תנה דין מים שלשין בהם המצה ובו ל"ד סעיפים:

א המצה שאדם אוכל כל ימי הפסח אין לשין אותה אלא במים צוננין אבל לא בפושרין דהיינו כחמימות הרוק לפי שבקל תוכל לבוא לידי חימוץ כשאין המים צוננין אם לא יתעסקו בזריזות יתירה מאוד ואין אנו בחזקת זריזין כל כך לפיכך אסרו לנו חכמים ללוש בפושרין ואין צריך לומר בחמין (אבל ברותחין היה מותר מעיקר הדין אלא שהגאונים החמירו ואסרו כמו שנתבאר בסי' תנ"ד):

ב ואפילו במים צוננין אסרו חכמים ללוש בהם בו ביום שנשאבו מהנהר או מהמעיין אלא צריך להלינם קודם שילוש בהם וטעם לינה זו יש אומרים לפי שימי ניסן עדיין מימות החורף הן שהמעיינות הן רותחין מעט לפיכך צריך לצננם לילה אחד לאחר שנתלשו ממקום רתיחתן דהיינו לאחר שנשאבו מהמעיין.

ומי הנהרות שאינן נמשכין ממעיינות צריכין גם כן צינון לילה אחד לפי שהכה עליהם חום השמש ביום ונתחממו מעט:

ג ולכתחלה יש ליזהר לשאבן קודם כניסת תחלת הלילה כדי שיעבור עליהם צינון כל הלילה לאחר שנתלשו ממקום רתיחתן ובדיעבד שעבר ושאבן לאחר כניסת תחלת הלילה מותר ללוש בהם לכתחלה למחר לאחר שיאיר היום אם שאבן קודם חצי הלילה לפי שעיקר צינון הלילה הוא מחצות עד עמוד השחר שבכל ששה שעות הללו מנשבת רוח צפונית.

אבל קודם עמוד השחר אסור ללוש בהן אפילו שאבן אתמול קודם עמוד השחר שצריך שיעברו עליהם לאחר שנתלשו ממקום רתיחתן כל ששה שעות שמחצות הלילה עד עמוד השחר רצופין אבל כשרוצה ללוש בהן למחר לאחר שיעלה עמוד השחר רשאי לשאבן היום בכל שעה שירצה מהיום שהרי יצטננו כל הלילה ומכל מקום עיקר הצינון הוא בלילה שאין שם חום השמש אבל ביום אף לאחר שנתלשו ממקום רתיחתן אינם מצטננים כלל שחום השמש מחממן:

ד אבל יש אומרים שטעם לינה זו לפי שבלילה כל מי מעיינות ונהרות הן רותחין מעט שהחמה מחממתן תחת הקרקע תדע שבעלות השחר אתה רואה עשן על הנהרות לפיכך כשרוצה ללוש בהן צריך שכל הלילה יהיו תלושין ממקום רתיחתן דהיינו שישאבם תחלת הלילה ממש ואם שאבן לאחר תחלת הלילה אסור ללוש בהן שכבר נתחממו בתחלת הלילה אבל המים שנשאבו בתחלת הלילה ממש אף שכבר נתחממו בליל אתמול מכל מקום כבר נצטננו מחימום זה כשהיו מחוברין במעיין יום תמים שהמעיינות הן צוננים ביום לפי שהחמה גבוהה מהן והקרקע שתחתיהן צוננת ומצננתן:

ה ולפי טעם זה אין לשאוב המים ללישת המצות אלא בבין השמשות בלבד שקודם בין השמשות עדיין לא נצטננו המים מרתיחתן שהיו רותחין בלילה העבר שהרי לא עבר יום תמים מסוף לילה העבר ואחר בין השמשות יש לחוש שמא כבר הוא אחר תחלת הלילה (שאין הכל בקיאין לצמצם תחלת הלילה ממש) וכבר נתחממו המים מעט ואין להם תקנה ללוש בהם אפילו לאחר כמה לילות שאין צינון מועיל למים לפי סברא זו אלא אם כן נצטננו במחובר לקרקע יום תמים ואין הלינה מוספת להם עוד צינון (ומה שהזכירו חכמים לינה הוא כדי ללמדנו שהלינה במחובר לקרקע היא הגורמת האיסור שבלילה המעיינות הן רותחין אבל לא ביום וממילא נשמע שצריך לשאבם בבין השמשות כדי שיעברו עליהם י"ב שעות של יום תמים במחובר לקרקע שיצטננו מרתיחתן שהיו רותחין י"ב שעות של לילה העבר):

ו ולענין פסק הלכה לכתחלה יש להחמיר כחומר ב' הסברות דהיינו שישאבן בבין השמשות ולא ילוש בהן עד לאחר שיאיר היום למחר ואם אינו יודע לכוין לשאוב בבין השמשות ממש יקדים מעט לשאוב בשעה שברי לו שעדיין לא עבר כל אורך בין השמשות (ושיעור אורך בין השמשות עיין בסי' רס"א) ואין לחוש לו שמא עדיין הוא יום גדול שהרי לפי סברא הראשונה מותר לשאוב לכתחלה בעוד היום גדול אבל אם הוא חושש שמא כבר עבר כל בין השמשות וכבר הוא אחר התחלת הלילה לא ישאב עוד שהרי אף לפי סברא הראשונה צריך לשאוב לכתחלה בהתחלת הלילה ממש ובדיעבד שעבר ושאבן בעוד היום גדול יש לסמוך על סברא הראשונה ומותר ללוש בהן למחר לאחר שהאיר היום וכן אם עבר ושאבן לאחר תחלת הלילה מותר ללוש בהם למחר אם נשאבו קודם חצות הלילה ומכל מקום יש להמתין מללוש בהם עד שיעברו עליהם י"ב שעות מעת שנשאבו לפי שיש אומרים שאין המים מצטננים מרתיחתן שהיו רותחין בימות הגשמים עד שיעברו עליהם י"ב שעות מעת שנתלשו ממקום רתיחתן:

ז יש ליזהר לכתחלה כשמלינים המים שלא ילינם בתוך בית החורף ולא בחדר אחר אלא במקום מגולה כדי שיצטננו באויר העולם ואם אויר העולם הוא חם לא ילינם באויר אלא במרתף שהמרתף הוא קר בזמן החום (ואם אין לו מרתף יניחם בתוך הבית) ואם אויר העולם הוא קר לא יניחם במרתף שהוא חם בזמן הקור אלא ילינם באויר:

ח וכשמלינם באויר צריך ליזהר להכניסם תחת התקרה או לתוך חדר מקורה קודם זריחת השמש שלא יתחממו בחום השמש ואף ביום המעונן עובר חום השמש דרך העבים ומחמם המים ואפילו הם מכוסים אין הכיסוי מגין עליהם אם ישתהו הרבה בחמה לפיכך יותר טוב להלינם תחת התקרה שמא ישכח להכניסם קודם שיזרח השמש ומכל מקום אם הלינם באויר ולא הכניסם קודם זריחת השמש מותר ללוש בהם אפילו זרחה השמש עליהם אם לא נשתהו שם עד כדי שיוחמו המים בחום השמש אלא מצאן צוננים:

ט כשמוליך המים ביום תחת אויר הרקיע כגון שמוליכן מן המרתף לבית הלישה יש ליזהר לכסותן במפה אם הוא יום המעונן או שמוליכן במקום זריחת השמש שלא יתחממו מעט בחום השמש ואם מוליכן בכלי זכוכית אין מועיל מה שמכסה במפה על גביהם כי חום השמש עובר דרך דפנות הכלי (וצריך לכסות המפה על הדפנות שכנגד זריחת השמש ואם הוא יום המעונן צריך לכסות על כל הדפנות).

אבל כשמוליך המים בלילה או בבין השמשות כגון בשעת שאיבתן מהנהר או מהמעיין שמוליכן משם לביתו דרך אויר הרקיע אין צריך לכסותו כלל שהרי כבר שקעה החמה ולא יתחממו עוד אלא שנהגו לכסותן שלא יפול לתוכם שום דבר חימוץ.

ומטעם זה נוהגין לסנן המים בשעת השאיבה בבגד לבן ונקי:

י מותר לשאוב מים בבין השמשות אחד לצורך ימים הרבה ואף שבכל יום אויר העולם הוא חם מחום השמש אף על פי כן אין המים שבתוך הכלי מתחממין כיון שהם בתוך הבית שאין חום השמש מכה עליהם ומכל מקום בכל לילה יניחם באויר תחת התקרה ואם אויר העולם הוא חם יניחם במרתף בין ביום בין בלילה עד הלישה:

יא הנוהגים לאפות מצה של מצוה בליל ט"ו מטעם שיתבאר בסי' תנ"ח אם חל ט"ו באחד בשבת צריכים הם לשאוב המים ביום ה' סמוך לחשיכה בבין השמשות של ליל ששי שאי אפשר להם לשאוב בבין השמשות של ליל שבת אפילו מבאר שבחצר לפי שאסור להכין משבת ליו"ט אפילו בדבר שאין בו מלאכה אסורה כמו שנתבאר בסי' תי"ו ובין השמשות ספק שבת הוא:

יב ואם שכח ולא שאב בבין השמשות של ליל ו' ישאב ביום ו' סמוך לחשיכה קודם בין השמשות מעט שיש לסמוך על האומרים שמותר לשאוב המים אפילו בעוד היום גדול.

ואם שכח ולא שאבו קודם בין השמשות ונזכר בבין השמשות ישאב ע"י נכרי (אפילו אין בור בחצירו וצריך להוליכן דרך רשות הרבים שאמירה לנכרי היא שבות ובבין השמשות לא גזרו על שבות במקום מצוה כמו שנתבאר בסי' רס"א) ואף שלכתחלה אין לשאוב המים של מצות מצוה ע"י נכרי כמו שיתבאר מכל מקום כאן שאי אפשר בענין אחר הרי זה כדיעבד:

יג ואם יש לו בביתו מים שאובים מבעוד יום אף שלא נשאבו לשם מצוה יקח אותם ללוש בהם ולא יאמר לנכרי שישאב לו עוד מים אחרים בבין השמשות אם צריך להוליכן דרך רשות הרבים שהעיקר כהאומרים שאף המים שנשאבו מבעוד יום כשרים ללוש בהם לכתחלה וא"כ אין כאן מצוה כלל לשאוב עוד מים:

יד אבל אם אין צריך להוליכן אלא דרך כרמלית יאמר לנכרי שישאב לו מים ויביאם בין השמשות ואל יקח המים שבביתו שנשאבו מבעוד יום ואין צריך לומר אם יש לו בור בחצירו שיאמר לנכרי לשאוב לו בבין השמשות שאיסור הטלטול בכרמלית וכן איסור הכנה משבת ליו"ט בדבר שאין בו מלאכה אינה אלא שבות מדברי סופרים וכשאומר לנכרי לעשות הרי הוא שבות דשבות ולא גזרו עליו בבין השמשות אף שלא לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' שמ"ט ואם שכח בבין השמשות ולא אמר לנכרי לשאוב לו מים יקח המים שאובים שבביתו שנשאבו מבעוד יום אף שלא נשאבו לשם מצוה כיון שאי אפשר בענין אחר:

טו מי שיש לו בביתו מים שאובין ששאבן ללישת המצה ונפלה התקופה בלילה או ביום או שמת אחד בשכונתו שצריך לשפוך כל המים שבשכונה מפני חשש סכנה אף על פי כן אין צריך לשפוך מים הללו שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע ואם רוצה להחמיר ולשפכם הרשות בידו ונכון לעשות כן אם אפשר לו בקל למצוא מים אחרים שלנו או שאפשר לו בקל ללוש ביום אחר במים אחרים שישאב בבין השמשות שלפניו:

טז במה דברים אמורים במים ששאבן ללישת המצה שאינה של מצוה שהיא קרובה לדבר הרשות שהרשות בידו שלא לאכול מצה כל ימי הפסח לפיכך רשאי להחמיר על עצמו ולשפכם אבל המים שנשאבו ללישת המצות של מצוה אף אם אפשר לו למצוא מים אחרים ומחמיר על עצמו ושופכן לא טוב הוא עושה שנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע.

ומכל מקום לכתחלה קודם שהתקופה נופלת לא יסמוך על זה וישים לתוכו ברזל וטוב ליזהר שיהא הברזל נקי כעין מחט וכיוצא בה שלא יהא (מאומה פירור חמץ משהו) דבוק בברזל ויפרר ממנו לתוך המים:

יז וטוב ליזהר שלא להשהות הברזל בתוך המים אלא יוציאנו מיד לאחר שנפלה התקופה שהברזל מחמם מעט את המים וכן טוב ליזהר לקשור הברזל בחוט או במשיחה וראש השני של החוט יהיה חוץ למים כדי שיוכל לאחוז בו להוציא הברזל מן המים ולא יצטרך להכניס ידו לתוך המים להוציאו משם שהיד מחממת מעט את המים:

יח יש ליזהר לכתחלה שלא לשאוב המים ללישת המצת של מצוה על ידי נכרי (ולא ע"י חרש שוטה וקטן) לפי שמכשירי המצוה הן כמצוה והלישה של מצת מצוה אינה כשירה כי אם על ידי ישראל (גדול בן דעת) שישמור אותה מחימוץ לשם מצוה ואף ללישת שאר המצות טוב שישאב ישראל אם אפשר:

יט נוהגים שלא לשאוב המים בכלי חרס אלא אם כן הם חדשים אבל לא בישנים אפילו הם של פסח העבר אלא אם כן הם מצופים (עיין בסימן תנ"א) שכלי חרס ישנים שאינן מצופין אינן הידור למצוה כמ"ש בסי' תרע"ג ואין לשנות המנהג אבל בשאר כל הכלים אפילו של עץ אין להקפיד בהם אם הם ישנים.

ובלבד שלא נשתמש בהם אלא במים בלבד אבל אם היה בהם מי פירות (פירוש כל המשקין חוץ ממים נקרא מי פירות לענין זה כמו שיתבאר בסי' תס"ב) טוב ליזהר שלא לשאוב בו אלא אם כן הגעילו מקודם לפי שמי פירות כשמתערב מעט מהם במים ממהרין המים להחמיץ את העיסה שנילושה בהם כמו שיתבאר בסי' תס"ב.

ולכתחלה טוב ליזהר שלא לשאוב בכלי נחושת ואפילו הוא חדש לפי שהנחושת מחמם אבל בדיעבד אין לחוש ואפילו נשתהו המים בתוכו ימים הרבה מותר ללוש בהם:

כ ואפילו לכתחלה נוהגין היתר ללוש בכלי נחושת ואין נזהרין אלא שלא לשאוב בו מים שהמים צריכין צינון לילה אחד וכשהם בכלי נחושת אינן מצטננין כל כך כמו בשאר כלים:

כא נוהגין שאין לשין המצת של מצוה במים שנשאבו ללישת שאר המצת אלא שואב מים מיוחדים ללישת המצת של מצוה ואומרים בשעת השאיבה הריני שואב לשם מצת מצוה:

כב לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות אם אפשר לו ולא מן הבארות לפי שמי הבארות בימות החורף הם רותחים יותר ממי הנהרות (וימי ניסן מימות החורף הן כמו שנתבאר) וכל מה שאפשר להדר אחר מים קרים ביותר מהדרין אבל כשהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים טוב יותר לשאוב מן הבארות אם אפשר לפי שמי הגשמים ומי הפשרת שלגים הן רותחין יותר ממי הבארות:

כג מי הבארות ומערות ומרתפות צריכין גם כן צינון לילה אחד קודם הלישה שהרי הן מעלין הבל בימות הגשמים וימי ניסן עדיין מימות הגשמים הן אבל מי הדות דהיינו בור שהוא מרוצף בבנין בקרקעיתו ובקירותיו סביב והמים שבתוכו הן כמונחין בתיבה יש אומרים שמותר ללוש בהם בו ביום שנשאבו לפי שחמימות מי הבארות והבורות בימות החורף אינו אלא מחמת שהחמה מהלכת אז בשיפולו של רקיע סמוך לארץ ועל ידי כן מתחמם כל גוף הארץ עם המים שבתוכה אלא שהאויר שעל גבי הארץ הוא קר ומקרר גם כן מקצת עובי הארץ מלמעלה אבל גוף הארץ מלמטה הוא חם בימות החורף יותר מבימות החמה ולכך גם המים שלמטה הן חמין מעט אבל המים שבדות שהבנין מפסיק בין הארץ למים מכל צדדיהם אין חום החמה מגיע אליהם ולכך אין צריך להלינם קודם הלישה ומכל מקום אין לסמוך על סברא זו כי אם בשעת הדחק שהרי עינינו רואות שמים הללו בימות החורף הם חמים כמו מי באר:

כד אם עבר ולש עיסה במים שלא לנו אסור לאכלה בפסח שקנסוהו חכמים והחמירו בקנס זה לאסרה על כל אדם מישראל כדי שלא יפריצו בזה במה דברים אמורים כשלש במזיד אבל אם לש בשוגג לא קנסוהו חכמים ומותר לאכלו בפסח:

כה בשעת הדחק שאי אפשר לו לקיים מצות אכילת מצה אלא אם כן ילוש במים שלא לנו כגון שאי אפשר לו למצוא מים שלנו וגם אי אפשר לו למצוא מצה אחרת וגם אי אפשר לו להמתין מללוש עד שישאב מים וילינם כגון שהוא ערב פסח מותר לו ללוש לכתחלה במים שלא לנו כדי לקיים מצות אכילת מצה שהוא מן התורה (ומכל מקום אם אפשר טוב לשאוב מים בערב פסח בבין השמשות של ליל יום טוב וילוש בהם מיד בתחלת הלילה שהרי יש אומרים שמים הללו הם חשובים כמים שלנו כמו שנתבאר למעלה):

כו אפילו מים שלנו אם נתחממו מעט עד שנעשו פושרין דהיינו כחמימות הרוק אין לשין בהם בין שהיו סמוך לאש ונתחממו מעט מחום האש בין שעמדו בחמה עד שנתחממו מעט בין שהכניסן לתוך כלי שהיה עומד על האש והורד ושהו בתוכו עד שנתחממו מעט כגון שהכניסן לתוך דוד גדול של נחושת או של חרס לאחר שהורידוהו מעל האש ומחמת שהשולים שלו עבה והוא עומד תמיד על האש הוא משמר את חומו ומחמם את המים הנשפכים לשוליו אף לאחר שהורידוהו מעל האש:

כז הפושרין שנצטננו מותר ללוש בהם אבל החמין שנצטננו יש אוסרין ללוש בהן אם נתחממו מחמת חום האש שאין צינון מועיל לחמי האור ויש חולקין ומתירין ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק או בהפסד מרובה כגון שעבר ולש בהם מצות הרבה במזיד.

אבל אם לש בשוגג אפילו לש בחמין יש מתירין באכילה (רק שיזהר לעסוק בה בזריזות יתירה כמו שנתבאר למעלה) שלא קנסו על השוגג ויש אוסרין באכילה אפילו לש בשוגג בפושרין ולא משום קנס אלא משום חשש חימוץ שכשנילושה בפושרין היא ממהרת להחמיץ וכן עיקר (ומכל מקום בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר באכילה אם לש בשוגג) אבל בהנאה או להשהות עד לאחר הפסח מותר לדברי הכל אפילו לש בחמין במזיד:

כח מים שלא לנו אפילו הן פושרין ואפילו הן חמין אם נתערבו ברוב מים שלנו צוננין מותר ללוש בהן לכתחלה אם אינן פושרין עכשיו.

ואפילו לכתחלה נוהגין היתר לערב מים שלא לנו ברוב מים שלנו ואין זה כמבטל איסור לכתחלה לפי שמה שמותר ללוש בהם לאחר שנתערבו אינו מחמת שהמים שלא לנו נתבטלו ברוב אלא מחמת שנצטננו ברוב מים שלנו שהן צוננין ואף לכתחלה מותר לצננן ואף שיש חולקין על זה ואוסרין לערב בידים מכל מקום אין למחות ביד המקילין כסברא הראשונה (אבל לעצמו טוב להחמיר ולחוש לדברי המחמירין אם אפשר בקל למצוא עוד מים שלנו או שאפשר בקל ללוש ביום אחר קודם הפסח במים שלנו):

כט נוהגין שלא ליתן מלח תוך עיסת המצה ונכון הדבר לפי שיש אומרים שהמלח מחמם את העיסה שהרי המליח הוא כרותח ועל ידי כן העיסה נוחה להחמיץ ועוד שיש אומרים שהמלח דינו כמי פירות שכשהם מעורבין בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ דהיינו שהעסק שעוסקין בה בידים אינו מציל אותה מידי חימוץ ולפיכך אין לה תקנה אלא לאפותה תיכף ומיד שנתערבו מי הפירות בתוכה כמ"ש בסי' תס"ב:

ל ואם עבר ונתן בה מעט מלח (ונילוש המלח בתוכה שאי אפשר להסירו ממנה) יאפנה מיד ואין חוששין שמא נתחממה העיסה מן המלח לפי שיש אומרים שמעט מלח אין לו כח לחמם העיסה שהרי המליח אינו כרותח אלא אם כן הוא מלוח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"א עיין שם.

ואם לא אפאה מיד יש להחמיר ולאסרה באכילה ואף שיש אומרים שהמלח אין לו דין מי פירות וכן עיקר כמו שיתבאר בסי' תס"ב מכל מקום הרי יש אומרים שאף מעט מלח מחמם את העיסה ואוסרה:

לא ואם העיסה היא נילושה במי פירות בלבד אע"פ שלא אפאה מיד מותרת אפילו נתן בה מלח הרבה עד שאינה יכולה להאכל מחמת מלחה שאף אם נתחממה אינה באה לידי חימוץ כיון שנילושה במי פירות אבל לכתחלה יש להחמיר כדברי האומרים שלא ליתן מלח בעיסה כלל אפילו מעט (ואפילו נילושה במי פירות לפי שהעיקר הוא שהמלח אין לו דין מי פירות אלא דין מים ועיסה שנילושה במי פירות אין לערב בה מים לכתחלה אפילו מעט אפילו רוצה לאפותה מיד כמו שיתבאר בסי' תס"ב:

לב וכן יזהר לכתחלה שלא ליתן שום תבלין בעיסה (שנילושה במים) לפי שהן חריפין קצת ומחממין קצת את העיסה ואם עבר ונתנן בתוכה מותרת אבל אם נתן בתוכה פלפלין אפילו קורט אחד פלפלין שנילוש בתוך העיסה יש להחמיר ולאוסרה כולה באכילה לפי שפלפל הוא חריף מאוד ומחמם את כל העיסה אבל זנגביל וכרכום ונעגליך דינם כשאר תבלין שאינם אוסרין בדיעבד אבל קצח ושומשמין וכיוצא בהם ממיני זרעים שאין בהם חריפות כלל אפילו לכתחלה מותר לערבם בתוך העיסה (אלא שלכתחלה יש לכותשם קודם שישימם בעיסה ואל ישימם בתוכה כשהם שלמים מטעם שיתבאר בסוף סי' ת"ס ע"ש):

לג ומכל מקום המצה של מצוה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שלא יהא בה רק קמח ומים בלבד אבל אם עירב בה קצח ושומשמין או מיני תבלין הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה ולפיכך מותר לאכלה בערב פסח (עיין סי' תע"א) אבל אם עבר ונתן בה מלח אינה נקראת עשירה מחמת המלח שבה שהרי גם העני נותן מלח בעיסה לפיכך אסור לאכלה בערב פסח.

ויש אומרים שאף אם עירב בה מיני תבלין הרבה אינה נקראת מצה עשירה בשביל כך כיון שעיקר עשייתה דהיינו לישת הקמח אינו אלא במים בלבד ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא הראשונה שהיא נקראת מצה עשירה ואף על פי כן אסור לאכלה בערב פסח שיש לחוש על סברא הב' שאינה נקראת מצה עשירה (כי כן נראה עיקר):

לד אם נפל מעט סיד בתוך העיסה ונילוש בתוכה יש להחמיר ולאוסרה באכילה שהסיד מחמם אותה וממהרת להחמיץ אבל אם נפל עליה ולא נילוש בתוכה יסירנו ממנה ומותרת וכן אם נפלו עליה פלפלין ולא נילושו בתוכה יסירם ממנה ומותרת.

ואף אם נילושו בה פלפלין וסיד או מלח הרבה אינה אסורה אלא באכילה אבל לא בהנאה וכן מותר להשהותם עד לאחר הפסח שהרי אפילו אם לשה בחמי האור אינה אסורה אלא באכילה בלבד כמו שנתבאר למעלה: