פרק לא
והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בענייני' הנ"ל כשעה ושתים, להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבא לידי עצבות גדולה - לא יחוש.
ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב: "עוז וחדוה במקומו". ו"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". וכן לדבר הלכה וכו'.
אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא - היא מבחי' טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל שאפי' דאגת העונות אינה ראויה כ"א בשעת הוידוי ולא בשעת התפלה ות"ת שצ"ל בשמחה שמצד הקדושה דווקא] -
אעפ"כ הרי כך היא המדה, לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה. כמארז"ל: "מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא" (סנהדרין לט, ב). ו"פגע בו כיוצא בו" (שבת קכא, ב).
וע"ז נאמר: "בכל עצב יהיה מותר". והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן.
אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש. כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו. אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר. רק שהיא חיות מבחי' גבורות קדושות, והשמחה מבחי' חסדים. כי הלב כלול משתיהן.
והנה לעתים צריך לעורר בחי' גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים שהם בחי' נפש הבהמי' ויצה"ר, כששולט ח"ו על האדם. כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן.
ולכן ארז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב". והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך.
אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלא"ה, ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה - אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל. ולקיים מארז"ל: "לעולם ירגיז וכו'", כנ"ל. ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא.
ואח"כ יבא לידי שמחה אמיתית. דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים, אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל.
לאמר ללבו: אמת הוא כן בלי ספק, שאני רחוק מאד מה' בתכלית, ומשוקץ ומתועב כו'.
אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו. אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש, שישנו אפי' בקל שבקלים, שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה. רק שהיא בבחי' גלות.
וא"כ, אדרבה, כל מה שאני בתכלית הריחוק מה', והתיעוב ושיקוץ - הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר, והרחמנות עליה גדולה מאד. ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה, להשיבה אל בית אביה כנעורי', קודם שנתלבשה בגופי, שהיתה נכללת באורו ית', ומיוחדת עמו בתכלית.
וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו ית'. כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות, להלביש בהן כל עשר בחינותיה כנ"ל. ובפרט במצות תפלה. לצעוק אל ה' בצר לה, מגלותה בגופי המשוקץ, להוציאה ממסגר, ולדבקה בו ית'.
וזו היא בחי' תשובה ומעשים טובים, שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק ה' למקורא ושרשא דכל עלמין.
וזאת תהיה עבודתו, כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב, ושבה אל בית אביה כנעוריה, בשעת התורה והעבודה.
וכמארז"ל: להיות כל ימיו בתשובה. ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה.
כמשל בן מלך שהיה בשביה, וטוחן בבית האסורים, ומנוול באשפה, ויצא לחפשי אל בית אביו המלך.
ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו. וכמ"ש בזהר: דנקרא משכא דחויא. כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב ליכלל בקדושה - מ"מ תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה, יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף.
והנה בחי' זו, היא בחי' יציאת מצרים, שנאמר בה: "כי ברח העם". דלכאור' הוא תמוה למה היתה כזאת? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם?
אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה. רק מגמתם וחפצם היתה, לצאת נפשם האלהית מגלות הס"א, היא טומאת מצרים, ולדבקה בו ית'. וכדכתיב: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה וגו' משגבי ומנוסי וגו' והוא מנוס לי וגו'".
ולכן, לעתיד כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ כתיב: "ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו'".
ולהיות בחי' תשובה זו, ביתר שאת ויתר עז מעומקא דלבא. וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה. כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו לאמר כנ"ל: הן אמת כו'.
אך אני לא עשיתי את עצמי. ולמה עשה ה' כזאת להוריד חלק מאורו ית' הממלא וסובב כל עלמין וכולא קמי' כלא חשיב והלבישו במשכא דחויא וטפה סרוחה? אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עליה, להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה הן בחי' מחשבה דבור ומעשה שלה, ע"י התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה.
[וכמ"ש לקמן ענין העלאה זו באריכות איך שהיא תכלית בריאת העולם]
וא"כ איפוא זאת אעשה, וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי, לכל בהן חיי רוחי ונפשי. וכמ"ש: "אליך ה' נפשי אשא". דהיינו, לקשר מחשבתי ודבורי במחשבתו ודבורו ית' - והן הן גופי הלכות הערוכו' לפנינו. וכן מעשה - במעשה המצות. שלכן נקראת התורה: "משיבת נפש", פי' למקורה ושרשה. וע"ז נאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב":