Tanya chapter 30 - תניא פרק ל

 עוד זאת ישים אל לבו, לקיים מאמר רז"ל, "והוי שפל רוח בפני כל האדם".

"והוי" - באמת לאמיתו, "בפני כל האדם" ממש, אפילו בפני קל שבקלים.

והיינו ע"פ מארז"ל: "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו"

כי מקומו גורם לו לחטוא.

להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום, ולהיות מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות.

והעין רואה, והלב חומד, ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה.

כמ"ש בהושע: (הושע ז, ו) "הוא בוער כאש להבה וגו'.

משא"כ מי שהולך בשוק מעט, ורוב היום יושב בביתו.

וגם אם הולך כל היום בשוק, יכול להיות שאינו מחומם כ"כ בטבעו, כי אין היצר שוה בכל נפש. יש שיצרו כו' כמ"ש במ"א. 

והנה באמת, גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו, ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום, אין לו שום התנצלות על חטאיו, ומיקרי רשע גמור, על אשר אין פחד אלהים לנגד עיניו.

כי היה לו להתאפק, ולמשול על רוח תאוותו שבלבו, מפני פחד ה', הרואה כל מעשיו, כמו שנתבאר לעיל, כי המוח שליט על הלב בתולדתו.

והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה, לשבור היצר, הבוער כאש להבה, מפני פחד ה', וכמו נסיון ממש.

והלכך צריך כל אדם, לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה', לשקול ולבחון בעצמו, אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו, ונסיון כזה, בבחינת ועשה טוב.

כגון בעבודת התפלה בכוונה, לשפוך נפשו לפני ה', בכל כחו ממש, עד מיצוי הנפש.

ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו, המונעים הכוונה, במלחמה עצומה.

ולבטשם ולכתתם כעפר, קודם התפלה, שחרית וערבית, מדי יום ביום.

וגם בשעת התפלה, לייגע עצמו, ביגיעת נפש ויגיעת בשר, כמו שיתבאר לקמן באריכות.

וכל שלא הגיע לידי מדה זו, להלחם עם גופו, מלחמה עצומה כזו, עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר, הבוער כאש להבה, להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'.

וכן בענין ברכת המזון, וכל ברכת הנהנין, והמצות בכונה, ואין צריך לומר כונת המצות לשמן.

וכן בענין עסק לימוד התורה, ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו, לפי טבעו ורגילותו, על ידי מלחמה עצומה עם גופו.

כי הלומד מעט יותר מטבעו, הרי זה מלחמה קטנה, ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש, דמקרי רשע גמור, אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה'.

ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב, הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ב"ה.

וכן בשאר מצות, ובפרט בדבר שבממון, כמו עבודת הצדקה וכה"ג.

ואפילו בבחי' "סור מרע", יכול כל איש משכיל, למצוא בנפשו, שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל, במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנ"ל, ואפילו פחות מערך הנ"ל.

כגון, להפסיק באמצע שיחה נאה, או סיפור בגנות חבירו, ואפי' גנאי קטן וקל מאד, אף שהוא אמת.

ואפי' כדי לנקות עצמו.

כנודע מהא דאר"ש לאביו רבינו הקדוש, "לאו אנא כתבי' אלא יהודא חייטא כתביה".

וא"ל "כלך מלה"ר".

[ע"ש בגמרא רפ"י דב"ב].

וכה"ג כמה מילי דשכיחי טובא.

ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו, שהוא מדאורייתא.

כמ"ש קדושים תהיו וגו' והתקדשתם וגו'.

וגם ד"ס חמורים מד"ת וכו'.

אלא שכל אלו וכיוצא בהן, הן מעוונות שהאדם דש בעקביו, וגם נעשו כהיתר, מחמת שעבר ושנה וכו'.

אבל באמת, אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה', וקרבת אלקים יחפץ, גדול עונו מנשוא, ואשמתו גדלה בכפלי כפליים, במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו, בערך ובחי' מלחמה עצומה הנ"ל, מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו.

ואין אשמתם גדולה כ"כ, במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה, מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו.

וכמשארז"ל גבי אחר שידע בכבודי וכו'.

ולכן ארז"ל על ע"ה, ש"זדונות נעשו להם כשגגות":