פרק לט
ומפני זה גם כן נקראים המלאכים, בשם חיות ובהמות - כדכתיב "ופני אריה אל הימין וגו' ופני שור מהשמאל וגו'" - לפי שאינם בעלי בחירה.
ויראתם ואהבתם היא טבעית להם. כמו שכתוב בר"מ פרשת פנחס.
ולכן מעלת הצדיקים, גדולה מהם.
כי מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה. ומדור המלאכים בעולם היצירה:
הגה"ה (והיינו בסתם מלאכים. אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה, שעבודתם בדחילו ורחימו שכליים.
כמו שכתוב בר"מ שם, שיש שני מיני חיות הקדש, טבעיים ושכליים. וכמו שכתוב בעץ חיים):
וההבדל שביניהם הוא:
כי בעולם היצירה, מאירות שם מדותיו של אין סוף ברוך הוא לבדן, שהן אהבתו ופחדו ויראתו כו'.
וכמ"ש, [בתיקונים ועץ חיים] "דשית ספירין מקננין ביצירה".
ולכן, זאת היא עבודת המלאכים תמיד, יומם ולילה לא ישקוטו, לעמוד ביראה ופחד וכו'.
והיינו כל מחנה גבריאל, שמהשמאל. ועבודת מחנה מיכאל, היא האהבה כו'.
אבל בעולם הבריאה, מאירות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא, שהן מקור המדות, ואם ושרש להן.
וכדאיתא בתיקונים, "דאימא עילאה מקננא בתלת ספירן בכרסיא", שהוא עולם הבריאה.
ולכן הוא מדור נשמות הצדיקים, עובדי ה' בדחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת דגדולת אין סוף ברוך הוא.
שאהבה זו נקרא רעותא דלבא, כנזכר לעיל.
ומרעותא דלבא נעשה לבוש לנשמה בעולם הבריאה, שהוא גן עדן העליון, כדלקמן. וכמו שכתוב בזהר ויקהל.
אך היינו דווקא "נשמות" ממש, שהן בחינת מוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא.
אבל בחינת ה"רוח" של הצדיקים, וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדחילו ורחימו המסותרות בלב כללות ישראל - אין עולות לשם.
רק בשבת וראש חודש לבד, דרך העמוד שמגן עדן התחתון לגן עדן העליון, שהוא עולם הבריאה, הנקרא גן עדן העליון, להתענג על ה' וליהנות מזיו השכינה.
כי אין הנאה ותענוג לשכל נברא, אלא במה שמשכיל ומבין ויודע.
ומשיג בשכלו ובינתו, מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור אין סוף ברוך הוא, על ידי חכמתו ובינתו יתברך המאירות שם בעולם הבריאה.
ומה שזוכות נשמות אלו לעלות למעלה מהמלאכים, אף שעבדו בדחילו ורחימו טבעיים לבד?
היינו מפני שעל ידי דחילו ורחימו שלהם, אתכפיא סטרא אחרא המלובשת בגופם.
בין בבחינת סור מרע, לכבוש התאוות ולשברן, ובין בבחינת ועשה טוב, כנזכר לעיל.
והם היו בעלי בחירה לבחור ברע חס ושלום, ובחרו בטוב, לאכפיא לסטרא אחרא לאסתלקא יקרא דקודשא בריך הוא כו', כיתרון האור כו' כנזכר לעיל.
והנה כל זה הוא במדור הנשמות, ומקום עמידתן.
אך תורתן ועבודתן נכללות ממש ביו"ד ספירות, שהן בחי' אלהות. ואור אין סוף מתייחד בהן בתכלית היחוד.
והיינו: ביו"ד ספירות דבריאה, על ידי דחילו ורחימו שכליים. וביו"ד ספירות דיצירה, על ידי דחילו ורחימו טבעיים.
ובתוכן מלובשות יו"ד ספירות דאצילות, ומיוחדות בהן בתכלית.
ויו"ד ספירות דאצילות מיוחדות בתכלית במאצילן אין סוף ברוך הוא.
מה שאין כן הנשמות, אינן נכללות באלהות דיו"ד ספירות.
אלא עומדות בהיכלות ומדורין דבריאה או יצירה. ונהנין מזיו השכינה, הוא אור אין סוף ברוך הוא המיוחד ביו"ד ספירות דבריאה או דיצירה.
והוא זיו תורתן ועבודתן ממש. [ע' זהר ויקהל דף ר"י] כי שכר מצוה היא מצוה עצמה:
ועולם האצילות, שהוא למעלה מהשכל וההשגה וההבנה לשכל נברא.
- כי חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא מיוחדות שם בו בתכלית היחוד. ביחוד עצום ונפלא, ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבעולם הבריאה.
כי שם ירדו להאיר בבחינת צמצום, כדי שיוכלו שכלים נבראים לקבל מהן חכמה בינה דעת, לידע את ה'.
ולהבין ולהשיג איזו השגה באור אין סוף ברוך הוא, כפי כח שכלים הנבראים, שהם בעלי גבול ותכלית.
שלא יתבטלו במציאותם, ולא יהיו בגדר נבראים כלל, רק יחזרו למקורם ושרשם שהוא בחי' אלהות ממש.
והנה צמצום זה, היא סבת ההארה, שמאירות שם חכמה בינה דעת של אין סוף ברוך הוא, לנשמות אלו בעולם הבריאה.
מה שאין כן באצילות, שאינם בבחינת צמצום כל כך, אי אפשר לשכלים נבראים לקבל מהן. ולכן לית מחשבתא דילהון תפיסא שם כלל. -
לכן הוא מדור לצדיקים הגדולים, שעבודתם היא למעלה מעלה אפילו מבחינת דחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולתו יתברך.
כמו שעולם האצילות הוא למעלה מעלה מבחינת בינה ודעת לשכל נברא.
אלא עבודתם היתה בבחינת מרכבה ממש לאין סוף ברוך הוא, וליבטל אליו במציאות, ולהכלל באורו יתברך. הם וכל אשר להם, על ידי קיום התורה והמצות.
על דרך שאמרו, "האבות הן הן המרכבה". והיינו לפי שכל ימיהם היתה זאת עבודתם.
אך מי ששרש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו, ליבטל וליכלל באורו יתברך בעבודתו בקביעות, רק לפרקים ועתים שהם עת רצון למעלה.
וכמו בתפלת שמונה עשרה, שהיא באצילות, ובפרט בהשתחוואוה שבה.
שכל השתחוואה היא בבחינת אצילות. [כמו שכתוב בפרי עץ חיים בקבלת שבת], כי היא ענין ביטול באורו יתברך להיות חשיב קמיה כלא ממש.
אזי גם כן, עיקר קביעות נשמתו הוא בעולם הבריאה. [רק לפרקים, בעת רצון, תעלה נשמתו לאצילות, בבחי' מים נוקבין, כידוע ליודעין ח"ן]:
והנה: "שכר מצוה מצוה".
פירוש, שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה.
ואין לנו עסק בנסתרות, שהם צדיקים הגדולים שהם בבחינת מרכבה, רק הנגלות לנו, שאחריהם כל אדם ימשוך.
לידע נאמנה, מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו בהתגלות לבו, הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, מקומה ביו"ד ספירות דבריאה.
ועבודה בדחילו ורחימו הטבעיים שבמוחו, ביו"ד ספירות דיצירה.
אבל עבודה, בלי התעוררות דחילו ורחימו אפילו במוחו בבחינת גילוי.
דהיינו, לעורר האהבה הטבעית המסותרת בלב, להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי, אפילו במוחו ותעלומות לבו על כל פנים, רק היא נשארת מסותרת בלב כתולדתה, כמו שהיתה קודם העבודה.
הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד, הנקרא חיצוניות העולמות. ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו יתברך, שהן עשר ספירות הקדושות.
וכמו שכתוב בתיקונים, דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא, ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'.
והיינו, אפילו אם אינו עוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה חס ושלום.
אלא כמו שכתוב "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה".
פירוש, מחמת הרגל שהורגל מקטנותו. שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו, ואינו עוסק לשמה ממש.
כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים על כל פנים, להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים.
כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאת רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת, למלאת רצונו לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל, במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו על כל פנים.
וגם אהבה לבדה אינה נקרא בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות, שהיא מסותרת בלב כל ישראל, כמו שיתבאר לקמן.
וכשעוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה, לכבוד עצמו. כגון: להיות תלמיד חכם, וכהאי גוונא.
אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה, מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה.
עד אשר יעשה תשובה, שמביאה רפואה לעולם. שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו.
ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה" בודאי.
שבודאי סופו לעשות תשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר: "כי לא ידח ממנו נדח".
אך כשעושה סתם: לא לשמה, ולא שלא לשמה - אין הדבר תלוי בתשובה.
אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה, ופרחא לעילא. מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה.
ולכן, "לעולם יעסוק אדם כו'".
וכן הענין בתפלה שלא בכוונה, כמו שכתוב בזהר: