תנג דיני החטים וטחינתם למצות ובו ל"ג סעיפים:

א המצה שאדם חייב לאכול בליל ט"ו צריכה להיות מאחד מחמשת מיני דגן שהם חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל אם עשה מצה מאורז או דוחן או שאר מיני קטניות ואכלה לא יצא ידי חובתו שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו' דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה יצאו מיני קטניות וכיוצא בהם שאינם באים לידי חימוץ לעולם אלא לידי סרחון שאפילו אם לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ אין זה חימוץ אלא סרחון והוא מותר באכילה ולפיכך אף אם עשאו מצה אינו יוצא בו ידי חובתו:

ב ומצוה מן המובחר לכתחלה ליקח חטים למצת מצוה ולא אחד משאר ארבעה מיני דגן וכן המנהג ואם אין לו חטים יקח משאר מיני דגן מן החביב עליו יותר כדי שיאכל מצה לתיאבון:

ג מין הנקרא בל"א טירקשי"ן וויי"ץ אינו מין חטים רק למיני קטניות יחשב טטרק"י (או היידי"ן או גריק"ע) הוא ממיני קטניות ומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח כמו שמותר לעשות משאר מיני קטניות מעיקר הדין.

אבל נהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפילו ביו"ט אחרון לפי שבדורות האחרונים רבו עמי הארץ שאינן בקיאין באיסור והיתר ואם יראו שאוכלים בפסח תבשיל של מיני קטניות יטעו להתיר גם כן תבשיל של מיני דגן הואיל וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות כמו שדרך ממיני דגן ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח לפיכך נהגו לאסור הכל:

ד ולא נהגו איסור אלא במיני קטניות שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן שהם דומים זה לזה ששניהם נקראים מעשה קדירה ולכך אסרו זה בשביל זה אבל מיני זרעים כגון השבת (שקורין עני"ש) והכסבר (שקורין אליינד"ר) וזרע אקלייז"א וכיוצא בהם משאר מיני זרעוני גינה אין נוהגין בהם איסור חוץ מן החרדל לפי שגידולו הוא בשרביטין והרי הוא דומה לגידול מיני קטניות ונאסר בכללם וחוץ מן הכמון הנמכר בחנות (שקורין קראם קימל) שמביאין אותו לכאן ממדינות אחרות וגרעיניו דומה לדגן ולכך מחמירין בו כמו שמחמירין בכל מיני קטניות אבל מין כמון (שקורין פעלד קימל) שאין צורתו דומה לדגן אין מחמירין בו כלל וכן כל מיני ירקות אין מחמירין בהם הואיל ואינן דומים כלל לדגן:

ה ואפילו במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה אם נפלו עליהם מים בענין שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מעיקר הדין אבל מותר להנות מהם בפסח וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם (אבל השמנים שאינם נעשים ממיני קטניות מותרים אפילו באכילה) אפילו על השלחן שאוכלים עליו ואין חוששין שמא יפול מהשמן לתוך התבשיל שאף אם יפול לתוכו מעט שמן הרי הוא מתבטל בתוכו ברוב כיון שמנהג איסור זה אינו אלא חומרא בעלמא ואף על פי שקודם עשיית השמן כותשין אותו במכתשת ששורין בה שעורים לפעמים מכל מקום אין טעם שעורים הבלוע במכתשת נפלט לתוך השמן על ידי כתישתו בתוכה כיון שאינו דבר חריף.

וכן מותר להשהותם עמו בבית אפילו נשרו במים כגון מיני הריפות הנכתשין במכתשת ומלחלחין אותן במים קודם הכתישה.

אבל מיני הריפות של ה' מיני דגן הן חמץ גמור ואם עבר עליהם הפסח אסורים בהנאה אלא אם כן ברי לו שלא נתלחלחו במים קודם הכתישה:

ו כל מיני זרעים המותרים בפסח צריכין בדיקה רבה קודם שיעשה מהם תבשיל לברור מהם גרעיני דגן שדרכן להמצא ביניהם ולפיכך המחמיר שלא לאכול כמון ושבת עד יו"ט האחרון תבוא עליו ברכה כי אי אפשר לבררם יפה:

ז אם עירב קמח חטים עם קמח אורז ועשה מהם מצה אם יש בה טעם חטים הרי היא כאלו היתה כולה מחטים וכשאוכל כזית ממנה יוצא ידי חובתו אף על פי שרוב כזית זה הוא אורז לפי שטבע האורז להגרר אחר החטים ונשתנה טעמו לטעם חטים כשהן מעורבים עמו.

אבל אם עירב קמח חטים עם קמח דוחן או שאר מיני קטניות וכן אם עירב קמח של אחד משאר ד' מיני דגן עם קמח אורז ועשה מהן מצה אף על פי שיש בה טעם דגן אינו יוצא בה ידי חובתו אלא אם כן יש בה קמח דגן כזית בכדי אכילת פרס ממנה דהיינו שבכל פרס ממנו יש בו כזית קמח דגן שאז יוצא ידי חובתו בכזית ממנה לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש והרי זה כאלו אכל כזית דגן ממש שהרי עיקר האכילה הוא הטעם וכיון שטעם טעם בכזית מצה יצא אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש.

ויש אומרים שאפילו מצה הנעשית מתערובת קמח חטים עם קמח אורז אין אדם יוצא בה ידי חובתו אלא אם כן יש בה כזית חטים בכדי אכילת פרס ואם נעשית מקמח חטים עם שאר מיני קטניות או מקמח אורז עם שאר מיני דגן אף על פי שיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס אינו יוצא בה ידי חובה שאף שטעם הכזית דגן הפך את הפרס להיות כמו דגן ממש מכל מקום עיסה זו לא היתה באה לידי חימוץ לעולם אלא אם כן היה רובה דגן וכל עיסה שאינה באה לידי חימוץ אין יוצאין בה ידי חובת מצה מה שאין כן כשנעשית מקמח חטים עם האורז שהחטים גוררין את האורז וגורמין לו לבוא לידי חימוץ.

ולענין הלכה יש לחוש לכתחלה לסברא אחרונה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר:

ח חטים שאכלו מהם עכברים ונשארו בתוכן הרבה חטים נשוכין מאכילת העכבר שיש לחוש בהן שמא נתחמצו מחמת הרוק שבפי העכבר שהרוק מחמיץ כמו מים כמו שיתבאר בסי' תס"ו אף על פי כן אין צריך לברור ולהסיר החטים הנשוכים מהחטים השלמים אלא טוחן הכל ביחד ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים ונתבטל בתוכו בס' קודם הפסח ושוב אינו חוזר וניער אף אם יאפה ממנה מצות בתוך הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ואין זה כמבטל איסור בידים כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל ואם אין בחטים השלמים ס' כנגד הנשוכין לא יטחנם עד שיברור מהם הנשוכים (העודפים על המתבטלין בס').

ואם לא ביררם וטחן הכל ביחד הרי זה מותר שקמח הנשוכין אינו אוסר את קמח השלמים בדיעבד לפי שהנשוכין עצמן אין בהם חשש גמור של חימוץ שהחטים הם קשים ואינם ממהרין להחמיץ ורחוק הדבר שיתחמצו מחמת מעט רוק שבפי העכבר אבל אם אכלו עכברים משעורים (או משיפון ושבולת שועל) ואין ס' בהשלמים כנגד הנשוכין ושכח וטחן הכל ביחד יש להחמיר ולבערם קודם הפסח (עיין סי' תמ"ב) שהשעורין (ושבולת שועל ושיפון) הם רכים וממהרים להחמיץ ויש לחוש שמא נתחמצו במעט רוק שבפי העכבר:

ט חטים שצמחו (שקורין אוי"ס גיוואקסין) והן חמץ גמור והרי הן מעורבין בתוך חטים כשרים אם יש בהכשרים ס' כנגדן מותר לטחון הכל ביחד ולאפות מהם מצות אפילו בתוך הפסח כמו שנתבאר.

ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש כמו שנתבאר סימן תמ"ז אסור לאפות בתוך הפסח לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת כמו שנתבאר בסימן תמ"ז אבל כשאופה קודם הפסח הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש ע"י האפיה ולכך אינו חוזר וניער בפסח וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח לפי שרוב החטים יש בהם תערובות מעט מחטים שצמחו:

י וכל זה כשיש ס' כנגדן אבל אם אין ס' כנגדן אין להם תקנה וצריך לבערם קודם הפסח ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערן ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ואין לו להוסיף עליהם קודם הפסח עוד חטים כשרים ולטחון הכל ביחד כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר שאסור לבטל איסור לכתחלה:

יא במה דברים אמורים בחטים שצמחו שאף שנתערב בחטים כשרים ניכרין הן בתוכן ולכך אינם מתבטלים בתוכם ברוב כדין יבש ביבש שהוא בטל ברוב בכל איסורי תורה וכן שעורין הנשוכין מאכילת עכבר ניכרין הם בתוך השלמים ולכך אינם מתבטלין בתוכם ברוב אבל דגן שנתחמץ ואין חימוצו ניכר כגון שנפלו עליו מים ונתבקע (עיין סימן תס"ז) ואח"כ נתייבש ואין בקועו ניכר ונתערב בדגן כשר הרבה ממנו הרי נתבטל בתוכו ברוב וכיוצא בזה בשאר איסורין נעשה הכל היתר גמור ואין כאן איסור כלל לפיכך מותר להוסיף עליו עוד דגן כשר הרבה עד שיהיה ס' כנגדו ואז יטחון הכל ביחד כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר קודם הפסח ויהא מותר לאכול הכל בתוך הפסח ואין זה מבטל איסור בידים כמו שנתבאר בסי' תמ"ב:

יג ואפילו לא נתערבה אלא חטה אחת ונאכלה או נאבדה קודם הפסח צריך ליזהר שלא יטחון כל הכרי ביחד בתוך הפסח שלא יתערב כל הקמח ביחד ויהיה כולו אסור מספק שמא נשארה חטה המחומצת בתוך הכרי ונטחנה עמו ונתערב קמחה ונבלל בקמח כל הכרי שעיקר כדברי האומרים שקמח בקמח מתערב ונבלל יפה ואין מעט קמח מקמח הכרי שלא יהיה בו משהו מקמח החטה המחומצת ואין כאן עוד ב' ספיקות להקל:

יג ואפילו לא נתערבה אלא חטה אחת ונאכלה או נאבדה קודם הפסח צריך ליזהר שלא יטחון כל הכרי ביחד בתוך הפסח שלא יתערב כל הקמח ביחד ויהיה כולו אסור מספק שמא נשארה חטה המחומצת בתוך הכרי ונטחנה עמו ונתערב קמחה ונבלל בקמח כל הכרי שעיקר כדברי האומרים שקמח בקמח מתערב ונבלל יפה ואין מעט קמח מקמח הכרי שלא יהיה בו משהו מקמח החטה המחומצת ואין כאן עוד ב' ספיקות להקל:

יד אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמר ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצה ויש אומרים לשם מצות בערב תאכלו מצות ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה וכן עיקר:

טו ומהו שימור זה האמור בתורה הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץ כגון מתחלת לישתה ואילך שכבר באו עליה מים והיא קרובה להחמיץ אם לא ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן כמו שיתבאר בסי' ת"ס.

אבל קודם שבאו עליה מים דהיינו קודם הלישה אין צריך שישמור ישראל את הדגן או את הקמח שלא יבא עליהם מים אלא כל דגן שבא לפנינו ואין אנו רואין שום חשש חימוץ מותר לטוחנו לפסח וכן כל קמח הבא לפנינו ואין אנו רואין בו שום חשש חימוץ מותר ללוש ממנו אפילו מצת מצוה ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלה מים עליה ונתחמצה כי אין מחזיקין איסור מספק כמו שיתבאר בסי' תס"ז:

טז וכל זה מעיקר הדין אבל כבר נהגו כל ישראל לשמור החטים של מצת מצוה משעת טחינה ואילך לפי שאז הם קרובים לבא לידי חימוץ שהרי מקרבין אותן אל המים כשמביאין אותן לבית הרחיים של מים לטחון וגם כשטוחנין ברחיים של יד רגילות הוא בשאר ימות השנה לרחוץ החטים קודם טחינתן והן קרובין לבא לידי חימוץ לפיכך צריך שישראל ישמרם מחימוץ בשעת הטחינה אבל הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכרי כגון ברחיים של יד רק שישראל בן דעת יעמוד על גביו מתחלת הטחינה עד סופה אבל לא חרש שוטה וקטן והוא הדין כשטוחנן ברחיים של מים לא ישמור שם חרש שוטה וקטן אלא ישראל גדול שהגיע לכלל המצות:

יז ואם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא חטים לשמרם משעת הטחינה ואילך מעמידין על עיקר הדין ומותר ליקח קמח מן השוק אפילו למצת מצוה ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלו עליה מים כמו שנתבאר למעלה.

ומכל מקום במקומות שנוהגין לרחוץ החטים קודם הטחינה ושוהין אותן במים איזה זמן אסור לקנות קמח מן השוק אפילו בשעת הדחק שכל דגן שנפלו עליו מים ושהו עליו כשיעור מיל הוא בא לידי חימוץ כמו שיתבאר בסי' תס"ז:

יח במה דברים אמורים כשידוע לנו שמקצת המוכרי קמח שבעיר דרכם לרחוץ החטים תמיד קודם הטחינה ואף על פי שרובם אינן רוחצים מכל מקום כיון שאין אנו מכירים אותם שאינן רוחצין אסור לנו לילך אצלם לבתיהם וליקח מהם קמח כיון שהמוכרים הם קבועים בעיר כל אחד ואחד בביתו וכל הקבוע כמחצה על מחצה וכן אסור לילך אצלם למקום שהן קבועין בשוק למכור שם אבל אם אין ידוע לנו בודאי שמקצת מוכרי הקמח רגילין לרחוץ תמיד החטים אין זה נקרא איסור קבוע כיון שאינו איסור ברור ולפיכך הולכין אחר רוב מוכרי קמח שאינן רוחצין ומותר אפילו לילך לבתיהם ליקח מהם ומכל מקום לא יקח מן הנחתומים שבודאי דרכם לרחוץ החטים אבל קמח של שאר ד' מיני דגן מותר ליקח מהם שאין דרכם לרחוץ אותם.

וכן מותר ליקח אפילו קמח חטים מן בני הכפרים המביאים בכל יום קמח מן הכפרים לפי שאין דרכם לרחוץ החטים ואף אם ידוע לנו שמקצתם רוחצים החטים הרי פירשו ממקום קביעותם והולכין אחר הרוב שאינן רוחצין וכן אפילו אחד ממוכרי קמח שבעיר שהביא קמח לבית הישראל מותר ליקח ממנו אם ידוע לנו שרוב המוכרים שבעיר אינן רוחצים החטים דכיון שפירש ממקום קביעתו אנו תולין לומר שהוא מן הרוב שאינן רוחצים.

ומכל מקום אם מוכר סולת נקיה אסור ליקח אותה ממנו שבודאי נבללו החטים במים להסיר קליפתן לעשות מהן סולת:

יט וכל זה בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק ישראל קדושים ונוהגין להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח לשמור אותם משעת טחינה ואילך ולא ליקח קמח מן השוק אפילו בדרך המותר בשעת הדחק.

אבל החטים של מצת מצוה טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך שלא יפלו עליהם מים לפי שיש אומרים שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין (אבל בעודם במחובר אינם באים לידי חימוץ אם הם צריכים לקרקע כמו שנתבאר בסי' תס"ז):

כ מותר ללתות את החטים דהיינו שבוללין אותן במים קודם הטחינה לפי שכל זמן שבוללין אותן ועוסקין בהם בידים אינם באים לידי חימוץ שהחטים הם קשים ואינם ממהרים להחמיץ ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנם שלא יהיה להם שהות להחמיץ אבל אסור ללתות את השעורים ושבולת שועל ושיפון שהם רכים וממהרים להחמיץ ויש לחוש שמא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה:

כא וכל זה מדינא דגמרא אבל הגאונים אסרו כל לתיתה אפילו של חטים לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפה שלא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה ועוד שמא ישהו מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה ויבואו לידי חימוץ ומכל מקום לא אסרו אלא באכילה אבל מותר להשהות החטים הלתותים רק שיזהר לטחנם מיד אחר הלתיתה אבל אם לא טחנם מיד אלא שהו בלחלוח המים שעליהם כדי הילוך מיל אסור להשהותם כמו שיתבאר בסי' תס"ז עיין שם:

כב במקומות שדרך הטוחנים לרחוץ החטים קודם הטחינה יש להזהיר להמון עם שלא יקחו חטים מבעל הרחיים לפי שהוא לוקח מדות חטים מכל חטים הנטחנים אצלו כל השנה ומוכרו לאחרים:

כג שקים שנותנים בהם קמח כל השנה אם רוצה ליתן בהם קמח של פסח לא די להם בכיבוס בצונן אלא צריכין כיבוס בחמין עם אפר וחביטה (פירוש הכאות שהכובס מכה על הבגדים בשעת כביסתן) לפי שהקמח הדבוק בשק נעשה בצק ע"י מים צוננין ומתדבק יותר בשק ואינו נפרד ממנו ואפילו יכבסנו כמה פעמים בצונן עד שיכבסנו בחמין עם אפר וחביטה וכן מפה שהיתה מונחת על שק של קמח אפילו של פסח אם רוצה לאכול עליה בפסח לא די לה בניעור ולא בכיבוס בצונן אלא צריך לכבסה בחמין עם אפר וחביטה:

כד וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבקצוות השקים וכן התפירות שבאימרא שעל שפתו ואם הם מטולאים צריך להתיר כל התפירות שבטלאים קודם הכיבוס שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא על ידי כיבוס ואפילו שקים חדשים שנתן בהם פעם אחת קמח של פסח אם רוצה לכבסם צריך להתיר כל התפירות שבהם קודם הכיבוס ומכל מקום בדיעבד אפילו שקים ישנים שלא התיר התפירות שבהם קודם הכיבוס ונתן בהם קמח של פסח יש להתיר הקמח לפסח:

כה וכל זה מעיקר הדין אבל מצוה מן המובחר למי שאפשר לו שיקנה לו שקים חדשים לפסח כי רחוק הדבר שלא יהיה משהו בצק דבוק באחד מנקבי השק אחר הכיבוס:

כו צריך למהר לטחון החטים יום או יומים קודם הלישה דהיינו שאם אפשר לו יראה שיהא שהות ב' ימים בין הטחינה להלישה ואם אי אפשר לו שיהיה ביניהם שהות ב' ימים ישתדל שיהיה שהות ביניהם יום אחד מעת לעת ולפחות תהא מפסקת ביניהם לינת לילה שהלילה מקרר את הקמח שהיה רותח בשעת הטחינה אבל בו ביום שנטחן עדיין הוא רותח ואם ילוש אותו בו ביום הרי הוא מחמם את המים ועל ידי כן העיסה נוחה להחמיץ ואפילו נטחן בערב פסח אסור ללוש אותו בו ביום ומכל מקום אם עבר ולש אותו בו ביום שנטחן אין לאסור העיסה לפסח וישמרנה היטב מחימוץ דהיינו שיעסוק בה בזריזות יותר משאר עיסות:

כז כשמוליכין השקים שיש בהן קמח מן הרחיים או משאר מקום אסור להניחם על גבי סוס או חמור שאין עליו אוכף או עור עב תחת השקים לפי שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ממש ועל ידי כן הוא ממהר להחמיץ בשעת הלישה ועוד שרגילות הבהמות הוא להזיע תחת כובד המשא ויש להסתפק שמא זיעת הבהמה היא מחמצת כמו מים ומכל מקום אם עבר ונתן השקים על גבי גוף הבהמה ממש אין לאסור הקמח לפסח לפי שהדעת נוטה שזיעת הבהמה היא דומה לזיעת אדם שאינה מחמצת כמו שיתבאר בסי' תס"ו ומכל מקום צריך שיהיה שהות יום או יומים בין הולכה זו להלישה לקרר את הקמח שנתחמם מגוף הבהמה:

כח יש ליזהר לכתחלה במקום שאפשר שלא להניח הרבה שקים עם קמח זה ע"ג זה שלא יתחמם הקמח שבשקים התחתונים מחמת כובד משא שקים העליונים שעליהם ואם עבר והניחם ימתין יום או יומים קודם הלישה כמו שנתבאר וכן טוב ליזהר לכתחלה שלא לישב על שק שיש בו קמח של פסח שלא יתחמם הקמח מחמת כובד ישיבתו:

כט נהגו כל ישראל לנקר הרחיים קודם שיטחנו בהם קמח של פסח לפי שלפעמים טחנו בהם תבואה לתותה לסולת וכל שכן במדינות אלו שכל השנה טוחנין בהם שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ) בעודם לחים קצת ונדבקים מאוד ברחיים:

ל ונוהגין שקמח הראשון שנטחן ברחיים לאחר שנקרו אותם אין אוכלין אותו בפסח (שחוששין שמא לא נקרו אותם היטב ונשאר דבוק בהם מעט קמח חמץ ונתערב ממנו לתוך קמח זה הראשון לפיכך) מצניעין אותו עד לאחר הפסח או אוכלין אותו קודם הפסח ועכשיו שנהגו לכסות (סביב) הרחיים בבגד פשתן אחר הניקור יש להתיר גם הקמח הראשון לפסח:

 

 

לא וכל זה כשטוחן בתוך ל' יום שלפני הפסח אבל כשטוחן קודם ל' יום יש להתיר לטחון בלי ניקור הרחיים שהרי מעיקר הדין לא היה צריך לנקרם אף בתוך ל' יום שאף אם יתערב מעט חמץ לתוך הקמח של פסח הרי הוא מתבטל בתוכו בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח לדברי הכל אם אופה ממנו המצות קודם הפסח כמו שנתבאר למעלה אלא שנהגו להחמיר ולנקרם וקודם ל' יום לא חל עליו חובת מנהג זה כמו שלא חל עדיין כל תקנות חכמים שתקנו בגלל הפסח כמו שנתבאר בסי' תל"[ו] ואף בתוך ל' יום אם הוא שעת הדחק שאי אפשר בקל לנקר הרחיים וגם אי אפשר להמתין עד שיהיה אפשר לנקרם כי הוא סמוך לפסח מעמידין על עיקר הדין ומותר לטחון בלי ניקור הרחיים אם טוחן קודם הפסח ומכל מקום טוב ליזהר לאפות כל המצות קודם הפסח מטעם שנתבאר למעלה:

 

לב צריך ליזהר שלא יטחנו (קודם) [קמח] לפסח בבית הרחיים בשעה שטוחנין בו תבואה לתותה אף על פי שטוחנין אותה ברחיים אחרת רחוק מהרחיים שרוצים לטחון בהם קמח לפסח מכל מקום האבק שלה פורח ומתערב בקמח של פסח כיון ששניהם בבית אחד במה דברים אמורים כשידוע לנו שאותה תבואה היא לתותה אבל אם אין הדבר ידוע בבירור נהגו להקל אם טוחנן קודם הפסח שהרי אף אם אותה תבואה היא לתותה ונתערב האבק שלה בקמח של פסח אין איסור בדיעבד שהרי נתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור בפסח:

לג אנשי מעשה המדקדקים במצות רגילין לילך בעצמם אל מקום הרחיים לראות הם בעצמם טחינת קמחיהם שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו וכך היו נוהגין גדולי חכמי הגמרא: