תמג דין חמץ בערב פסח לאחר שש ובו י"ג סעיפים:
א אף על פי שמן התורה אין חמץ אסור באכילה ביום י"ד אלא מסוף שעה ששית ולמעלה, כמו שנתבאר בסי' תל"א - מכל מקום כדי שלא יבואו לטעות ביום המעונן אסרוהו חכמים ב' שעות קודם חצות היום, דהיינו חמישית וששית. אלא שכל שעה ה' לא אסרוהו אלא באכילה. ואפילו דבר שאיסור אכילתו בתוך הפסח אינו אלא מדברי סופרים - אסור לאכלו משעה ה' ואילך. אבל מותר להנות ממנו כל מיני הנאות בשעה ה', אפילו הוא חמץ גמור האסור בהנאה מן התורה מחצות היום ואילך - אף על פי כן לא רצו חכמים לגזור עליו איסור הנאה בשעה ה'. ולפיכך יכול למכרו לנכרי אפילו הרבה ביחד, אע"פ שבודאי לא יאכלנו הנכרי קודם הפסח:
ב וכן יכול להאכילן כל שעה ה' לבהמה חיה ועוף. ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית.
ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י. ומה שישתייר מאכילתם - יבערנו כשתגיע שעת הביעור.
ואף אם מאכילם קודם שעה ה' צריך ליזהר בזה כמו שנתבאר בסי' תל"ג ע"ש:
ג אבל מתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה. ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף אפילו אינן שלו אלא של הפקר. ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה. (לפיכך אסור להריח פת חמץ של נכרי משעה ששית ואילך):
ד שעות הללו משערין אותן לפי ענין היום, כגון בשנת העיבור שהיום ארוך נחשב כל שעה משעות הללו שעה ורביע משעות בינונית, שהן כ"ד למעת לעת - לפי שהיום, דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה הוא נחשב לעולם לי"ב שעות, בין שהוא ארוך בין שהוא קצר. ולפיכך אין לאכול חמץ אלא עד שליש היום, דהיינו ב' שעות ומחצה קודם חצות בשנת העיבור. ואין למכרו לנכרי אלא עד שעה ורביע קודם חצות היום.
ואם לא מכרו עדיין ויש הפסד מרובה - יש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות. לפי שיש מי שאומר דב' שעות הללו שאמרו לענין חמץ דהיינו חמישית וששית משערין אותן בשעות בינוניות שהן כ"ד למעת לעת, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריו.
(חמץ הנשאר ביום י"ד - אסור ליתנו לעבדו ושפחתו הנכרים אם החמץ רב שאי אפשר שיאכלוהו קודם זמן איסורו בהנאה, דכיון שהוא חייב במזונותיהם הרי זה כפורע חובו מאיסורי הנאה):
ה אם יש מת בערב פסח ואחר הקבורה לא יהיה שהות לאכול חמץ מוציאין אותו לבית הקברות קודם האכילה ומלוין אותו כל העם וחוזרין לבתיהם לאכול חמץ ואחר כך מקברין אותו כראוי.
ואף על פי שאין לאכול סעודת קבע בעוד שלא נקבר המת - מכל מקום <(א)> כיון שכבר הוציאוהו לבית הקברות כדי לקברו יש להקל. ובפרט בשעת הדחק כזה שצריכין רבים ללותו ואחר כך לא יהיה להם שהות לאכול.
ואע"פ שאם התחילו בהוצאת המת אין מפסיקין אפילו לק"ש כמו שנתבאר בסי' ע"ב - היינו שאין מפסיקין באמצע הליכה לבית הקברות. וכן אם הביאוהו לבית הקברות והקבר הוא מוכן - צריך לקוברו מיד. אבל כשעדיין לא הכינו הקבר או שאר כל צרכי קבורה - מותר בין הבאת המת לבית הקברות, להכנת הקבר ושאר צרכי קבורה - שכל אחד ואחד הוא דבר בפני עצמו ואין זו הפסקה באמצע עסק המצוה:
ו ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו (או שהיה ממושכן אצלו) - ימתין מלמכרו עד שתגיע שעה ה' בערב פסח שמא יבא בעל חמץ ויקחנו ממנו. ואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול - מותר לו למוכרו קודם לכן.
ומכל מקום אם הוא בענין שיוכל למכרו לנכרי המכירו שיודע בו שיחזיר לו אחר הפסח - אסור למכרו מכירה חלוטה:
ז ואם לא מכרו כלל עד שהגיעה שעה ששית - חייב לבערו מן העולם לגמרי אפילו הוא בענין שאין עובר עליו בבל יראה, כגון שאין אחריות החמץ עליו אפילו מגניבה ואבידה הבאים ע"י פשיעה - מכל מקום צריך הוא לבערו כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא, שכל ישראל ערבים זה בזה.
ואף על פי שאפשר שבעל החמץ מכר חמץ זה לנכרי במקום שהוא והקנה אותו לו באחד מדרכי הקניות שיתבאר בסי' תמ"ח - כיון שיש כאן ודאי חמץ וספק מכרו בעליו לנכרי וספק לא מכרוהו אין ספק מכירה מוציא מידי ודאי חמץ:
ח אם בא בעל החמץ אחר הפסח ותובעו בדין על שלא מכר את החמץ לנכרי קודם זמן הביעור - אינו חייב לשלם לו, לפי שלא קיבל עליו אלא לשמור את החמץ שיהא שמור לבעליו ולא יחסר ממנו מאומה עד שיחזירנו בשלימות לבעליו, אבל לא קיבל עליו למכרו בערב פסח - שאין זו בכלל שמירה <(ב)> שהרי במכירה זו מוציאה מרשות בעליו. ואינו חייב כלל למוכרו בערב פסח מחמת שקיבל עליו לשומרו אלא מחמת מצות השבת אבידה לבעלים, דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת אבידה.
(ואם חמץ זה שביערו מן העולם לגמרי היה ממושכן אצלו, בין שכבר הגיע זמן הפירעון קודם הפסח ולא פרע לו בין שלא הגיע עד לאחר הפסח - אם היה המשכון שוה יותר מכדי חובו הרי יש למלוה דין שומר על זה המותר כמ"ש בחו"מ סי' ע"ב)
ולפיכך אינו חייב לשלם ללוה על מה שלא מכר מותר הזה לנכרי קודם הפסח, כמו שהשומר אינו חייב מטעם שנתבאר. אבל מכל מקום הפסיד חובו ואין הלוה חייב לשלם לו כלום, אף על פי שגם על מה שכנגד חובו אין למלוה אלא דין שומר ואם נאנס ממנו לא הפסיד חובו - מכל מקום ודאי דעת כל ממשכן הוא שעל מנת כן ממשכן לו שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו לא יוכל לתבוע ממנו חובו אלא אם כן יהיה המלוה אנוס באבידת המשכון כגון שיגזלנו ממנו לסטים מזויין וכיוצא בו משאר האונסים (שנתבאר בחושן משפט סי' ש"ג) שאין כח ביד המלוה להנצל מהם. אבל כאן שהיה אפשר להמלוה למכרו קודם הפסח ולא מכרו הרי עצלותו גרמה הפסד המשכון שנאסר בהנאה ונתחייב בביעור ובודאי לא היה דעת הלוה כשמשכנו אצלו שישלם לו חובו אם לא יחזיר לו משכונו מחמת שנפסד ולא היה המלוה אנוס מלהצילו מאותו הפסד.
ואם לא ביערו המלוה לאחר זמן הביעור והשהה אותו עד לאחר הפסח, אע"פ שכבר נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח - מכל מקום אם הוא מחזירו ללוה חייב הלוה לקבלו מידו ולפרוע לו חובו. מפני שהמלוה יכול לומר לו הרי שלך לפניך שלם כמו שנתת לי. (ואע"פ שעכשיו הוא אסור בהנאה חסרון שאינו ניכר הוא):ט
חמץ בפסח אף על פי שהוא אסור מן התורה בכל מיני הנאות ואסור למכרו או להחליפו - מכל מקום אם עבר ומכרו או החליפו אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו אלא מותר ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו אע"פ שמכרו או החליפו בתוך הפסח - מפני שעבודה זרה היא גם כן מאיסורי הנאה והיא תופסת את דמיה וחילופיה שהן אסורין בהנאה כמוה, שנאמר: והיית חרם כמוהו - ודרשו חכמים כל מה שאתה מהוה ממנה, דהיינו דמיה וחילופיה הרי הן חרם כמוהו. ואמרה תורה באיסור עבודה זרה: כי חרם הוא - ודרשו חכמים הוא חרם ותופס את דמו וחילופיו אבל שאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב וחמץ בפסח אינן תופסין את דמיהן וחלופיהן:
י וכל זה מן התורה <(ג)> אבל מדברי סופרים אסור לו ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו שמכרו או שהחליפו מתחלת שעה ששית ואילך, דכיון שאלו הדמים או אלו החליפין באו לידו על ידי החמץ הרי זה משתכר באיסורי הנאה.
אבל אחרים מותרין ליהנות מדמים וחילופין אלו כיון שהנאה זו אינה באה להם על ידי החמץ שהרי לא היה שלהם הרי אינן משתכרין באיסורי הנאה:
יא וכל זה כשמכרו והחליפו ישראל בעל החמץ בעצמו או על ידי שלוחו בין שהוא ישראל בין שהוא נכרי אבל אם מכרו והחליפו אדם אחר שלא מדעת בעל החמץ - הרי דמים וחליפין אלו מותרין אפילו לבעל החמץ עצמו אבל אסורין הן לאותו האיש שמכר או שהחליף:
יב ואם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו ואח"כ נתן דמיו או חליפיו הרי הן מותרין אפילו מכר והחליף הוא בעצמו, דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו והרי הן כשלו ממש, ומה שנותן אח"כ דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא ואינן נקראין דמי החמץ וחליפיו.
ויש חולקין על כל זה ואומרים דאפילו מכרו והחליפו בעל החמץ בעצמו ונטל דמיו או חליפיו ואח"כ משך הנכרי את החמץ לרשותו - מותר לו ליהנות מדמים וחליפין אלו.
ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה. אבל במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר אפילו לא מכרו והחליפו עד לאחר הפסח שאינו אסור בהנאה אלא מדברי סופרים:
יג וכל זה בדמי החמץ וחליפיו אבל החמץ עצמו לעולם הוא עומד באיסורו שאסור לכל אדם ליקח אותו מהנכרי אפילו לא מכרו לו הישראל עד לאחר הפסח. ואם נתנו הנכרי במתנה לאחר הפסח חייב לבערו מן העולם כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שנתבאר בסימן תל"ה: