פרק כט
אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים, אשר לפעמים ועתים רבים, יש להם טמטום הלב, שנעשה כאבן, ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב, זו תפלה.
וגם, לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו, מפני כבדות שבלבו.
וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש: "דאמר רב מתיבתא בגן עדן, אעא דלא סליק ביה נהורא, מבטשין ליה כו'.
גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מבטשין ליה כו'".
פירוש נהורא דנשמתא, שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך, למשול על חומריות שבגוף.
ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה', אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך, שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריותן וגסותן
והסיבה היא, גסות הקליפה.
שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלהית, ומסתרת ומחשיכה אורה.
ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר.
דהיינו, לקבוע עתים להשפיל עצמו.
ככתוב "ולב נשבר", "רוח נשברה", היא הס"א, שהיא היא האדם עצמו בבינונים.
שנפש החיונית המחיה הגוף, היא בתקפה כתולדתה בלבו, נמצא, היא היא האדם עצמו.
ועל נפש האלהית שבו נאמר, "נשמה שנתת בי טהורה היא", "שנתת בי", דייקא, מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה.
כי אם בצדיקים, שבהם הוא להפך, שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית הוא האדם, וגופם, נקרא "בשר אדם".
וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו, כשהיה הולך לאכול היה אומר, שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה, הוא גופו.
כי כמו זר נחשב אצלו. ולכן אמר, שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו.
כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד.
כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו.
שהרע שהיה בנפש החיונית, המלובשת בדמו ובשרו, נתהפך לטוב, ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש בצדיקים.
אבל בבינוני, מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא אחרא, המלובשת בדמו ובשרו, לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו.
ואם כן, הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק.
שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית, יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים, שהם נגד רצונו יתברך.
אף שאינו מתאוה לעשותם בפועל ממש חס ושלום, רק שאינם מאוסים אצלו באמת, כבצדיקים. כמו שנתבאר לעילל [פ' יב].
ובזה, הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנזכר לעיל.
וכמו שכתוב "ואנכי תולעת ולא איש וגו'".
[וגם, כשמתגברת בו נפשו האלהית לעורר האהבה לה' בשעת התפלה, אינה באמת לאמיתו לגמרי.
מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה כנ"ל ספי"ג]
ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים, והפגם שעשה בעליונים, ושם הוא למעלה מהזמן, וכאלו פגם ונטמא היום ח"ו ממש.
ואף שכבר עשה תשובה נכונה?
הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות.
והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי הזמן והמקום, כידוע ליודעים.
ולכן, עכשיו בשעה זו, שרואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מכלל שהיום לא נתקבלה תשובתו, ועונותיו מבדילים.
או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר, מעומקא דלבא יותר.
ולכן אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד.
וגם מי שהוא נקי מחטאות נעורים החמורים, ישים אל לבו, לקיים מאמר זה"ק, להיות ממארי דחושבנא.
דהיינו, לעשות חשבון עם נפשו, מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו, מיום היותו עד היום הזה, אם היו כולם מצד הקדושה או מצד הטומאה ר"ל.
דהיינו כל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה, ולרצונו ולעבודתו.
שזהו פי' לשון ס"א כנ"ל [בפ"ו].
ומודעת זאת, כי כל עת שהאדם מחשב מחשבות קדושות נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה, שמהן מושפעות מחשבות הללו.
וכן להפך, נעשה מרכבה טמאה בעת זו להיכלות הטומאה, שמהן מושפעות כל מחשבות רעות, וכן בדבור ומעשה.
עוד ישים אל לבו, רוב חלומותיו, שהם הבל ורעות רוח, משום שאין נפשו עולה למעלה.
וכמ"ש: "מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו'".
"ואינון סטרין בישין אתיין ומתדבקן ביה, ומודעין ליה בחלמא מילין דעלמא וכו', ולזמנין דחייכן ביה ואחזיאו ליה מילי שקר, וצערין ליה בחלמיה כו'". כמ"ש בזהר ויקרא [ד' כ"ה ע"א וע"ב]. ע"ש באריכות.
והנה, כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו, וגם בעיונו בספרים: להיות לבו נשבר בקרבו, ונבזה בעיניו נמאס ככתוב [לכאורה מלת "ככתוב" אין לו כ"כ הבנה כאן - ואולי נכנס כאן מהמעתיק מלעיל בתחילת הפרק "נבזה בעיניו נמאס ככתוב"], בתכלית המיאוס, ולמאס חייו ממש - הרי בזה ממאס ומבזה הס"א, ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה, שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלהית להחשיך אורה.
וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה. כמאמר רז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר: רגזו וגו'". דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו: "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל, באמת:
"עד מתי תסתיר לפני אור א"ס ב"ה הממלא כל עלמין, היה הוה ויהיה בשוה, גם במקום זה שאני עליו כמו שהיה אור א"ס ב"ה לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי. כמ"ש: "אני ה' לא שניתי", [מלאכי ו, ] כי הוא למעלה מהזמן וכו'. ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים, דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחי' ראייה חושיית".
והנה על ידי זה יועיל לנפשו האלהית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושיית ולא בחי' שמיעה והבנה לבדה כמ"ש במ"א שזהו שרש כל העבודה.
והטעם, לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בס"א, שלכן נמשלה לחשך שאין בו שום ממשות כלל, וממילא נדחה מפני האור.
וכך הס"א, אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות עכו"ם, וגם נפש הבהמית שבישראל, כנ"ל - מ"מ הרי כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו, אלא מצד הקדושה כנ"ל. ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החשך מפני האור הגשמי.
רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה, כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה להשפילה ע"י שפלות ונמיכת רוחו ונבזה בעיניו נמאס.
ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא לקיים מ"ש: "משם אורידך נאם ה'" [עובדיה ד, א] דהיינו שמסירה מממשלתה ויכלתה ומסלק ממנה הכח ורשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלהית. ואזי ממילא בטילה ונדחית כביטול החשך מפני אור הגשמי.
וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים. שמתחלה אמרו: "כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו כו'" שלא האמינו ביכולת ה'. ואח"כ חזרו ואמרו: "הננו ועלינו וגו'". ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה', הרי לא הראה להם משרע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים, רק שאמ' להם: איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ, ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש ל"א מלכי', ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ?
אלא ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהס"א המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת. ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז: "עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'".
וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם. כדכתיב: "ויתאבלו העם מאד". וממילא נפלה הס"א מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן הם מאמינים.
ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה - כי הם דברי רוח הס"א לבדה המגביה עצמה על נפשו. אבל ישראל עצמן הם מאמינים כו'. וגם הס"א עצמה אין לה ספיקות כלל באמונה רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו, כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך, כמ"ש בזה"ק: