תקפו דיני שופר של ראש השנה ובו כ"ז סעיפים:
א שופר של ראש השנה מצותו שיהיה כפוף. כדי שיכפפו את לבם להקב"ה בתפלה.
וכל השופרות הכפופין כשירים. חוץ משל פרה ושל שור.
מפני שאינו נקרא שופר אלא קרן. שנאמר: "בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו".
והוא הדין, קרני רוב החיות, שהם עצם אחד ואין שמם שופר.
שאין נקרא שופר, אלא קרנים החלולים. שיש להם זכרות בפנים, ונקלף גידן מן הזכרות. כגון של כבשים, ואילים, ועזים. כי שופר הוא מלשון שפופרת.
אבל קרני רוב החיות, הם עצם אחד, ופסולין אפילו בדיעבד כמו של פרה ושל שור:
ב ומצוה מן המובחר לתקוע בשופר של איל, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק.
אבל אם אין לו שופר של איל - יוצא בשאר מינים. חוץ משל פרה וכיוצא בו. ואפילו בפשוט - אם אין לו כפוף.
שלא אמרו כפוף, אלא לכתחלה. אבל בדיעבד, אם תקע בפשוט - יצא. וזה שאין לו כפוף, הרי זה כדיעבד:
ג שופר מבהמה טמאה, יש לפוסלו אפילו בדיעבד. לפי שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד:
ד הגוזל שופר ותקע בו - יצא. אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו.
ואינו דומה ללולב ומצה וציצית הגזולים. [שאינו יוצא בגזולים]
לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד, ואין בשמיעת קול, דין גזל. שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל.
ולפיכך אע"פ שתקע בו באיסור גזל, כיון שבעיקר המצוה, דהיינו השמיעה, אין בה איסור גזל - יצא ידי חובתו.
ומכל מקום, כיון שעל ידי גזל באה המצוה אליו - לא יברך עליה. כדין מצוה הבאה בעבירה, שנתבאר בסי' י"א [סעיף א], ובסי' תרמ"ט [סעיף ה] ע"ש:
ה מותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו תקיעה של מצוה. ומברך עליו.
דמן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו, בדבר שאין בו חסרון כיס, כמ"ש בסי' י"ד [סעיף ט] ע"ש:
ו התוקע בשופר של עבודה זרה של ישראל. כגון שהשתחווה להשופר - לא יצא.
משום דשופר צריך שיהא בו טפח, כמו שיתבאר. וזה שהוא עומד לישרף
- שהרי עבודה זרה של ישראל אפילו אם יבטלנה גוי אינה מבוטלת, כמ"ש ביו"ד סי' קל"ט, וצריך לשרפה -
וכל העומד לישרף - הרי הוא ככבר נשרף, וא"כ אין בו שיעור טפח:
חסר
ז וכן הדין, אם הסדק הוא רחב, וכשמדבקו בדבק ניכר הדבק בין הסדקים, מפני שהוא סותם את החלל שביניהם.
דינו, כסותם נקב בדבר שאינו ממין השופר, שנתבאר למעלה:
ח נסדק מיעוט אורך השופר, ונשאר רוב ארכו שלם, [וכשלא נשאר רוב ארכו פסול לכל הדעות] ולא דבקו בדבק, ולא חיברם באור. [אבל דבקו או חברו לכל הדעות כשר]
יש אומרים: שדינם כניקב.
שאפילו לא נשתייר מסיום הסדק, עד מקום הנחת הפה כדי שיעור שופר - כשר. כמו שנתבאר.
ויש אומרים: שאינו דומה לניקב נקב, שיש בו חסרון מגוף השופר - שיש מקום להרוח שמחמת התקיעה, להכנס שם דרך החסרון, ויוצא החוצה, ואינו מתחזק להסדיק השופר.
משא"כ בסדק, שאין בו חסרון מגוף השופר, ואין מקום להרוח לצאת שם, ועל כן הוא מתחזק ומסדיק הסדק יותר, וסופו להסדיק כל אורך השופר.
ולפיכך, אפילו אם לא נסדק אלא כל שהוא - פסול.
לפי שאין שם שופר עליו. כיון שסופו להסדיק כולו.
ואם הדקו הרבה בחוט או במשיחה - כשר. שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע יותר.
ולענין הלכה - יש להחמיר כסברא האחרונה.
אבל בשעת הדחק, שאין שופר אחר מצוי - יש לסמוך על סברא הראשונה:
ט נסדק השופר לרחבו, דהיינו סביב הקיפו.
אם הסדק הוא מיעוט היקף השופר, ונשתייר רוב הקיפו באותו מקום שלם - כשר. אפילו אם נשתנה קולו, מכמות שהיה קודם שנסדק. שכל הקולות כשירים בשופר.
ואפילו אין בסדק חסרון מגוף השופר, שאין שם מקום לרוח לצאת. לפי שאין הרוח מסדיק יותר אלא אם כן נסדק לארכו.
אבל אם לא נשתייר רוב הקיפו שלם. אם אין מהסדק עד מקום הנחת הפה כדי שיעור שופר - פסול.
דכיון שנסדק רובו, הרי הוא כאלו נחתך כולו באותו מקום, וא"כ הרי נחסר השופר משיעורו.
ולפיכך, אע"פ שלא נשתנה קולו מכמות שהיה קודם שנסדק - פסול.
אבל אם יש מהסדק עד מקום הנחת הפה כדי שיעור שופר, אע"פ שנשתנה קולו מכמות שהיה קודם שנסדק - כשר.
ואף על פי שהקול יוצא דרך החלק שלמעלה מהסדק - אין פוסלין אותו, משום "קול שופר ודבר אחר". או משום "קול שני שופרות"?
דכיון שבשעת עשיית השופר היה זה החלק מחובר לעיקר השופר, ולא נפרד ממנו לעולם - לכן הן נחשבין כשופר אחד לענין זה, שלא לפוסלן משום שני שופרות.
אבל מכל מקום, אינן נחשבין כשופר אחד לגמרי, כדי להשלים לשיעור שופר - כיון שנסדקו ונפרדו זה מזה ברוב היקף:
י דיבק שברי שופר זה עם זה ועשה מהם שופר אחד שלם - פסול. לפי שאין זה קרוי שופר.
ואפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר שלם מכל צדדיו, אעפ"כ הוא נפסל מחמת השברים הנוספים על שבר זה, שהקול יוצא דרך שם. והתורה אמרה: קול היוצא משופר אחד ולא היוצא משני שופרות:
יא וכן מטעם זה, אם הוסיף כל שהוא על אורך השופר שלם, בענין שהקול יוצא דרך התוספת ההיא. בין שהתוספת ממין השופר, בין שאינו ממין השופר. בין שהוסיף בצד הקצר, בין שהוסיף בצד הרחב - פסול מטעם שנתבאר:
יב הפכו ותקע בו, לא יצא.
בין שהפכו כדרך שהופכין חלוק, שהחזיר פנימיות השופר להיות חיצוניותו, וחיצוניותו להיות פנימיותו.
בין שהניחו כמות שהיה, אלא שהרחיב את צד הקצר שלו וקיצר את הרחב ברותחין.
ותקע, בין בצד הקצר, בין בצד הרחב שהיה קצר מתחלה - לא יצא.
שנאמר, "והעברת שופר" וגו'. כדרך העברתו. שהאיל מעבירו בראשו מחיים, פרט להפך. ועיין בסי' תק"צ:
יג היה ארוך, וקצרו.
אם נשאר בו שיעור שופר - כשר.
וכמה שיעור שופר?
טפח.
כדי שיאחזנו התוקע בידו, דהיינו בד' אצבעותיו בינונים, ויראה השופר מכאן ומכאן. שהטפח הוא ד' אצבעות גודלין.
כדי שלא יאמרו: "לתוך ידו הוא תוקע".
ואפילו אם התוקע הוא אדם גדול, ואין השופר נראה מתוך ידו. אף על פי כן, אין צריך יותר מטפח של אדם בינוני, דהיינו ד' גודלין.
ומודדין במקום הרחב של הגודל. כמ"ש בסי' י"א [סעיף ה].
וכן הדין בכל אצבעות שבתורה:
יד גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ, עד שעשאו דק מאד כמו גלד, כשר.
ואע"פ שאינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו ממש?
מכל מקום, כיון שהוא כדרך צמיחתו בראש האיל, נקרא כדרך העברתו.
ולא מיעטו אלא אם הפכו, ששינה אותו מדרך צמיחתו בראש האיל:
טו אם הוציא הזכרות מן הקרן ועשה ממנו שופר, כגון שניקב בו - פסול.
לפי שאין נקרא שופר אלא דבר שהוא חלול בטבעו. ששופר הוא לשון שפופרת, והזכרות, כיון שאינו חלול בטבעו, אינו נקרא שופר.
אבל אם לא הוציא הזכרות מן הקרן, אלא נקב בו נקב - כשר.
ואפילו לכתחלה מותר לעשות כן.
ואפילו הזכרות מפסיק בין הקול להדבר החלול בטבעו, שנקרא שופר - אין בכך כלום. דמין במינו אינו חוצץ. והרי הוא כמו שלא היה שם זכרות כלל:
טז צריך שלא יהא שום הפסק בין פי התוקע להשופר.
לפיכך אם ציפהו זהב במקום הנחת הפה כדי לנאותו, אפילו אם הצפוי הוא באורך השופר, אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר - פסול.
לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו, ושפתו מכסה עליו. ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר.
אבל אם הציפוי הוא רחוק מפי התוקע - כשר.
במה דברים אמורים, כשלא נשתנה קולו מחמת הציפוי. או שאינו יודע אם נשתנה - דמן הסתם לא נשתנה קולו בשביל ציפוי כל שהוא.
אבל אם יודע שנשתנה הקול מחמת הציפוי, ואע"פ שהשינוי הוא מעט - פסול.
לפי שאין קול שופר לבד, אלא קול שופר וקול דבר אחר, דהיינו הציפוי:
יז במה דברים אמורים, כשהציפוי הוא הוספה על עובי השופר או על רחבו.
אבל אם הוא הוספה על ארכו, אפילו בצד הרחב שלו - אם נתן שם זהב משהו על עובי השופר, בענין שנתארך השופר משהו - פסול, אע"פ שלא נשתנה קולו כלל. מטעם שנתבאר למעלה:
יח המציירים בשופר צורות כדי לנאותו - לא יפה הן עושין.
אע"פ שאין כולו מצופה במיני הציורין - לפעמים הקול משתנה.
אבל מותר לחקוק בשופר עצמו צורות כדי לנאותו. שאפילו אם ישתנה קולו על ידי כן - אין בכך כלום.
שאין כאן קול מן דבר אחר, אלא קול השופר לבד. וכל הקולות כשרים בשופר:
יט הרחיק את השופר מעט מפיו ונפח בו, ותקע. לא יצא ידי חובתו. כיון שיש הפסק מעט בין פיו לשופר:
כ נתן שופר בתוך שופר.
אם שמע קול פנימי לבד:
כגון שבצד הקצר הוא בולט יותר מן החיצון, ונתן הפנימי בפיו, ותקע, ובצד הרחב אין החיצון בולט יותר מן הפנימי אלא הפנימי בולט יותר או ששניהם שווין.
דנמצא, שאין בתקיעה זו, שום תערובות קול מן החיצון, אלא מן הפנימי לבד - לפיכך יצא ידי חובתו, שאין כאן אלא קול שופר אחד.
והוא, שלא נשתנה קולו מחמת שהוא נתון בתוך החיצון.
אבל אם נשתנה קולו. או שהחיצון בצד הרחב שלו בולט יותר מן הפנימי.
או שבצד הקצר שלו, הם שוים. דאז אי אפשר שלא שמע אלא קול שניהם - לא יצא. דקול שופר אחד אמרה תורה, ולא קול שני שופרות:
כא כל דבר הפוסל ביום ראשון בשופר, פוסל גם ביום שני, אע"פ שאינו אלא מדבריהם:
כב שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יו"ט. מפני שיו"ט הוא עשה ולא תעשה, כמ"ש בסי' תצ"ח (סעיף לד), ואין עשה דשופר, דוחה את לא תעשה ועשה.
ואפילו בדבר שאיסורו אינו אלא מדרבנן - אין מחללין עליו.
לפי שחכמים השוו את דבריהם לשל תורה, והעמידו דבריהם לבטל דברי תורה, בשב ואל תעשה:
כג כיצד?
היה השופר בראש האילן, או מעבר הנהר, ואין לו שופר אחר אלא הוא - אינו עולה באילן, ואינו שט על פני המים, כדי להביאו.
ואם נפל עליו גל של אבנים - אסור לטלטל האבנים כדי ליטלו.
ואין לילך חוץ לתחום כדי לשמוע קול שופר.
ואין צריך לומר, שאין מביאין אותו מחוץ לתחום:
כד במה דברים אמורים, ע"י ישראל. אבל ע"י נכרי - מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים.
כגון לעלות באילן, ולהביאו מחוץ לתחום, וכל כיוצא בזה.
אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו.
ומכל מקום, אם הנכרי עשה מעצמו מלאכה גמורה, כגון שעשה שופר ביו"ט - מותר לתקוע בו, ואע"פ שעשה בשביל ישראל.
ואין חוששין שמא יאמר הישראל לנכרי לעשותו?
אין חוששין לזה אלא בדבר שיש הנאה לגוף אדם, אבל המצות שלא נתנו להנאת הגוף - אין חוששין שיעבור עבירה כדי לקיים המצוה:
כה במה דברים אמורים, כשעשה הנכרי השופר מקרן שלו. דאין בו משום איסור נולד ביו"ט.
כיון שבין השמשות היה הקרן ביד הנכרי, והנכרי לא הקצה דעתו מלעשות ממנו שופר, שהרי בידו וברשותו הוא לעשות ממנו מה שירצה.
אבל אם עשה נכרי שופר ביו"ט מקרן של ישראל, כיון שבין השמשות לא היה הקרן עומד לעשות ממנו שופר - שהרי לא היה ברשותו של נכרי. א"כ זה השופר הוא נולד ביו"ט.
ואסור הישראל לטלטלו כדי לתקוע בו. שאין דוחין שבות מפני תקיעת שופר.
ומכל מקום, אם אין שם שופר אחר אלא הוא - מותר לתקוע בו.
ויש לסמוך על המתירין נולד ביום טוב, כדי שלא לבטל מצות עשה של תורה:
כו אם נכרי הביא שופר ביום טוב מחוץ לתחום בשביל ישראל, אפילו הביאו מחוץ לי"ב מיל - מותר לתקוע בו אף הישראל שהובא בשבילו.
- אפילו להאומרים: דחוץ לי"ב מיל יש איסור תחומין מן התורה -
שהרי דבר הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול, ואינו אסור אלא באכילה או בהנאה, דהיינו להשתמש בו, כמ"ש בסי' תקט"ו (סעיף א).
וזה שתוקע בו תקיעה של מצוה, אין זו חשובה הנאה כלל. כמו שנתבאר למעלה.
ומכל מקום, צריך ליזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות. ועל דרך שנתבאר בסי' תקט"ו (סעיף ט"ו).
ועיין שם בסוף הסימן:
כז יכול ליתן בתוכו מים או יין כדי לצחצחו. ואין זה כמתקן כלי ביו"ט.
אבל מי רגלים, אף בחול אסור - מפני הכבוד: