תמב דין ביעור תערובת חמץ קודם הפסח ובו ל"ד סעיפים:

א כזית חמץ דגן גמור שנתערב במין מאכל אחר אם יש בתערובת הזה טעם חמץ חייב לבערו בערב פסח מן התורה ואם לא ביערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא אף על פי שיש בזה התערובת יותר מכדי אכילת פרס (פירוש ג' ביצים שהן חצי ככר) ונמצא שבפרס מהתערובת אין בו כזית חמץ ואם כן אפילו אכל כל התערובת בפסח אינו לוקה מן התורה לפי שכזית החמץ הוא מעורב בכל התערובת ונמצא ששהה באכילת כזית חמץ כדי שהיית אכילת כל התערובת שיש בו יותר מפרס והלכה למשה מסיני הוא שכל ששהה באכילת כזית יותר משהיית אכילת פרס בצמצום אינו חייב באכילה זו מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו אף שכזית החמץ הוא מפוזר בכל התערובת שיש בו יותר מפרס אף על פי כן כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד ומעורבין במין מאכל אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ:

ב ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח חייב לבערו מן העולם לגמרי אע"פ שכבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ כמו שיתבאר בסי' תמ"ו:

ג ומדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שנתערב ויש בהתערובת טעם חמץ חייב לבערו בערב פסח גזירה משום כזית שלם.ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח חייב לבערו מן העולם לגמרי (אבל לא יברך על ביעור זה שכל שאינו מבער ממשות חמץ כזית אין צריך לברך אם כבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח כמו שיתבאר בסי' תמ"ו).ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי כל התערובת הזה אסור באכילה מפני שיש בו טעם חמץ שעבר עליו הפסח אבל מותר ליהנות מכל התערובת רק שיפדה את האיסור שבו דהיינו שישער את החמץ שנתערב כמה דמים הוא שוה ויטול סכום דמים אלו וישליכם לאיבוד כגון לים או לנהר עמוקשלא ימצאנו שום אדם.ואפילו <(א)> יש בתערובת הרבה חמץ יותר מכזית שהוא חייב לבער מן התורה ועבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה על ידי שיפדה את החמץ שבו דכיון שהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור בהנאה אלא משום קנס שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה וזה שמשליך דמי החמץ לאיבוד ואינו נהנה ממנו אין לנו עוד לקונסו.וכן <(ב)> יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ ולא התירו לעשות כן אלא לאחר הפסח שאף החמץ עצמו שהוא בעין שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים אבל בפסח אסור למכור שום תערובת חמץ האסור אלא אם כן נתערב יבש ביבש כמו שיתבאר בסימן תמ"ז:

ד וכל זה כשיש בתערובת טעם החמץ דהיינו שאין בו ששים כנגד החמץ אבל אם יש בו ששים שבודאי אין החמץ נותן טעם בששים פעמים כמותו אם נבלל החמץ בהתערובת יפה יפה שלא נשאר בו חמץ משהו עומד בעינו בתוך התערובת מותר אפילו לאכול כל התערובת בתוך הפסח כמו שיתבאר בסימן תמ"ז ע"ש כל פרטי דין זה:

ה אבל לכתחלה אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח <(ג)> במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח מפני שהוא כמבטל איסור בידים ואע"פ שקודם הפסח עדיין שעת היתר מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לאכלו בשעת איסורו דהיינו בתוך הפסח הרי זה כמבטל איסור אבל מותר לבטל החמץ בס' קודם הפסח <(ד)> כדי להשהותו עד אחר הפסח דכיון שהוא מבטלו בשעת היתר כדי לאכלו בשעת היתר אין כאן מבטל איסור:

ו במה דברים אמורים בדבר שאין דרך <(ה)> תיקון עשייתו על ידי תערובת חמץ רק שהוא רוצה לערב בו חמץ באקראי בעלמא כדי שלא יצטרך לבערו אבל דבר שדרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ כגון מורייס (פירוש שומן דגים) שמשימין בו לחם קלוי אע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם מכל מקום כיון שדרך תיקון המורייס הוא על ידי לחם הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף ולפיכך חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה אלא אם כן פודה את החמץ שבתוכו או מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כדין חמץ שנתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח:

ז וכל זה כשיש בתערובת ממשות החמץ אלא שנבלל יפה יפה ואינו ניכר אבל אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו אע"פ שאסור לאכלו מן התורה אין צריך לבערו מן התורה שהרי נאמר לא יראה לך וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל <(ו)> אינו נראה לך*.[* מה שאין כן כשיש ממשות החמץ בתוך התערובת הרי גוף החמץ נראה לעין אלא שאין מכירין אותו מחמת שנשתנית צורתו על ידי התערובת.]ומכל מקום מדברי סופרים אסור לקיימו בפסח אפילו יצניענו בחדר מיוחד שאינו רגיל לילך לשם גזירה שמא ישכח על איסור חמץ שהרי רגיל בו כל השנה וילך ויאכלנו.ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי אבל לא יברך על ביעור זה כיון שאין צריך לבערו <(ז)> רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה לא שייך לברך על מצות ביעור.ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו עד לאחר הפסח לא קנסוהו חכמים לאסרו בהנאה ואף באכילה יש להתיר אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אף אם לא נאסור אותו אלא באכילה ואם אין בו הפסד מרובה אף אם נאסור אותו בהנאה טוב להחמיר ולאסור אף בהנאה כדי לחוש לדברי האומרים שכל תערובת שיש בו טעם חמץ כשם שאסור מן התורה לאכלו בתוך הפסח כך הוא חייב לבערו מן התורה ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה כי אם על ידי פדיון או שימכרנו לנכרי חוץ מדמי טעם חמץ שבו דכיון שעבר על איסור של תורה קנסוהו חכמים:

ח וכל זה בתבשיל שקיבל טעם החמץ עצמו אבל תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה החמץ בו ביום אע"פ שאין בתבשיל ס' כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה מותר להשהותו עד לאחר הפסח לפי שיש מתירין אפילו לאכלו בפסח מטעם שיתבאר בסימן תמ"ז ואע"פ שאין לסמוך על דבריהם להתירו באכילה מטעם שיתבאר שם מכל מקום יש לסמוך על דבריהם להשהותו עד לאחר הפסח ויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם כמו שיתבאר בסי' תנ"א:

ט זיעה היוצאת מחמץ הרי היא כעצמו של חמץ לפיכך יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ אין דינו כתערובת חמץ אלא כממשו של חמץ עצמו וכן יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים דינו כממשו של חמץ עצמו לפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר והלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר <(ח)> נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו וכל האוכל כזית מפרס הזה אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור הרי הוא חייב כאלו אכל כזית שלם של איסור כיון שגוף ההיתר נעשה איסור וכיון ששכר הזה שיש בו חמץ כזית בכדי שתיית פרס נעשה כולו חמץ והשותה כזית ממנו חייב כרת כמו על עצמו של חמץ לפיכך גם יי"ש הנעשה משמרים של שכר זה דינו כעצמו של חמץ שהרי השמרים יש בהן יותר חמיצות מבשכר עצמו לפי שגוף קמח השעורים או החטים חמוצים הוא נצלל למטה בשמרים*:[* (הגהה מאחיו מהרי"ל):וצריך לבערו מן התורה ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי זה אסור אפילו בהנאה. ומכל מקום אם יש בזה הפסד גדול מאוד יש לסמוך על האומרים (תוס' רי"ף רא"ש ר"ן) שאפילו אם יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת או שתיית פרס אלא שהוא דבר חריף וחזק שאי אפשר לאכול או לשתות פרס מהתערובת אם לא שישהה בינתיים ונמצא שאינו אוכל או שותה כזית מהחמץ בכדי שיעור אכילת או שתיית פרס מהתערובת מותר להשהותו בפסח מן התורה אם אין החמץ נותן טעם בתערובת ואין נותנין בו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא (טור) דהיינו לחריפות ולחמיצות ואין צריך לבערו קודם הפסח אלא מדברי סופרים (תוס' ר"ן מ"א) ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי זה מותר בהנאה (ר"ן) כמו שיתבאר בסוף סימן תמ"ז. ולדבריהם אף יי"ש זה שנעשה מתבואה חמוצה או משמרי שכר אף על פי שיש כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהתערובת מכל מקום כיון שהיי"ש הוא דבר חריף וחזק שאי אפשר לשתות פרס ממנו בלי הפסק שהייה בינתיים ואין החמץ נותן טעם בתערובת שהרי היי"ש הנעשה ממיני קטניות שקורין גריקע או ממי דבש טעמו שוה ליי"ש הנעשה מתבואה חמוצה ואין ביי"ש זה אלא כח החמץ שנעשה על ידי כן חריף וחזק שהוא רק קיוהא בעלמאולפיכך אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו מותר בהנאה. ויש לסמוך עליהם במקום הפסד גדול מאד כיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים לדברי הכל כמו שיתבאר בסימן תמ"ח ויש להתיר בהנאה דהיינו שימכרנו לנכרי. רק שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו ובשתייה אסור לכל ישראל אפילו למי שאין החמץ שלו. אבל אם אין שם הפסד גדול מאד אין להתיר אפילו בהנאה.]

י וכן יי"ש הנעשה אפילו מתבואה שאינה חמוצה אלא שהעמיד אותה בשמרי שכר וכן גבינה שהעמיד אותה בשכר או בחומץ של שכר או ביי"ש הנעשה מתבואה שהעמידוה בשמרי שכר אף על פי שיש ביי"ש וגבינה ס' כנגד דבר המעמידו אף על פי כן חייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערם אסורין אפילו בהנאה לפי שכל דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל.ולא עוד אלא שכל דבר המעמיד הרי הוא חשוב כאילו הוא בעין ממש ולפיכך מי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר ובשמרי מי דבש זה העמידו מי דבש שני ובשמרי מי הדבש השני העמידו מי דבש שלישי וכן לעולם הרי הוא חייב לבער אפילו מי דבש האחרון דכיון שמי דבש הראשון הועמד בשמרי שכר הרי הוא נעשה כולו חמץ וגם שמרים [של מי דבש השני] נעשה כולו חמץ מחמת שהועמד בשמרי מי דבש הראשון וכן לעולם.ולפיכך אם לא ביער את כולם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה אפילו אם רוצה לפדות את דבר המעמיד דהיינו להשליך דמי השמרים לים המלח לפי שאין פדיון מועיל אלא להתיר איסורי הנאה שנתערבו ואינן עומדין בעינן אבל כל דבר המעמיד כיון שהוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו אין פדיון מועיל לו ויש חולקין על זה ואומרים דפדיון מועיל לדבר המעמיד להתירו בהנאה כמו בשאר תערובות וכן יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו כגון גבינה וכיוצא בה שאם היא של נכרי אסור לאכלה ויש לסמוך על דבריהם במקום שיש הפסד מרובה.

ויש מי שאומר שמי דבש <(ט)> הרביעי שהועמד בשמרי מי דבש השלישי הוא מותר אפילו בשתייה בלא פדיון לפי שכבר כלה כח שמרי השכר בג' מי דבש הראשונים ויש לסמוך על דבריו אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה:

יא וכל זה כשמי דבש הראשון הועמד בשמרי שכר בלבד (וכן מי דבש הב' בשמרי מי דבש הא' בלבד וכן כולם) אבל אם בשמרי שכר בלבד לא היה די להעמידו וערבו בו גם דבר אחר המעמיד שאינו חמץ ובהצטרפותם הועמד הרי הוא מותר אף בשתיה אם יש בו ס' כנגד שמרי השכר דכל זה וזה (פירוש איסור והיתר) גורם להעמידו הרי זה מותר אם אין כח באיסור בלבד להעמידו כמו שיתבאר ביורה דעה סי' פ"ז:

יב חומץ שנתחמץ בשמרי שכר אף על פי שיש בו ששים כנגד השמרים חייב לבערו מדברי סופרים שכל דבר המחמץ אפילו באלף לא בטל ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה ואין פדיון מועיל להתירו בהנאה לפי שכל דבר המחמץ כיון שפעולתו ניכרת בגוף דבר המחומץ הרי הוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו ואין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין ויש חולקין על זה ואומרים דפדיון מועיל אף לדבר המחמץ ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם:

יג חמץ שנתערב ונבלל מין במינו כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל תוך קמח הרבה מתבואה שלא נתחמצה כיון שאף לאכלה בתוך הפסח אין אסור אלא מדברי סופרים שמן התורה מין במינו בטל ברוב כיון שאינו נותן בו טעם שהרי טעמם שוה כל שכן שאין צריך לבערם מן התורה אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלם בתוך הפסח חייב גם כן לבערם בערב פסח גזירה שמא ישכח ויאכל מהם בפסח ואם שכח ולא ביער בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמרי (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה).ואם עבר הפסח ולא ביער הרי הן מותרין אפילו באכילה דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים:יד חמץ שנתערב מין במינו יבש ביבש שאין נבללים זה בתוך זה כגון שנפלו חטים שנפלו עליהם מים ונתבקעו ונתנגבו ונתייבשו ואין ביקוען ניכרונתערבו בחטים יבישים כשרים הרבה מהם מותר להשהותם עד לאחר הפסח לפי דברי האומרים שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש מותר לבשל כל התערובת בקדירה אחת ולאכלם ביחד בבת אחת לפי שהאיסור שנתבטל ברוב נתהפך להיות היתר גמור אף מדברי סופרים כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ט אם כן גם כאן נתהפכו החטים החמוצים להיות כמו חטים כשרים ממש ולפיכך אין איסור כלל להשהותם בפסח.ואע"פ שאסור לאכלם לפי שהאיסור שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח כיון שלא נבלל בתוך ההיתר קודם הפסח מכל מקום כיון שאיסור אכילה זו אינו אלא חומרא שהחמירו בחמץ בפסח שאינו מתבטל לעולם אבל בשאר כל האיסורים כיון שנתבטל האיסור ברוב מותר לאכלו לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להשהותו כיון שנעשה התערובת קודם הפסח שאז הוא מתבטל ברוב כמו שאר איסורים לענין שמותר לאכלו בערב פסח משעה ה' עד הלילה כמו שיתבאר בסימן תמ"ז:טו אבל להאומרים שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש אסור לאכול כל התערובת ביחד בבת אחת לפי שהאיסור שנתבטל ברוב לא נתהפך להיות היתר גמור מדברי סופרים ואינו מותר אלא לאכלם בזה אחר זה שכשאוכל כל אחד ואחד יש לומר שזהו ההיתר וכשאוכל האחרון יש לומר גם כן שזהו היתר גמור והאיסור כבר אכלו ולכך הקילו חכמים בדבר זה לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ונעשה היתר גמור אבל כשאוכלם בבת אחת יש באכילה זו איסור ברור למראית עין גזרו עליו חכמים גזירה משום תערובת מין בשאינו מינו שיש איסור מן התורה אם אין שם ס' אם כן גם חטים חמוצים הללו שנתערבו בחטים כשרים לא נתהפכו להיות היתר גמור מדברי סופרים אף שיש בכשרים יותר מאלף כנגד החמוצים ולפיכך אסור להשהותם בפסח (שאיסור השהייה הוא דומה לאיסור אכילה בבת אחת כמו שנתבאר למעלה).ומכל מקום אם שכח או עבר והשהה אותם עד לאחר הפסח מותרין באכילה דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמיםאבל אם נזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמרי (או ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם כמו שיתבאר בסי' תמ"ז ע"ש) ואם אי אפשר למכרם לנכרי ויש הפסד מרובה בדבר יש לסמוך על סברא הראשונה ואין צריך לבערם אבל אם אין הפסד מרובה יש להחמיר כסברא האחרונה כמ"ש ביורה דעה שם:

טז וקודם הפסח מותר לו לטחון כל החטים ביחד כדי שיתערב קמח החמץ בקמח הכשר ויתבטל בתוכו בששים שהן נבללין זה בזה ושוב אינו חוזר וניעור בפסח ומותרין אפילו באכילה וטוב שיאפה המצות קודם הפסח כמו שיתבאר בסימן תנ"ג עיין שם (ואם אין בחטים הכשרים ששים כנגד החמוצים <(י)> יכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים ויטחון הכל ביחד כדי שיתבטל קמח החמץ בס' ויהיו מותרין באכילה בפסח) ואין זה מבטל איסור בידים כיון שכבר נתבטל האיסור ברוב היתר מאליו וכיוצא בזה בשאר איסורים אין איסור אלא לאכול כל התערובת בבת אחת אבל לאכלו כולו בזה אחר זה הוא היתר גמור אף מדברי סופרים אם כן אין זה מבטל איסור אלא מבטל היתר הוא שהרי מבטלו בשעה שדין ביטול החמץ הוא כדין ביטול שאר איסורים דהיינו קודם הפסח:

יז ואם אין לו עוד חטים כשרים ישער באומד דעתו כמה היו החטים החמוצים ויטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו דהיינו שימכרם קודם הפסח או לנכרי או אפילו לישראל אחר קודם הפסח והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח וכן אותו הישראל שלקח ממנו החטים מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח שהרי איסור השהייה דומה לאיסור אכילה בבת אחת לשאר איסורין ובשאר איסורין אין איסור לאכול בבת אחת אלא לאדם אחד אבל שני בני אדם מותרין לאכול כל התערובת אפילו ברגע אחד כמו שנתבאר ביורה דעה שם:יח ויש חולקין על זה ואומרים כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת ואפילו מכר כל התערובת לנכרי קודם הפסח ולא שייר ממנו אלא משהו אסור לאכלו בפסח אסור גם כן להשהותן גזירה שמא יבא לאכלו ואם שכח ולא ביערו קודם הפסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד מרובה:

יט וכל זה כשיש בחטים הכשרים רוב כנגד החמוצים אבל אם היה שוה בשוה לדברי הכל אסור להשהותם בפסח* ואם (לא הוסיף עליהם כלוםו)שכח והשהה אותם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה אלא אם כן פודה את האיסור שבהן או שימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן כמו שנתבאר למעלה.רק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר דהיינו שיטחנם ויעשה מהם פת וימכור הפת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו אם הוא מקום שנוהגין איסור בפת של נכרי ובמקומות שנוהגין היתר צריך לחתוך כל הפת לחתיכות ואחר כך ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם שאסור ליקח מנכרי חתיכות פת כמו שנתבאר ביורה דעה סי' קי"ב וכן בכל מקום שנתבאר שלאחר הפסח הוא אסור באכילה ומותר בהנאה צריך ליזהר כשמוכרו לנכרי שימכרנו לו בענין שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר ויאכלנו עיין סי' תס"ז:[* ואסור להוסיף עליהם עוד חטים כשרים ולטחנן כדי שיתבטל החמץ בס' ויהיה מותר באכילה בפסח דכיון שלא נתבטל החמץ ברוב מאיליו הרי זה מבטל איסור בידים אבל מותר להוסיף עליהם ולטחנן כדי להשהותם עד לאחר הפסח ואין זה מבטל איסור כמו שנתבאר למעלה.]

כ אין אסור מן התורה אלא חמץ גמור שהוא ראוי לאכילה אבל עיסה שהתחילה להתחמץ ולא הגיעה לחימוץ שיתבאר בסי' תנ"ט אף כשיאפו אותה לא תהא ראויה לאכילה מחמת חמיצותה שלא גמרה כל צרכה וכן אותו בצק שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין אותו מעפרהרחיים שאינו ראוי לאכילה כשיאפו אותו וכן כל כיוצא בזה הרי זה נקרא חמץ נוקשה ומותר לאכלו בפסח מן התורה שאין זה חמץ כלל.אבל חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה והצריכו גם כן לבערו בערב פסח גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח שעל ידי הדחק הוא ראוי לאכילה ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים אבל אסור לאכלו כיון שיש עליו שם חמץ שעבר עליו הפסח:כא ואינו נקרא חמץ נוקשה אלא אם כן שמשעה שנתחמץ לא היה ראוי לאכילה מעולם כי אם על ידי הדחק אבל אם היה ראוי לאכילה משנתחמץ ואחר כך נפסל מאכילת אדם כגון הפת של חמץ או של שאור שעיפשה ומלוגמא (פירוש מלא לוגמא שלועס חטים ונותנם על גבי מכתו) שנסרחו ונתקלקלו מאכילת אדם חייב לבערם מן התורה אלא אם כן נפסלו מאכילת כלב קודם שעת הביעור דהיינו קודם שעה ששית דכשיגיע זמן הביעור אין עליהם תורת אוכל שיתחייב לבערם והרי הן כעפר בעלמא.אבל אם נפסלו מאכילת כלב אחר שעת הביעור בין שנתחמצו אחר שעת הביעור בין מקודם חייב לבערו מן העולם לגמרי מן התורה דכיון שהיה עליהם שעה אחת שם חמץ לאחר זמן איסורו אינו נפקע מהם לעולם עד שיעשה להם כתורת חמץ:כב וכל זה בחמץ שהוא עומד בעינו שאינו מעורב בדבר אחר אבל חמץ גמור שהיה ראוי לאכילה שעירב אותו בדבר שאינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק"ה שאינו מאכל אלא לחולים מותר לקיימו בפסח ואפילו יש בתערובת הזה חמץ הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרסמכל מקום כיון שאינו ראוי לאכילה הרי נפסדה צורת החמץ שבתוכו ואין עליו תורת חמץ כלל אבל אסור לאכול מזה התערובת בפסח ואפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא אם דרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ כגון התריאק"ה <(יא)> וכיוצא בו אינו בטל בתוכו כמו שנתבאר למעלה:

כג עריבת העבדנין שנתן לתוכן קמח ועורות אפילו נתן שעה אחת קודם הביעור הרי זה מותר לקיימן בפסח שכשהגיע זמן הביעור כבר הסריח הקמח מחמת העורות שבתוכו ונפסל מאכילת אדם ונעשה כחמץ נוקשה וכיון שהוא מעורב בדברים אחרים שבעריבה אין צריך לבערו שכבר נפסדה צורתו על ידי התערובות אבל אם נתנן בפחות משעה לשעת הביעור חייב לבער.ואם לא נתן העורות לתוך העריבה ונתן הקמח בתוכה קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימן בפסח שכבר נבאש ונפסד אבל אם נתן הקמח תוך ג' ימים לשעת הביעור חייב לבער:

כד כל דבר <(יב)> שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות:

כה בגדים המכובסים בחלב חטה אף על פי שנראה בהן ממשות החמץ מותר לקיימן בפסח שכבר נפסדה צורתו וכן ניירות שדבקו אותן בבצק שממשות החמץ נראה מבחוץ אין צריך לגררו ולבערו שכבר נפסדה צורתו.במה דברים אמורים <(יג)> כשנכבסו הבגדים ונדבקו הניירות קודם שלשים יום לפני הפסח שכשהגיע זמן הביעור כבר נתקשה החמץ שבהן ונפסדה צורתו אבל אם נכבסו ונדבקו תוך שלשים יום אם נראה בהן ממשות החמץ צריך לגרור מה שנראה אם יש ממנו כזית בבגד אחד או בנייר אחד אף על פי שהוא מפוזר על פני כל הנייר ואין ממנו כזית במקום אחד הרי הנייר מצרפן ואם דיבק ניירות הרבה בחלון אחד ואין מן החמץ כזית במקום אחד <(יד)> אין החלון מצרפן דכיון שהוא מחובר לבית הרי הוא כבית ואין הבית מצרף את חצאי זיתים המדובקים בכתליו כמו שיתבאר ויש אומרים שאפילו נכבסו ונדבקו תוך ל' ונראה בהן ממשות החמץ אין צריך לבערו מפני שכבר נפסלו מאכילת הכלב והרי הוא כעפר בעלמא וטוב לחוש לסברא הראשונה:כו בגדים המכובסים בחלב חטה אע"פ שאין נראה בהן ממשות החמץ <(טו)> אסור להניח בתוכן קמח של פסח דלפעמים יש בהן קצת ממשות מקמח חלב חטה ואינו נראה ויש לחוש שמא יפרך מהן לתוך הקמח של פסח (עיין סי' תס"[ו]) וכן אסור להציע אותן הבגדים בפסח על השולחן שאוכלין עליו שמא יפרך קצת מהן לתוך המאכל וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח עד שנעשין עבין קצת שדרך ליפרך מהן יש להסירן בשעת אכילה (וגם יש למנוע מלשחוק בפסח בקלפין הנקראין קארטין על השלחן שאוכלין עליו שמא יפרך מחמץ נוקשה שבהן לתוך המאכל):

כז בצק המונח בסדקי עריבה אם יש ממנו כזית במקום אחד אע"פ שמודבק שם בחוזק ועשוי לחזק שברי העריבה או לסתום נקב חייב לבערו ולגרדו אף על פי שביטלו או יטיחנו בטיט דכיון שיש בו כזית הרי הוא חשוב ואינו בטל לגבי העריבה להיות נחשב מכלל דפנותיה אלא אם כן טחאו בטיט.אבל אם אין ממנו כזית במקום אחד אע"פ שיש בעריבה הרבה חצאי זיתים בהרבה סדקים אם הן עשויים לחזק שברי העריבה או לסתום נקבים הרי הן בטלין לגבי העריבה ונחשבין מכלל דפנותיה ולפיכך אין העריבה מצרפתן לכזית בין שהן מדובקין בה בחוזק בין שהן מונחין בה ברפיון (ואינו צריך לבערו אם כבר בטלו או שהוא רוצה עדיין לבטלו כגון שהוא קודם שעה ששית בערב פסח).ואם יש בה סדק ארוך ומונחין בו שני חצאי זיתים בצק לחזק שבריה או לסתום נקביה וחוט של בצק הולך בתוך הסדק מחצי זית זה לחצי זית זה רואין אנו כל שאלו ינטל החוט ביד ינטלו עמו גם ב' חצאי זיתים הרי הן חשובים כמחוברין יחד על ידי חוט זה המחברן וחייב לבערן ולגורדן אע"פ שביטלן ואם אינן ניטלין עם זה החוט אין מצטרפין זה עם זה לכזית:כח אבל אם אינן עשוין לחזק שבריה ולא לסתום נקביה <(טז)> אם הן מדובקים בעריבה הרי העריבה מצרפתן לכזית וחייב לגורדן ולבערן.ואם אף כשנצרף כל הבצק שבעריבה שאינו עשוי לחזק ולסתום לא יהיה בו כזית אין צריך לבערו אלא די לו בביטול דכיון שאין בו כזית אינו חשוב והוא בטל לגבי העריבה אם הוא מודבק בה.אבל אם אינו דבוק בה אלא הוא מונח בסדקים ברפיון ואין צריך לומר אם אינו מונח בסדק חייב לבערו אף על פי שכבר ביטל ואע"פ שמן התורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' ולא יראה לך שאור וגו' מה אכילה בכזית <(יז)> אף ראיה בכזית <(יח)> מכל מקום מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר חייב לבערו גזרה משום כזית.ואפילו נתערב בדבר אחר ויש בתערובות טעם חמץ חייב לבערו אע"פ שביטלו גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח ויש כאן איסור מן התורה שבכל איסורי מאכלות אפילו פחות מכזית אסור מן התורה שנאמר כל חלב וגו' כל לרבות חצי שיעור.לפיכך אם הוא מטונף קצת שאינו ראוי לאכילה אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו כיון שאין בו כזית וכבר ביטלו:

כט וכל זה בבצק שבעריבה או שבשאר כלים אבל בצק הדבוק לכותל הבית או לקרקעיתו או לקורותיו אם אין ממנו כזית במקום אחד אין הבית מצרפן אלא די לו בביטול מן התורה.ומכל מקום מדברי סופרים אם ב' חצאי זתים דבוקים בבית אחד אפילו הם בב' כתלים הרחוקים זה מזה חייב לבערן מפני שלפעמים הן מתקבצין ביחד על ידי כיבוד הבית ונדבקין זה בזה.אבל אם היו כחצי זית בצק דבוק בבית זה וכחצי זית אחר דבוק בבית שלפנים הימנו או באכסדרה שלפניו או בעליה שעל גביו כיון שב' החצאי זיתים אינם דבוקים בחדר אחד אין חוששין שמא יתקבצו ביחד ולפיכך די לו בביטול כמו לחצי זית בלבד המדובק בבית או בכלים אבל אם לא ביטלן וכבר הגיע שעה ששית שאין בידו לבטלן אפילו אם אין שם אלא פחות מכזית והוא דבוק בבית או בכלי חייב לבערו מן העולם לגמרי גזירה משום כזית שהוא עובר עליו מן התורה אם לא ביטלו:ל וכל זה מעיקר הדין אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי ומחמירין עוד לגרור הספסלים והכסאות והכתלים שנגע בהן חמץ ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט:לא ועריבה שלשין בה חמץ כל השנה אפילו מעיקר הדין צריך לטוחה בטיט או ליתנה לנכרי קודם הפסח אם היא מנסרים רבים שיש חריצין בין נסר לנסר ואי אפשר לנקר היטיב כל הבצק שבחריצים שלא ישתייר ממנו כזית אם נצרף מה שיש ממנו בכל העריבה שהעריבה מצרפת לכזית.אבל עריבות העשויות מחתיכה אחת שאין בהן סדקים וחריצים יוכל לנקר החמץ מהם ולרחצם היטיב ויטמינם בחדר שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח כמו שיתבאר בסי' תנ"א וכן יעשה בעצי מגלגלין ושאר הכלים ששימשו בעיסה ואין בהם סדקים וחריצין.אבל סלי נצרים שמניחין בהם חמץ כל השנה כיון שאי אפשר לנקרם היטיב טוב להחמיר וליתנם לנכרי במתנה גמורה קודם הפסח ויחזור ויטלם ממנו אחר הפסח וכן טוב לעשות בכלים שמניחין בהן קמח כל השנה אף על פי שאינו רוצה להשתמש בהן בפסח.ודין העריבה ושאר כלי הלישה וכן הסלים וכלי הקמח שרוצה להשתמש בהן בפסח יתבאר בסי' תנ"א ותנ"ג:

לב חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך עד שאינו ראוי לכלב אע"פ שמותר לקיימו בפסח אסור לאכלו בפסח ואף על פי שאינו נחשב לאוכל כלל מכל מקום כיון שהוא רוצה לאוכלו הרי הוא מחשיבו לאכילה והרי הוא נחשב לו מדברי סופריםכאוכל גמור על ידי מחשבתו שהוא מחשב לאכול ממנו:

לג במה דברים אמורים כשהוא מתכוין לאכלו אבל אם הוא מתכוין לאכול מאכל אחר אף על פי שנתערב בתוכו חמץ זה שנפסל מאכילת כלב קודם זמן הביעור אם יש במאכל זה רוב כנגד חמץ זה מותר לאכלו ואינו חושש לחמץ זה שבתוכו כיון שאין מתכוין כדי לאכלו שהרי לא עירבו בתוכו בכוונה אלא מאליו נפל שמה או שנתערב שם בשוגג הרי לא נחשב לו חמץ זה כאוכל גמור והרי זה כאוכל עפר שהרי אין עליו תורת אוכל כלל אלא על ידי מחשבתו שמחשב עליו לאכילה:לד דיו שבשלו נכרי בשכר בתוך הפסח אסור לכתוב בו במועד גזירה שמא יתן קולמוסו לתוך פיו ואף על פי שהשכר שבדיו זה נפסל מאכילת כלב מכל מקום כיון שלא נפסל עד לאחר זמן הביעור כבר נאסר בהנאה קודם שנפסל ואין איסור זה נפקע ממנו לעולם אבל אם נתבשל בשכר קודם זמן הביעור מותר לכתוב בו במועד דאף אם ישכח ויתן קולמוסו לתוך פיו אין בכך כלום כיון שאין מתכוין לאכלו: