והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה.
הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לכל נפש מישראל, למגדול ועד קטן.
כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו, והנפש והרוח, מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים!?
בשגם שכולן מתאימות, ואב אחד לכולנה.
ולכן נקראו כל ישראל "אחים" ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים.
ולכן, העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה.
וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו, "זהו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא כו'".
כי יסוד ושורש כל התורה הוא, להגביה ולהעלות הנפש על הגוף, מעלה מעלהף עד עיקרא ושרשא דכל עלמין.
וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל, כמו שיתבאר לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל, למהוי אחד באחד דוקא.
ולא כשיש פירוד חס ושלום בנשמות.
דקודשא בריך הוא לא שריא באתר פגים.
וכמו שכתוב "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".
וכמו שכתוב במקום אחר באריכות:
ומה שכתוב בגמרא, שמי שרואה בחבירו שחטא, מצוה לשנאותו, וגם לומר לרבו שישנאהו?
היינו, בחבירו בתורה ומצות, וכבר קיים בו מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", עם שאתך בתורה ובמצות, ואף על פי כן לא שב מחטאו.
כמו שכתוב בספר חרדים.
אבל מי שאינו חבירו, ואינו מקורב אצלו.
הנה על זה אמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
לומר: שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה.
וכולי האי, ואולי, יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'.
והן לא - לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים.
וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם, שמצוה לשנאותם. מצוה לאהבם גם כן.
ושתיהן הן אמת. שנאה מצד הרע שבהם.
ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם.
שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם, המחיה נפשם האלקית.
וגם, לעורר רחמים בלבו עליה.
כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים.
והרחמנות, מבטלת השנאה, ומעוררת האהבה.
כנודע ממה שכתות "ליעקב אשר פדה את אברהם".
[ולא אמר דוד המלך עליו השלום "תכלית שנאה שנאתים וגו'", אלא על המינים והאפיקורסים, שאין להם חלק באלהי ישראל.
כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת]: