'.** אלא דהטור ומהרי"ו סבירא להו דתיקו דאיסורא לחומרא אפילו באיסור דרבנן.*** והיינו כשיטת הסמ"ק דביטול דמפולת הוא דאורייתא ומן התורה עובר בבל יטמין אם לא ביטל, דאילו לשיטת רש"י ור"ןדמפולת הרי הוא כמבוער לגמרי מן התורה אפילו בלא ביטל, ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת כמ"ש הפר"ח וכמ"ש בפנים, אם כן פשיטא דלא הוי כמו חמץ בבור שעובר בבל יטמין מדאורייתא אם לא ביטלו, וכ"כ הפר"ח בסוף סי' תל"ח.]

(קונטרס אחרון ו) אבל כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב כו' יש בו ב' ספיקות כו'. אף דהמ"א בסק"י כתב ספיקי טובא, אין כוונתו דוקא ג' או ד' ספיקות, וכדעת הש"ך ביו"ד סימן ק"י (בכללי הס"ס) דג' ספיקות מוציאין מחזקת איסור, דהא המ"א עצמו כתב בסימן תל"ט סק"ג דשמא גררוהו מבית זה ושמא אכלוהו אינן נחשבין לב' ספיקות אלא לספק אחד*, וא"כ החור שהכניס עכבר לתוכו חמץ קודם שלשים יום אין בו אלא ב' ספיקות להקל, דהיינו שמא אכלוהו או גררוהו וניטל מבית זה ואין כאן חמץ כלל, ואם תמצא לומר שהוא עדיין שם שמא נמאס ונפסל מאכילת כלב וכמ"ש בפנים, דזה הוי ספק ספיקא גמור**, ואפ"ה שרי כאן.[* והוי ב' ספיקות משם אחד עיין בכללי הספק ספיקא להש"ך ופר"ח. ועיין בח"י.** דשמא נתכבד לא שייך בחורים וסדקים. ותו דהיינו גררוהו עיין מ"א סי' תל"ט.]ובס"ק י"ו כתב המגן אברהם וספיקי טובא איכא, ואפילו הכי צריך בדיקה אם לא משום סכנה. ועכצ"ל כמ"ש בפנים דעיקר הבדיקה נתקנה על הספק, כמ"ש האחרונים בסימן תל"ט בשם המ"מ. ומה שהקילו שם בספק ספיקא היינו לענין לחזור ולבדוק מה שבדק כבר, אבל תחלת הבדיקה כיון שנתקנה על הספק, והיינו ספק שאין לחוש לו מן התורה אלא שחכמים חששו לו אין חילוק בין ספק אחד לכמה ספיקות***, כדמוכח מחדר המשכנות ובי תמרי ובי ציבי וכמ"ש בפנים, ועיין מ"ש בסימן תל"ט.[*** וכעין זה כתבו התוספות לענין ספק טומאה ברה"י.]ומה שהקילו בספק אכילה היינו משום שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, וכמ"ש התוספות ד"ה ואם תמצא לומר, וכמ"ש בפנים****. אבל חטיטת הכלב בגל אינו ספק הרגיל ואינו קרוב לודאי שיאכלנו על ידי חטיטה, אלא חיישינן שמא כשיריח ריחו יחפש אחריו ויתחיל לחטט אחריו עד שיגלנו מלמעלה ולא יגמור לחטט עד שיאכלנו. ועוד דלא תלינן בספק אכילה בסימן תל"ט אלא בככר קטן שי"ל אכלו כולו, ועכברים ותרנגולים שכיחי הרבה, מה שאין כן חטיטת הכלב אינו ספק הרגיל כי שמא ישייר זה מאכילתו ולא יבא אחר לאכול כולו. ולא אמרינן ודאי גררוהו אלא לחורן כדפרש"י, וכן עורבים לקן שלהם, אבל הכלב כשאינו חפץ לאכול ורוצה להצניע אין לו מקום צנוע מן הגל הזה*****. ובזה נתיישבו כל דברי המ"א על נכון:[*** ולכן בצירוף עוד ספק אחד מהני אפילו להוציא מחזקת איסור, וכמו שכתבתי בפנים, ואין צריך ג' ספיקות אפילו לדעת הש"ך. ואפילו הט"ז ופר"ח דס"ל אפילו כמה ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור, מ"מ מודו הכא בספק הרגיל וקרוב לודאי. ותדע דהא כתב המ"מ דגבי בדיקה חששו להרבה ספיקות, ואפ"ה ספק הרגיל שאני.***** ועוד דלא אמרינן גררוה אלא כשאינו מחוסר אלא גרירה, אבל הכא מחוסר חטיטה וגרירה.]

(קונטרס אחרון ז) רפת של בקר כו' לבדוק ולחפש כו' בליל י"ד כו'. הנה ליישב לשון הסמ"ק שהעתיק הש"ע כאן, עם לשון הגהות מיימוניותשהעתיק בסוף סימן תמ"ה, יש ג' שיטות. דעת רמ"א כפי מה שפירש המ"א דבריו וכן דעת הלבוש וחק יעקב, דסמ"ק מיירי בשעת הביעור אבל קודם לכן מותר להשליך כמ"ש הגהות מיימוניות, ובלבד שילך ויראנו כשתגיע שעת הביעור. ודעת הב"ח וט"ז ופר"ח, דסמ"ק מיירי ג"כ קודם זמן הביעור והיינו בליל י"ד זמן הבדיקה ומיירי בחצר שלו והגהות מיימוניות מיירי בחצר של הפקר. ודעת המ"א לחלק בין עורבים דבהא מיירי הגהות מיימוניות ובין שאר עופות המצויים בחצר דמיירי בסמ"ק, ואידי ואידי מיירי קודם זמן הביעור כדעת הב"ח.ונמצינו למדים לפי שיטת הב"ח ומ"א וט"ז ופרי חדש דעופות המצויים בחצר שלו וכן רפת בקר ולולין צריך לבדוק בליל י"ד אם יש בהם ודאי חמץ, ואין לו להניחו שם עד שעת הביעור, עיין בט"ז סי' תמ"ה מבואר כן בהדיא. והטעם דחיישינן שמא ישכח בעת ההיא, שהרי מטעם זה תיקנו בדיקת כל החדרים בליל י"ד בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם, ומאי שנא רפת ולולין משאר כל החדרים, וכי מפני שיש בהם ודאי חמץ יפה כחם, ואפילו אם יודע היכן מקומו הרי דעתו שהבהמות יאכלוהו, ואסור לו להאכילם אא"כ עומד עליהם לראות שלא יצניעו ולבער מה ששיירו כמ"ש בטוש"ע סימן תמ"ג. ודוחק לחלק בין מאכילם לאוכלים מעצמם. ואף ששם מיירי בשעה ה', מכל מקום בזה אין סברא כלל לחלק בין שעה ה' לקודם. ועוד שהטוש"ע הוציא זה מהרא"ש ריש פרק כל שעה, וברא"ש מבואר בהדיא דמלאחר הבדיקה ואילך דינא הכי, עיי"ש במה שהוציא דין זה ממתניתין דקתני ומה שמשייר כו', ובהמה דומיא דחיה*.[* וע"ש בגמרא דבבהמה איכא ריעותא דמשיירא ובחיה איכא ריעותא דמצנעא, ועל זה תמהו התוספות והרא"ש האיך שרי להאכיל לחיה המצנעת, ותירץ הרא"ש דצריך לעמוד ולראות שלא תצניע, ובהמה מסתמא דומיא דחיה, וצריך גם כן לראות ולבער המשוייר דחיישינן שמא ישכח אח"כ, דבשביל חשש זה הוה ס"ד בגמ' דאסור להאכילה אף אם עומד עליה, לפי פי' הרא"ש שם ע"ש היטב.]ואף אם נפרש לשון הגהות מיימוניות שבסי' תמ"ה כפי' הלבוש דמיירי בחצר שלו, וכמ"ש המ"א בסי' תמ"ה שכ"מ בהגהות מיימוניות, וגם לא נחלוק בין עורבים לשאר עופות כמו שחילק המ"א, אעפ"כ אין לנו לפסוק כהגהות מיימוניות, לפי שהגהות מיימוניות ס"ל כהתוס', שדרכו להמשך אחר התוס' בכל מקום כמ"ש הב"י בהקדמתו, והתוס' ר"פ כל שעה חולקין עם הרא"ש, ולפי דבריהם שרי להאכיל לחיה אע"פ שאינו עומד עליה, וכל שכן לבהמה, ואנן קי"ל כהרא"ש, שכ"פ הטוש"ע סי' תמ"ג:

(קונטרס אחרון א) (ח) נטילת העורבים כו' וגרירת העכברים כו'. אף שמדברי הב"ח וט"ז ופרי חדש לא משמע הכי, מכל מקום יש לסמוך בזה על המגן אברהם, כיון שבלאו הכי דעת רמ"א ולבוש ועולת שבת ואלי' זוטא וחק יעקב להקל כשדעתו לילך ולראות*. ועוד שכך מבואר בהדיא בגמ' בשינויא בתרא. ואף דשינויא קמא חולק על זה, וכוותיה פסק הרמב"ם פ"ט מה' טומאת מת, היינו משום דבדאורייתא אזלינן לחומרא כשינוייא קמא, אבל כאן אינו אלא חשש דרבנן שמא ישכח לילך ולראותו בשעת הביעור, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל כשינוייא בתרא דודאי גררוהו. ואף שבמ"א לא הוזכר שילך ויראנו, יש לומר דהמ"א מיירי כשביטלו או שרוצה עדיין לבטלו. ואיך שיהיה כוונת המ"א, מכל מקום לענין דינא הדבר ברור כמ"ש בפנים:[* ולכן כתבתי בפנים ילך ויראנו, כדי לסמוך ע"ד פוסקים הללו. ואפשר שגם המ"א מודה לזה שלכתחילה אין לסמוך על החזקה כשאפשר לברר, כמו שיתבאר בסימן תל"ז.]

(קונטרס אחרון ט) ואפי' לכתחילה יכול להפיל עליו מפולת כו'. כ"כ הפרי חדש סוס"י תל"ח, וכ"מ בהדיא בגמרא בההיא דעושה את ביתו אוצר דקודם ל' יום מותר לכתחלה, ע"ש ברש"י ור"ן, ומדאורייתא אין חילוק בין קודם ל' לתוך ל' כמבואר בב"ח ומ"א סי' תל"וופשוט הוא. אלא שמדברי הט"ז בסוף סימן זה לא משמע הכי. וצ"ל לדבריו דאוצר אינו נקרא מטמין בידים כיון שאין כוונתו אלא לאצור הפירות ולא להטמין החמץ תחתיו, ואין הכי נמי אם יש חשש חימוץ באוצר עצמו כגון שאצר חיטים מחומצות אפילו קודם ל' אסור משום בל יטמין לדעת הט"ז, כיון שכוונתו להטמין החמץ. וכ"כ הט"ז סי' תל"ו סק"ד בהדיא ע"ש. וא"כ לדידן דלא קיי"ל כהט"ז שם אלא כרמ"א שאחריו נמשכו כל האחרונים, הכא נמי העיקר כהפרי חדש, דהא בהא תליא כמבואר ברש"י ור"ן:

(קונטרס אחרון י) חייב לשכור פועלים שיפקחו כו'. כן כתבו התוס' (הובא בב"י) לענין אין בו ג' טפחים אף על פי שביטל, והוא הדין והוא הטעם ליש בו ולא ביטל, וכל שכן הוא לדעת הסמ"ק וסיעתו שהרי יש כאן מצות ביעור דאורייתא.והנה הטוש"ע השמיטו חיוב זה גבי יש בו ולא ביטל, משום דאזדו לטעמייהו, שבסי' תל"ח פסקו הטור וב"י בעיא דככר בפי נחש לקולא אם ביטל*, וא"כ י"ל לדעת הטור דאפי' לא ביטל עדיין אם מצא קודם זמן איסורו יבטלנו ודיו, ולא דמי לחמץ בבור שנתבאר לעיל בשם הטור, משום דבממונו לא אטרחוהו רבנן כדאיתא בגמרא שם, וכמ"ש התוספות שם שיש לתלות שהנחש יאכלנו. והכי נמי יש לתלות שהכלב יאכלנו אם אין בו ג' טפחים, והיינו לסמ"ק וסיעתו דעיקר החשש הוא שמא יתגלה הגל ע"י הכלב, ודמי ממש לככר בפי נחש. ולשיטת רש"י ור"ן יש לתלות שמא לא יתפקח הגל, הלכך לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחש, ומכל שכן ביש בו ג' טפחים דודאי יש לתלות לכ"ע שלא יתפקח. ומשום הכי השמיטו הטוש"ע חיוב זה. והתוס' ס"ל דתיקו דאיסורא לחומרא.[* ועיין שם ברש"י ורמב"ם דלא גרסי ואם תמצא לומר ודו"ק.]אי נמי יש לומר דלרש"י ור"ן הדבר קרוב שיתפקח הגל ואטרחוהו בממונו כמו בחמץ מגולה כמ"ש התוס' שם, משא"כ לסמ"ק וסיעתו הדבר קרוב שיאכלנו הכלב, כמ"ש התוספות דזהו ספק הרגיל, ואפי' מידי וודאי הוה ס"ד בגמרא דמוציא, ולכך לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחש. והתוס' ס"ל כשיטת רש"י שהרי לא חלקו עליו, וטוש"ע ס"ל כסמ"ק וסייעתו כמו שיתבאר בסי' תל"ו.ולענין דינא פשיטא דיש להקל כמשמעות הטוש"ע, דבדברי סופרים הלך אחר המיקל, והיינו בביטל, אבל אם לא ביטל דיש כאן איסור דאורייתא לסמ"ק וסיעתו פשיטא דחייב לשכור, דרבנן דוקא הוא דלא אטרחוהו בממונו אבל מדאורייתא אין לחלק בין גופו לממונו. ולפ"ז אף לפי דעת החק יעקב בס"ק י"ט יש נפקא מינה בין חלוקי הדעות ודו"ק:

 

(קונטרס אחרון יא) (יא) יש להחמיר בשל תורה כו'. החק יעקב הסכים כן מטעם אחר ע"ש. וכן דעת המ"א, שכאן כתב שדעת המ"מכסמ"ק, וכוונתו ע"ד שכתב הפר"ח בססי' תל"ח לפרש דברי המ"מ, ומוכרח הוא ע"ש, והזכרתי למעלה. ושם בסוף סי' תל"ח העתיק המ"א לשון המ"מ, מכלל דהכי ס"ל. עי' במ"ש בסי' תל"ו שכן הוא גם דעת הטוש"ע:

 

(קונטרס אחרון יב) אינו צריך לבטלו כלל וכו'. עיין מ"א. ובודאי אין כוונתו דאינו צריך לפקח הגל, דהא פשיטא מאי אית ליה למעבד כיון שאין בידו לפקחו, אלא ודאי כוונתו דאפילו לכתחלה אינו צריך לבטלו, וכן משמע להדיא בחק יעקב שלא העתיק דין זה בסקי"ט, ששם פסק דחייב לפקח בגל, והוה ליה למימיר דבגל גדול אינו צריך לפקח, אלא העתיקו בסוף סק"כ, אחר שהשלים כל דיני המפולת, מכלל דמילתא באפיה נפשה היא וקאי על כל דיני מפולת דלא שייכי בגל גדול, ונקט לא ביטלו משום שחיוב זה מוזכר בגמרא בהדיא, ואפילו הכי לא שייך חיוב זה בגל גדול. ואין לומר שכוונת החק יעקב דבגל גדול מותר לאחר הפסח, דאם כן למה כתב דין זה בשם המ"א, הא במ"א אין הזכרה מזה, ע"ש שלאחר דין זה העתיק המ"א מחלוקת הפוסקים בלאחר הפסח. ובר מן כל דין הדבר פשוט, כיון שאינו נקרא שלך א"כ אין בידו לבטלו, ולמה יבטלנו בחנם, והרי גם הביטול אינו מועיל אלא משום דכיון שביטלו אינו נקרא שלך, כמ"ש התוס' ורא"ש ור"ן וכן הוא הסכמת האחרונים עיין בפרי חדש ריש סי' תל"א:

(קונטרס אחרון יג) שמא כשיוציאנו כו'. ישייר מעט מאכילתו כו'. עי' בט"ז סוף הסימן. ועיין במה שכתבתי לעיל גבי חורים שבקרקעית הבית:

 

(קונטרס אחרון יד) חייב הוא לפקח הגלריב כו'. הנה החק יעקב חולק על העולת שבת, מטעם דרש"י ור"ן פירשו הא דצריך ביטול היינו משום גזירה שמא יתפקח הגל ובספק לא גזרינן ע"ש. ולפ"ז אין להקל אלא ביש עליו גובה ג' טפחים, דבהא פירשו רש"י ור"ן טעם הביטול משום גזרה, אבל אם אין עליו ג' טפחים לכ"ע מדאורייתא צריך ביעור או ביטול, ובספק חמץ ה"ל ספיקא דאורייתא כמ"ש העולת שבת. ולסמ"ק וסיעתו אף ביש עליו ג' טפחים אם לא ביטל ה"ל ספק בל ימצא.ומיהו היינו שנשתמש חמץ ודאי בחורין תוך ל' יום, דליכא אלא חד ספיקא לאפוקי מידי חזקת חמץ בגל זה, והיינו שמא ניטל בידי אדם קודם שנפל הכותל, או ע"י כלבים וכיוצא בהם לאחר שנפל הכותל, או שמא אכלוהו, והני כולהו חד ספיקא נינהו (כמו שנתבאר לעילבשם רמ"א ומ"א) שמא אין כאן חמץ כלל, ואינו מוציא מידי ודאי, והלכך מדאורייתא צריך ביטול או ביעור. אבל אם נשתמש קודם ל' יום, דיש ב' ספיקות כמ"ש לעיל, והן מוציאים מידי ודאי לדעת רמ"א בי"ד סימן ק"י, אלא דמדרבנן צריך בדיקה אפילו לכמה ספיקות כמו שנתבאר לעיל, ורבנן לא אטרחוהו להוציא ע"י מרא וחצינא כמשמעות העולת שבת. אבל להאחרונים החולקים על רמ"א ביו"ד שם, אפשר דאין להקל אלא א"כ יש להסתפק שמא יש עליו ג' טפחים, דאז יש ג' ספיקות והן מוציאים מידי ודאי להש"ך שם. ואף שיש חולקין עליו, וגם להסמ"ק וסיעתו אין מועיל כלום מן התורה מה שיש עליו גובה ג' טפחים. מ"מ כיון שהרמב"ם וראב"ד ושאר גדולי הראשונים סוברים דספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא, וגם החולקים אפשר שמודים בספק ספיקא שיש לו חזקת איסור, שהספק השני אפשר שקל יותר מן התורה מן הספק ראשון שאין לו חזקת איסור, וגם משמעות החק יעקב נראה שחולק לגמרי על העולת שבת, אף באין עליו ג' טפחים, אף שאין טעמו מספיק לזה, הילכך בהצטרפות כל אלו חלוקי הדיעות הרואה יראה בעצמו שיש להקל בנשתמש קודם ל' יום וכמ"ש בפנים:

 

(קונטרס אחרון טו) אפי' באכילה כו'. כן הוא בירושלמי בהדיא, וכן הוא הסכמת רוב האחרונים, עיין בעולת שבת ואלי' זוטא, וכן פסק הפרי חדש ובעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וי"ו ולזה נתכוין גם כן בחק יעקב, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט שהמה הרבים. ומה שחילק הט"ז בזה, כעין זה חילק בתשובת הרשב"א, הביאוהו האלי' זוטא והמ"א בסי' תל"ו ושם כתבתיה בפנים:

 

(קונטרס אחרון טז) ואפי' תחת המטות כו'. עיין בכ"מ בשם הר"מ*. ומלשון הטור דגבי עצים ואבנים וכו' אין צריך לבדוק אלא צד החיצון וגבי נמוכה** כתב א"צ לבדוק צדה הפנימי, משמע אבל תחתיה צריך לבדוק. ואף שאח"כ כתב הטור ואפשר כו', אין ספיקו מוציא מידי ודאי של הכלבו והעולת שבת והמ"א. ועיין בפרי חדש:[* דאם יש עצים ואבנים סדורים תחתיה פשיטא דא"צ ואם אין עצים ואבנים פשיטא דצריך.** ובמטה שאינה חוצצת מכותל לכותל אפילו היא גבוהה הדין כן.]

 

(קונטרס אחרון יז) אבל תחת הספסלים כו'. עיין במ"ש לעיל.