תמה דין ביעור חמץ ובו י"ב סעיפים:
א כשם שמן התורה, אע"פ שמתחילת שעה ז' הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה.
אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית, כדי שלא ימצא בתחילת ז', אלא מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו.
כך מדברי סופרים, אע"פ שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים.
אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית
אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו.
(ומכל מקום טוב לנהוג לבערו בסוף ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד, (יב)).
ואם רוצה לבער קודם שעה ששית, אינו צריך לבערו מן העולם לגמרי, אלא די לו במה שמבערו מרשותו.
דהיינו שימכרנו לנכרי או יתננו לו במתנה גמורה.
ואפילו אם כשמגיע זמן הביעור, דהיינו שעה ששית, עדיין הנכרי מחזיק חמצו בבית הישראל, אין בכך כלום.
ועל דרך שנתבאר בסימן ת"מ.
[נראה שכוונתו ב"ועל דרך שנתבאר בסימן ת"מ, הוא מסעיף ה ואילך, שמבואר שם, שלפני שעה ששית, אם אין אחריות של החמץ של הגוי על הישראל, אז מותר להשהות חמצו ע"י עשיית מחיצה של י' טפחים שלא יבא לאכול החמץ. ושם מבואר כמה דיני פרטים מזה.
ומה שציין בהציונים לסעיף א', אינו מובן כלל. ומה שהביא שם ממהמרי"ל שציין לתמ"א סעיף ט, ג"כ אינו מובן, שהרי בסעיף ט' שם מציין לסי' ת"מ כמש"כ לעיל]
וכן אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו, והניחו במקום שהוא מופקר לכל, כגון בדרכים וברחובות שרשות לכל אדם לעבור שם וליטול החמץ, אפילו אם לא נטלו שום אדם והרי הוא מונח שם כל ימי הפסח ובעליו רואין אותו מונח שם, אין צריך לבערו.
כיון שאינו שלו, שכבר הפקירו.
וגם מונח במקום שאינו שלו, והתורה אמרה "בכל גבולך", וגבול זה אינו שלו, אלא הפקר לכל.
[כוונתו, שכיון שא' הפקירו, וב', אפילו לא היה מפקירו, (דבדעתו לזכות בו אח"כ, כבסוף סעיף ב), אינו מחוייב לבערו מן התורה, כיון שאינו בגבולך, א"כ אין חיוב אפילו מדרבנן לבערו. דהא שתקנו החכמים שהפקר אינו מועיל, הוא רק כשאם לא הי' מפקירו הי' עובר עליו מן התורה, אבל כאן, כיון שאפילו לא הי' מפקירו, לא הי' עובר עליו מן התורה כיון שלא הוי בגבולך, א"כ כשמשפקירו מהני אפילו מדברי סופרים]
עיין סימן תל"א:
ב אבל אם הפקירו והניחו במקום שאינו מופקר לכל, כגון שהניחו בחצר שהיא מיוחדת לאנשי החצר הדרים שם בלבד, ואין שום אדם יכול לעבור שלא ברשותם.
[לכאורה מדבר שמניחו בחצר ששייך לו לבעל החמץ ולאנשי החצר הדרים שם, והיינו שיש לו רשות להניח חמצו שם, אבל אם מניח חמץ במקום שאין לו רשות להניחם שם אז אינו עובר מן התורה, כדלעיל סימן ת"מ סעיף א]
אף על פי שמן התורה אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי כבר הפקירו, ואינו שלו כשמגיע זמן הביעור.
מכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו.
דכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה לבערו כשיגיע זמן הביעור.
שהרי הוא מונח במקום שאינו מופקר לכל, והרי זה כאלו היה מונח במקום שהוא שלו ממש, מטעם שנתבאר בסי' ת"מ.
[בסעיף א' מבואר שכשמניח חמץ בבית הגוי מדעתו, שנותן לו רשות על זה, הרי המקום קנוי לבעל החמץ והוי כאילו הוא ברשותו וגבולו ממש, ועובר עליו בבל ימצא.
ולאידך שם מבואר גם, שאם מניח חמצו בחצר חבירו שלא מדעת חבירו, דהיינו שאינו נותן לו רשות להניח שם חמצו, אינו עובר עליו בעל החמץ, כיון שאינו בגבולו, א"כ אם מניח בחצר של שותפים, אבל אינו שייך לבעל החמץ, שלא נתנו לו רשות להניח שם, ג"כ אינו עובר, כיון שלא הוי גבולו, ובסעיף זה מדבר שמניח את החמץ בחצר שלו עם שותפיו, וכיון שיש לו רשות, א"כ נחשב גם גבולו, ומן התורה אם לא הי' מפקירו הי' חייב לבערו, ולכן אינו מועיל הפקר, כיון שתקנו חכמים שהפקר אינו מועיל לחמץ שהי' צריך לבערו מן התורה, אם לא הי' מפקירו.
אבל אם מניחו ברשות הרבים, אף שיש לו רשות להניח שם, אינו נחשב גבולו, כיון שהוא מונח במקם שהוא מופקר לכל, וזהו כוונת אדה"ז לבאר שבמקום המופקר לכל ברשות הרבים לא הוי גבולו, ואינו עובר עליו מן התורה אפילו אם לא הפקירו, אבל ברשות שאינו מופקר לרבים, כיון שיש לו רשות הוי גבולו]
לפיכך גם עתה שהפקירו, לא נפטר מגזירת חכמים.
שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידוע כמו שנתבאר בסי' תל"א.
ואפילו הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו (א) ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח, אם לא יקדמנו אחר.
שאם יש בדעתו כן, אינו הפקר גמור, והרי הוא כשלו ממש, כל זמן שלא זכה בו אחר.
כיון שהוא יושב ומצפה, שמא לא יזכה אחר, ויזכה בו הוא:
ג ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור, דהיינו מתחילת שעה ששית עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי.
ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר.
שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה, ואינו שלו כלל, ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו, שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.
ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו, הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש.
ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי.
דהיינו (ב) שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו.
ואע"פ שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו, מכל מקום כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו, הרי זה נקרא ביעור מן העולם:
ד כיצד מבער?
שורפו עד שנעשה פחמים.
(אבל אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח, כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב)
או פוררו לפירורין דקים, וזורה אותו לרוח.
או פורר וזורק לנהר.
אם הוא פת וכיוצא בו, שאם לא יפררנו ויזרקנו לנהר או לים, הרי הוא שט על פני המים, ויוכל אדם המהלך בספינה ליהנות [ממנו], אבל כשמפררו לפירורין דקים וזורקו למים, הרי הן נימוסין ונימוחין בתוך המים.
אבל אם היה החמץ פירורין פירורין, כגון חטים וכיוצא בהן, אין צריך לפררן עוד, אלא משליכן מן השק לתוך המים, והן מתפזרים מאליהם על פני המים, ולא יהנה מהן שום אדם.
ויש מחמירין (ג) בחטים או שאר מיני תבואה לחתוך כל אחד ואחד לב' או לג' חתיכות, ואחר כך ישליכם למים, כיון שהם קשות ואינן נימוסין בתוך המים.
וטוב לחוש לדבריהם במקום שאפשר.
כגון שאין שם אלא מעט חטים, שיוכל לחתכן בשעה מועטת.
אבל אם הן הרבה, שיצטרך לשהות הרבה בחתיכתן או עד שיטחנם, אין להשהות החמץ בשביל כך.
(ובפרט אם נתחמצו לאחר זמן הביעור, שלא היו בכלל הביטול שמבטל כל אדם את חמצו בסוף שעה חמישית, כמו שנתבאר בסימן תל"ד, ואם כן יש איסור מן התורה להשהותם)
ויש לסמוך על סברא הראשונה:
ה ואם משליכו לבית הכסא, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו.
ואין צריך לפררו קודם שמשליכו, אפילו הוא פת וכיוצא בו.
ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר.
שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של נכרי או של הפקר, כמו שנתבאר בסי' תמ"ג.
אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר, אע"פ שסופו לאכול ממנו, אין בכך כלום, כיון שאינו נותן לפניו לאכול:
ו מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים, לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו, אפילו הוא מפררו קודם שמשליכו.
שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו:
ז ויש חולקין על כל זה ואומרים, שהחמץ שצריך לבערו מן העולם לגמרי, אין ביעורו אלא בשריפה.
שאנו למידין מנותר, מה נותר ישנו בבל תותירו וטעון שריפה, אף חמץ שישנו בבל תותר (פירוש בל יראה ובל ימצא) טעון שריפה.
והלכה כסברא הראשונה.
שהרי נאמר "ושרפת את הנותר באש", ודרשו חכמים "הנותר טעון שריפה, ואין כל איסורי הנאה שבתורה טעונין שריפה".
ואף על פי כן, המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה.
ולפיכך נוהגין שהחמץ שמוצאין בבדיקת ליל י"ד אין שורפין אותו מיד בלילה, אלא מצניעין אותו לשורפו למחר ביום, כדי לדמותו לנותר שמצותו לשורפו ביום.
שנאמר, "'והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף', ולא בלילה".
אך אם ירצה לשרוף החמץ מיד אחר הבדיקה, כדי שלא יגררוהו קטנים או חולדה ועכברים, הרשות בידו.
ואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו, טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת הביעור לשנה הבאה.
וגם כדי שלא ישכח לבטל ביטול השני, שנתבאר בסי' תל"ד:
ח כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית שהוא אסור בהנאה, צריך לעשות לו
ולא ישליכנו לתוך התנור שמסיקו לאפות או לבשל בתוכו.
לפי שאסור ליהנות מהחמץ אף בשעת ביעורו, לאפות או לבשל עליו או להשתמש לאורו או להתחמם כנגדו וכיוצא בהן משאר מיני הנאות.
ואף הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה.
אבל הפחמים והאפר של העצים ששרפו בהן החמץ, מותרים בהנאה, אם הוא מכירן, שיודע בבירור שהן מהעצים ולא מהחמץ.
אבל אם נתערבו אלו באלו, שאינו מכירן הרי כולן אסורים בהנאה.
ואין הפחמין והאפר של החמץ בטלין אפילו באלף של היתר, שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול, דהיינו להשהותן עד לאחר הפסח, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל.
אבל מותר לכסות דם חיה ועוף באפר שריפת החמץ, ש"מצות לאו ליהנות ניתנו".
כלומר, שלא נתנו המצות לישראל להיות קיומם הנאה להם, אלא לעול על צוארם ניתנו:
ט ואם הוסק התנור בחמץ, ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל.
בין שאפה ובישל על גבי הגחלים, בין שאפה ובישל בחומו של תנור לאחר שגרף את הגחלים, הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה.
ואם נתערבו באחרים, כולן אסורין בהנאה.
ואין להם תקנה על ידי פדיון דמי הנאת החמץ, שישליך הדמים לאיבוד, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י.
אבל מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, דהיינו שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור, מדמי הפת והתבשיל שנוטל מהנכרי, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו.
רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו לנכרי, אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם, מטעם שנתבאר בסי' תמ"ב.
ואפילו לא נתערבו פת ותבשיל זה באחרים, מותר למכרם כך. (ד)
ויש מי שאוסר אם לא נתערבו. (ה)
וטוב לחוש לדבריו אם אין שם הפסד מרובה, ולא שעת הדחק:
י וכל זה כשהוסק חמץ הרבה בתוך התנור, שיש בהיסק זה בלבד בלא הצטרפות עצים כדי לאפות הפת שאפה בו או כדי לבשל התבשיל שבישל בו.
אף על פי שהסיק בו עצים הרבה, כדי שתאחוז בו האור יפה.
מכל מקום כיון שלאחר שאחזה בו האור (ו) יש בהסיקו כדי לאפות הפת או כדי לבשל התבשיל, הרי הן אסורין בהנאה.
אבל אם אין בהיסק החמץ כדי לאפות ולבשל אלא בהצטרפות העצים, אף על פי שגם בהעצים בעצמם אין לאפות ולבשל אלא בהצטרפות היסק החמץ, מכל מקום כיון שהיתר ואיסור גורמין לאפות או לבשל, הרי פת ותבשיל זה מותרין אפילו באכילה.
במה דברים אמורים כשאפה או בישל מתחלת שעה ששית עד הלילה, אבל אם אפה או בישל מליל ט"ו ואילך, כיון שחמץ בתוך הפסח אוסר במשהו, כמ"ש בסי' תמ"ז, לפיכך אף על פי שהיתר עם איסור גורמין לאפות ולבשל, הרי הפת והתבשיל אסורין בהנאה.
(אלא אם כן מוכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם, כמו שנתבאר)
שהרי על כל פנים יש הנאת משהו מהחמץ תוך הפת ותבשיל.
ויש חולקין על זה ואומרים, דאין חילוק בין אפה ובישל תוך הפסח לאפה ובישל קודם הפסח משעה ששית ואילך.
ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יו"ט שאין לו מאכלים אחרים:
יא וכל זה כשמבער החמץ אחר שהגיעה שעה ששית, אבל כשמבערו קודם שעה ששית, שהוא מותר בהנאה, אין צריך לעשות לו
ואפילו לאחר שהגיעה שעה ששית מותר ליהנות ממנו, אם כבר נתחרך ונפסל מאכילת כלב קודם שעה ששית.
ומכל מקום נוהגין לעשות לו
יב יש נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבה, לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת.
ויש נוהגין לעשות היסק מערבות הלולב בפי התנור בשעת אפיית המצות: