תצד סדר תפלת חג השבועות ובו כ' סעיפים:
א ביום חמשים לספירת העומר הוא חג השבועות. הנקרא "עצרת", בלשון חכמים.
שנאמר, "תספרו חמשים יום, והקרבתם, וגו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש" וגו'.
ולפי חשבון קביעות החדשים המסור בידינו, שחודש ניסן הוא מלא לעולם, וחודש אייר הוא חסר לעולם, יהיה חג זה בששה בסיון.
שהרי ימי הספירה מתחילין מט"ז בניסן, א"כ ט"ו יום שמט"ז עד סוף החודש, וכ"ט יום של אייר, וששה ימים בסיון, הם חמשים יום.
לפיכך אנו אומרים בשבועות, "זמן מתן תורתנו", שבששה בסיון נתנה התורה לישראל.
אבל בזמן שהיו מקדשין החדשים על פי הראיה, היה אפשר להיות גם חודש ניסן חסר, והיה חג השבועות, שהוא יום חמשים לעומר, בשבעה בסיון.
ואם היה גם חודש אייר מלא, היה חג השבועות שהוא יום חמשים לעומר, בחמשה בסיון.
אף שאינו ביום מתן תורה?
אין בכך כלום. שהכתוב לא תלה חג הזה ביום מתן תורה, ולא בכמה ימים לחודש, רק בחמשים לעומר.
אלא, שלפי חשבון המסור בידינו, לעולם יהיה יום חמישים לעומר בששה בסיון, שהוא יום מתן תורה.
ואף שששה בסיון שלנו הוא יום נ"א מט"ו בניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים. והתורה נתנה, ביום נ"ב לצאתם ממצרים?
שהרי בחמשה בשבת יצאו ממצרים. כמו שנתבאר בסי' תל [סעי' א.].
והתורה נתנה בחודש השלישי, ביום השבת, שהוא ששה בסיון. שחודש ניסן ואייר היו אז שניהם מלאים. וכיון שט"ו בניסן היה חמישי בשבת, היה יום ראשון של אייר, בשבת. דהיינו ט"ז יום לצאתם ממצרים, ויום ראשון של סיון היה ביום ב', דהיינו [מ]"ו יום לצאתם ממצרים. ושבת הוא ששה בסיון, דהיינו נ"ב יום לצאתם ממצרים, שהוא יום נ"א לעומר
אעפ"כ אנו אומרים "זמן מתן תורתנו", בחמשים לעומר. כיון שהוא לנו בששה בסיון, ובששה בסיון נתנה התורה:
ב אע"פ שבכל ערבי יו"ט נוהגין להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד יום, מטעם שנתבאר בסי' רס"ז, מכל מקום בליל שבועות מאחרין להתפלל לאחר צאת הכוכבים.
שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום, הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט ימי הספירה שלפני חג הזה, והתורה אמרה "שבע שבתות תמימות תהיינה".
ומזה הטעם, אין לקדש גם כן קידוש היום מבעוד יום. אף קודם תפלת ערבית:
ג נוהגין הרבה להיות נעורים כל הלילה לעסוק בתורה.
(ומכל מקום, אם הוא ליל טבילה, ישמש מטתו. עיין סי' ר"מ.)
ועיקר העסק יהיה בתורה שבעל פה.
וצריכים הם ליזהר שלא לברך על נטילת ידים בבוקר. [עיין מ"ש בסעיף ד' ממכתב אדמו"ר שבחשאי מורין שכן אומרים] עיין סי' ד'. ושלא לברך על הטלית קטן, שהיה לבוש בו בלילה. עיין סי' ח'.
ואם יברכו ברכת התורה בבוקר? נתבאר בסימן מ"ז ע"ש:
ד ביום א' של שבועות אחר גמר ההלל, (וכל דיני ההלל ביום זה, נתבאר בסי' תפ"ח) מוציאין ב' ספרי תורה, מטעם שנתבאר בסי' תפ"ח.
וקורין בספר תורה א', חמשה גברי בפרשת יתרו," בחודש השלישי לצאת" עד סוף הסדרה. שהוא ענינו של יום. שבו נתנה התורה.
והמפטיר, קורא בספר תורה ב', בפרשת פנחס, "וביום הבכורים" וגו'. ומפטיר בנביא במרכבה דיחזקאל. על שם שנגלה הקב"ה בסיני, ברבוא רבבות אלפי שנאן.
ונוהגין לסיים בפסוק, "ותשאני רוח", אף שאינו כתוב כלל אצל המרכבה:
ה ונוהגין במקצת מקומות, שגדול וחכם קורא זאת ההפטרה. וסמך לדבר, "ולא במעשה מרכבה אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו":
ו יש נוהגין לאמרה מעומד. ולא המפטיר בלבד, שהוא צריך לעמוד לכתחלה בכל ההפטרות מפני כבוד הציבור, אלא אף כל מי שקורא אותה בלחש עם המפטיר, קוראה מעומד מפני כבודה:
ז הנוהגין לשורר אקדמות, אחר שקראו בתורה פסוק ראשון, אע"פ שמפסיקין באמצע הקריאה בדבר שאינו צורך הקריאה - אין למחות בידם. כי יש שמיישבין מנהגם.
אבל במקום שאין מנהג, יותר טוב לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן לברך, לפני קריאת התורה.
וכן "יציב פתגם" ביום שני - יותר טוב לומר קודם שיתחיל המפטיר לברך. לפני ההפטרה.
וכן נהגו עכשיו בהרבה מקומות:
האחד עושה מכל דיבור, פסוק אחד. אף שהוא ארוך או קצר מאוד.
דהיינו, ש"אנכי", ו"לא יהיה לך", ו"לא תעשה לך", ו"לא תשתחוה", "ועושה חסד", הם פסוק אחד. ש"אנכי", ו"לא יהיה לך", בדיבור אחד נאמרו.
ולפיכך, תיבת "פני", הנו"ן נקודה פת"ח, ולא קמ"ץ. שהרי אין שם אתנחתא, ולא סוף פסוק.
וכן, "זכור", ו"ששת ימים", ו"יום השביעי", ו"כי ששת", הם פסוק אחד.
ולפיכך ה"כ'" של תיבת "כל" הסמוכה לתיבת "ועשית", היא רפויה, ולא דגושה.
וב' תיבות, "לא תרצח", הם פסוק אחד שלם. ולפיכך הצד"י היא נקודה קמ"ץ. כיון שיש שם סוף פסוק. והתי"ו דגושה. לפי שתיבת "לא", היא מוטעמת, בטעם מפסיק. דהיינו טפחא.
וכן, "לא תנאף", הוא פסוק אחד שלם. והתי"ו דגושה והאל"ף נקודה קמ"ץ.
וכן "לא תגנוב", התי"ו דגושה:
ט והשני, עושה, מ"אנכי" פסוק אחד. ומ"לא יהיה לך", פסוק שני.
ולפי זה, הנו"ן של "פני", הוא בקמ"ץ. שיש שם סוף פסוק.
וכן "זכור", הוא פסוק אחד. ו"ששת ימים", הוא פסוק שני.
ולפי זה, הכ"ף של תיבת "כל" היא דגושה.
"לא תרצח", ו"לא תנאף", ו"לא תגנוב", ו"לא תענה", הכל פסוק אחד.
ולפי זה, כל תי"ו מהם רפויה. והצד"י של "תרצח", היא בפתח. והאלף של "תנאף", היא בקמץ. לפי שיש שם אתנחתא:
י וטעם ב' נגינות הוא, שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב. שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפני עצמה.
שמ"אנכי עד לא תשא", היא פרשה אחת סתומה, ודיבור אחד. לכך נעשה ממנו פסוק אחד.
וכן מ"זכור" עד "לא תרצח".
אבל מ"לא תרצח", עד "לא תחמוד", נכתב בד' פרשיות סתומות. והם ד' דבורים. לכך נעשה מהם ד' פסוקים:
יא והשני, הוא מסודר לפי הקרי. שלענין הקריאה, אין מ"לא תרצח" עד "לא תחמוד", אלא פסוק אחד בלבד.
דהיינו, שאסור להפסיק קריאתו לגמרי, בתוך אמצע פסוק זה, אפילו כשקורא ביחיד.
שכל הפסקות הפסוקים, הם הלכה למשה מסיני. ואסור להפסיק במקום שלא פסק לנו משה מסיני.
וכיון שאסור להפסיק הקריאה לגמרי באמצע ד' פרשיות קטנות הללו, אם כן גם כשקוראין בפעם אחד, הם נקראים בנגינה המחברת אותן. לעשות מכולן פסוק אחד, כמו שהם באמת פסוק אחד.
שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות.
וכן מ"אנכי" עד "לא תשא" ומ"זכור עד לא תרצח", הן מופסקים לכמה פסוקים, לענין הקריאה.
דהיינו, לענין שהיחיד מותר להפסיק קריאתו לגמרי באמצע פרשת "אנכי" ו"זכור".
רק שיהיה בסוף פסוק.
ואף בציבור אין איסור להפסיק שם, אלא משום הנכנסין ויוצאין. כמו שנתבאר בסי' קל"ח.
לכך הם נקראים בנגינה המפסקת אותן. לעשות מהן כמה פסוקים, כמו שהן באמת, כמה פסוקים, לענין מנין הפסוקים.
ומכל מקום, בעצרת נוהגין לקרות בציבור בהראשון. לעשות מכל דיבור פסוק אחד.
לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות, לכך קורין אותו כמו שנתנו, כל דיבור בפסוק אחד.
ויש נוהגין לקרות בציבור בהראשון לעולם. אף בשבת פרשת יתרו. ובשבת פרשת ואתחנן.
רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני:
יב ביום טוב שני' קורין חמשה גברי' בפרשת "כל הבכור". והמפטיר קורא בתורה, "וביום הבכורים", כמו בראשון. ומפטיר בנביא, "תפלה לחבקוק" עד "למנצח בנגינותי".
ויש מקומות שמתחילין מן "וה' בהיכל קדשו":
יג נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות. שהוא זמן מתן תורה. כדי ללמוד, שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין, ועוני. כמו שהיה לרות, כשנתגיירה.
ואין מברכין כלום על קריאת מגילה זו. כמו שנתבאר בסי' ת"צ:
יד ונוהגין, לשטוח עשבים בבית הכנסת, ובבתים, בשבועות. זכר לשמחת מתן תורה.
ואף ביום טוב עצמו, מותר לשוטחן. אפילו אם אינן ראויין למאכל ואין בהם איסור מוקצה. כיון שחשב עליהן מערב יום טוב לשוטחן ביום טוב. עיין סי' שח.
ומכל מקום, אם חל שבועות אחר השבת, לא ישטחם בשבת.
אף שמותר לטלטלם?
מכל מקום, כששוטחן בשבת לצורך יום טוב, הרי זה כמו מכין משבת ליו"ט. ואסור להכין כלום משבת ליו"ט. אפילו בדבר שאין בו שום סרך מלאכה. כמו שיתבאר בסי' תק"ג:
טו נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת, ובבתים. כדי להזכיר, שבעצרת נידונין על פירות האילן, ויתפללו עליהם:
טז נוהגין בכל המקומות לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות. ומנהג אבותינו תורה היא. כי הרבה טעמים נאמרו עליו.
ולפי שמצוה לאכול בשר בכל יו"ט, כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט, לפיכך, צריכין להזהר, שלא יבואו לידי איסור בשר בחלב. ויעשו, ככתוב ביורה דעה סי' פ"ח ופ"ט.
והנוהגים לאפות לחם נילוש בחלב או בחמאה, יזהרו, כשמסיקין התנור קודם האפייה, שיסיקוהו יפה. בענין, שיהיו נצוצות ניתזין ממנו. כדי להפליט ממנו את רוטב של בשר, שנשפך עליו לפעמים, ונבלע בתוכו.
(ושיהיו הגחלים מהלכים על פני כולו. עיין סי' תס"א)
וכן יזהרו, ליקח מרדה חדשה, להוציא בה לחם זה מן התנור.
ולא יוציאוהו במרדה שמוציאין בה שאר כל הלחמים שאינן של חלב. אפילו אם רוצים להפכה על צדה השני.
לפי, שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עוביה, כשיוציאו בה לחם נילוש בחלב. ואחר כך כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר, ויוציאוהו במרדה זו, יהא נפלט ממנו טעם החלב, ויבלע בלחם.
(כדי קליפה. כמ"ש בסימן תנ"א)
ואף שאם עבר ועשה כן - מותר לאכול לחם ההוא עם בשר?
לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר. כמו שנתבאר ביורה דעה סימן צ"ד.
מכל מקום, הרי לכתחלה אסור לעשות נותן טעם בר נותן טעם. כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ה.
(ודין החלב שנחלב ביו"ט, יתבאר בסימן תק"ה ע"ש):
יז המחלק עשבי בשמים להציבור בבית הכנסת, יזהר שלא לחלק להם מ"ברוך שאמר" עד לאחר "שמונה עשרה".
שקודם ברוך שאמר, או לאחר שמונה עשרה, יכולין הן לברך על הריח המגיע להם. אבל מ"ברוך שאמר" עד לאחר "שמונה עשרה", אסור להפסיק בדיבור, ויהנה מהריח בלא ברכה.
שאפילו בין פרק לפרק, שמותר להפסיק אפילו בשביל כבוד בשר ודם, אף על פי כן, אסור להפסיק לברך על הריח.
לפי שברכה זו אינה חובה כלל. שהרי אין צריך לברך על הריח אלא כשמתכוין להריח, אבל אם הריח מגיע לו מאליו, והוא אינו מתכוין אליו, אף שבעל כרחו נהנה ממנו, אינו מברך עליו. כמ"ש בסימן רי"ז.
א"כ, זה שעומד במקום שאסור להפסיק, לא יתכוין להריח, ולא יפסיק לברך על הריח:
יח אסור להתענות תענית חלום, בחג השבועות. לפי שהוא יום שנתנה בו התורה, וצריך לאכול ולשמוח בו, להראות, שנוח, ומקובל לישראל, יום שנתנה בו התורה.
לפיכך, אינו דומה לשאר יו"ט ושבתות, שמותר להתענות בהם תענית חלום. כמו שנתבאר בסי' רפ"ח:
יט במוצאי חג השבועות, אסור להתענות מעיקר הדין.
לפי שהיה "יום טבוח", בזמן שבית המקדש קיים.
דהיינו, שבו ביום, היו מקריבין עולות ראיה, שלא היו יכולין להקריב ביו"ט עצמו.
לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש. ואין מחללין יום טוב בשבילם. כיון שאפשר להקריבן, אחר יו"ט. שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה.
ואע"פ שזה הוא לדברי בית שמאי, אבל לדברי בית הלל מותר להקריבן אף ביו"ט עצמו?
מכל מקום, כיון שבדבר זה עשו ב"ה כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותם, להקריבן אחר יו"ט. ונעשה להם יום זה, שהוא מוצאי יו"ט, כמו יו"ט עצמו, להאסר בו בהספד ותענית.
א"כ, אף עתה, משחרב בית המקדש, לא הותרה ההספד והתענית בו ביום.
אבל במוצאי יו"ט האחרון של פסח ושל סוכות, לא היה "יום טבוח", אף לדברי ב"ש.
שכל עולות ראייה, היו נקרבות במוצאי יו"ט הראשון. שהוא חולו של מועד. לפיכך, אין בהם איסור להתענות מעיקר הדין. אלא מחמת מנהג בעלמא. כמו שנתבאר בסי' תכ"ט:
כ ונוהגין במדינות אלו, שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר"ח עד ח' בו, ועד בכלל. דהיינו עד אחר מוצאי יו"ט, הנקרא אסרו חג.
לפי, שמיד אחר ר"ח, התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה.
שבשני בשבת, היה ר"ח.
ובשלישי בשבת, אמר להם, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" וגו'.
וברביעי, אמר להם, מצות הגבלה, "השמרו לכם עלות בהר" וגו'.
ובחמישי, אמר להם, מצות פרישה, שיפרשו מנשותיהן "היום ומחר", ו"יהיו נכונים ליום השלישי", שהוא שבת, שבו נתנה התורה:
סליק סימן תצ"ד וסליק כל הלכות פסח: