תנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו ובו ט"ו סעיפים:

א אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לא בפת של סובין (פירוש קליפה הנושרת מן החטה בשעת כתישתה) ולא בפת של מורסן (פי' קליפה דקה הנשארת בנפה אחר יציאת הקמח מתוכה) לפי שאינן קרויים לחם לענין חלה (כמו שנתבאר ביו"ד סימן שכ"[ד]) והתורה אמרה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם וגו' ולהלן הוא אומר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' ומפי השמועה למדו לחם לחם לגזירה שוה שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה:

ב אבל מותר ללוש את הקמח עם הסובין והמורסן שבו ויוצא בו ידי חובתו שהרי עיסה זו חייבת בחלה אם יש בה כשיעור חיוב חלה דהיינו עשרון אבל אם הפריש את הסובין או את המורסן מן הקמח וחזר ועירבו בתוכו ולש ממנו עיסה כיון שעיסה זו אינה חייבת בחלה אלא אם כן יש בה כשיעור חלה לבד מן הסובין או המורסן אינו יוצא ידי חובת מצה אלא אם כן אכל כזית לבד מן הסובין או מן המורסן דהיינו שאין הסובין או המורסן מצטרפין לכזית מצה כמו שאינן מצטרפין לעשרון לענין חלה:

ג מתוך שהוצרכו חכמים לומר שאין יוצאין בפת סובין לפי שאינה קרויה לחם מכאן אתה למד שהסובין יכולין לבוא לידי חימוץ כשיבואו במים שהרי אין יוצאין אלא בפת שיכול לבוא לידי חימוץ במה דברים אמורים בסובין שהוא קליפה מהחטה עצמה אבל קליפה מקש שקורין שפרייא"ר אינו בא לידי חימוץ:

ד יוצא אדם ידי חובתו במצה העשויה מסולת נקיה אפילו היא יפה כמצתו של שלמה אף על פי שהכתוב קראו לחם עוני הרי כבר רבתה התורה מצת מצת הרבה פעמים לרבות אפילו כמצתו של שלמה א"כ מה תלמוד לומר לחם עוני פרט למצה שנעשית עשירה בידי אדם כגון שעירב בה יין או שמן או דבש או שאר כל המשקין כמו שיתבאר בסימן תס"ב:

ה וכן אם עשאה גלוסקא גדולה כמו ששית האיפה והיא נקראת אשישה והוא דרך חשיבות וגדולה הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה לפיכך טוב ליזהר שלא לעשות המצה של מצוה רחבה יותר מדאי שלא תהא נראה כעין אשישה:

ו וכן אם חלט הקמח ברותחין קודם הלישה ואח"כ לש אותו ועשה ממנו עיסה שבלילתו עבה ואפאה בתנור כמו שאר פת אינו יוצא בה דכיון שחלטה ברותחין הרי זו מצה עשירה (שכן דרך העשירים לחלוט הקמח כדי ללבנו) אבל אם לאחר שנחלט הקמח עשה ממנו עיסה שבלילתה רכה ואפאה בתנור יוצא בה הואיל ובלילתה רכה אין זו מצה עשירה.

וכל זה במצה של מצוה אבל שאר המצות בין שבלילתן רכה ובין שבלילתן עבה לאחר שנחלט הקמח ברותחין אין בכך כלום ואין כאן חשש חימוץ לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים בלישה ועריכה לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם וכיון שנתבשל שוב אינה באה לידי חימוץ לעולם אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתם כמו שדבר האפוי אינו בא לידי חימוץ לעולם כמו שיתבאר בסי' תס"ג:

ז וכל זה מדינא דגמרא אבל הגאונים אסרו לנו כל מין חליטה ברותחין לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין ויש לחוש שמא לא ירתיח את המים יפה יפה.

ואם נפלה חתיכת עיסה של מצה לתוך הרותחין שבקדירה אף על פי שהוציאה מיד הרי כל מה שבקדירה אסור באכילה אבל מותר בהנאה או להשהות עד לאחר הפסח אם יש שם ס' כנגד העיסה שאין אנו מחמירין כל כך בחליטה לאסור במשהו אפילו בהנאה או להשהותו ודי שאוסרין באכילה:

ח עיסה שעושין בשביל הכלבים של הרועים אם נתכוין בעשייתה גם בשביל אכילת אדם כגון שהיה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה כשירצו יוצאין בה בפסח אם נשמרה מחימוץ אפילו הוא פת קיבר אבל אם לא עשאה אלא בשביל הכלבים בלבד שלא היה בדעתו שיאכלו הרועים ממנה אין יוצאין בה ואפילו נעשית מסולת נקיה והרי היא ראויה לאכילת כל אדם והיא חייבת בחלה מכל מקום הרי לא נשמרה מחימוץ לשם מצת מצוה אלא לשם הכלבים.

ויש אומרים שאם אינה ראויה לאכילת הרועים כגון שעירב בה מורסן הרבה אפילו אם היה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יוצאין בה אפילו אכל הרבה ממנה בענין שאכל כזית לבד מן המורסן שבה דכיון שאינה ראויה לאכילת הרועים אינה קרויה לחם כלל ופטורה מן החלה וכן עיקר:

ט אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שלו שנאמר כאן לחם ונאמר להלן בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' מה להלן אין אדם חייב להפריש חלה אלא כשמגלגל עיסה שלו אבל לא של חבירו אף כאן אינו יוצא ידי חובתו אלא בשלו אבל לא בשל חבירו אלא אם כן נתנו לו במתנה שאז נעשה שלו ממש אבל אם (אכל מצה של חבירו שלא מדעתו ואין צריך לומר אם) גזלה מחבירו ואכלה לא יצא שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו חייב להחזירה לו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים בעל כרחו של הנגזל נמצאת שאינה שלו:

י במה דברים אמורים כשגזל מצה אבל אם גזל קמח ועשאה מצה ואכלה יצא שהרי אם בא הנגזל לתבוע את המצה אינו חייב ליתנה לו אלא משלם לו דמי קמחו ונפטר ממנו ואע"פ שהמצה נעשית מקמחו מכל מקום כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי מעשה שעשה בה דהיינו שעשה מקמח פת ועל ידי כן נעשית כשלו ממש ודמים בלבד הוא שחייב להנגזל לפיכך יוצא בו ידי חובתו.

ומכל מקום (לכתחלה אין לו לצאת בו ידי חובתו מטעם שנתבאר בסימן י"א ואם אין לו מצה אחרת על כל פנים) לא יברך עליו אפילו גזל קמח או חטים מנכרי דכיון שעל ידי עבירה באה לידו מצוה זו אין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו).

במה דברים אמורים בגזלן עצמו אבל אם נתן מצה זו לאחרים מותרים לברך עליה שהרי לא ע"י עבירה באה מצוה זו לידם (ש)כיון שכבר קנאה הגזלן בשינוי קודם שנתנה להם:

יא אבל אם גזל מצה ונתנה לאחרים אינן יוצאין בה אלא אם כן נתייאש ממנה הנגזל קודם שנתנה להם הגזלן שאז נקנית היא להם ביאוש ושינוי רשות (פירוש מרשות הגזלן לרשותם) ומותרים הם אז לברך עליה שהרי לא ע"י עבירה באה מצוה זו לידם שכבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבאה לידם.

ואם לאחר שנתנה הגזלן להם במתנה גמורה החזירו אותה לו ונתנו לו במתנה גמורה מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך עליה שעכשיו אין המצוה באה לידו בעבירה:

יב מי שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד בליל ט"ו שחל להיות בשבת מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך עליה ואין זו מצוה הבאה בעבירה כיון שהיתה שלו קודם שהוציאה או הכניסה נמצא שלא באה מצוה זו לידו ע"י עבירה אלא שהוא עושה בה עבירה אבל היא לא נעשית בעבירה ולא באה לידו על ידי עבירה שעשה הוא:

יג כשהרבה בני אדם אופין מצת של מצוה בתנור אחד טוב שיאמר כל אחד מהם כל מי שהגיע מצתי לידו הרי היא נתונה לו במתנה לפי שיש לחוש שמא יתחלפו מצת של זה לזה ואין אדם יוצא אלא במצה שלו וכן טוב לומר בשעת הטחינה כשטוחנין הרבה ביחד שלפעמים מתחלף הקמח ונמצא מברך שלא כדת:

יד אם שאל מצה מחבירו יוצא בה ידי חובתו לכתחלה שהרי לא השאילה לו על מנת שיחזירנה לו אלא על מנת שיאכלנה ויחזיר לו מצה אחרת ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר (עיין סי' תס"א):

טו כשם שאין אדם יוצא במצה שאינו שלו כך אין אדם יוצא במרור שאינו שלו שנאמר על מצות ומרורים וגו' הוקשו זה לזה לכל הלכותיהם וגם עכשיו בזמן הזה שמצות אכילת מרור אינה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר בסי' תע"ה מכל מקום כל מה שתקנו חכמים תיקנו כעין של תורה: