פרק מ
אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה, אין לימודו עולה אפי' בי"ס המאירות בעולם היצירה והעשיה.
כי הספירות הן בחי' אלהות, ובהן מתלבש ומתייחד אור א"ס ב"ה ממש, ובלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה', כמ"ש בתיקונים.
רק לימודו עולה להיכלות ומדורין, שהן חיצוניות העולמות, שבהן עומדים המלאכים.
וכמ"ש הרח"ו ז"ל בשער הנבואה, פ"ב: שמהתורה שלא בכוונה, נבראים מלאכים בעולם היצירה. ומהמצות בלי כוונה, נבראים מלאכים בעולם העשייה. וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה.
אבל תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות ת"ח וכה"ג - אינה עולה כלל למעלה, אפי' להיכלות ומדור המלאכים דקדושה.
אלא נשארת למטה בעוה"ז הגשמי, שהוא מדור הקליפות:
הגה"ה (כמ"ש בזהר ח"ג דף ל"א ע"ב, ודף קכ"א עמוד ב', עי' שם: ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כו' ואתער מה דאתער אי טב טב כו' ע"ש.
ודף ק"ה ע"א: מלה דאורייתא אתעביד מיניה קלא וסליק כו'.
וד' קס"ח ע"ב: קלין דאורייתא וצלותא בקעין רקיעין כו'):
וכמ"ש בזהר, על פסוק: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.
דאפילו עמלא דאורייתא, אי עביד בגין יקריה כו'.
וז"ש: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פי' שלא נשאר למטה בעוה"ז.
ואף דאורייתא וקב"ה כולא חד, שהוא ורצונו אחד?
הרי קב"ה איהו ממלא כל עלמין בשוה, ואעפ"כ אין העולמות שוים במעלתם.
והשינוי הוא מהמקבלים בב' בחינות:
הא', שהעליונים מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים.
והשנית, שמקבלים בלי לבושים ומסכים רבים כ"כ כבתחתונים.
ועוה"ז הוא עולם השפל בב' בחינות.
כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי.
וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים, עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעוה"ז, ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם.
ולכן כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה, אף שהן אותיות קדושות, ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו ית' המלובשת בהן.
- כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו ית' שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים, ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים.
דאף דלית אתר פנוי מיני', מ"מ איהו סתימו דכל סתימין, ונקרא: אל מסתתר.
וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו ית', מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה.
משא"כ באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה, דאדרבה קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנ"ל. -
מ"מ ההארה שבהן מקדושתו ית' היא בבחי' צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדבור הוא גשמי.
אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה, הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור. הואיל והיא מקור ושרש להן, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו.
לכן היא מעלה אותן עד מקומה בי"ס דיצירה או דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה, בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כו' כנ"ל.
ושם מאיר ומתגלה אור א"ס ב"ה, שהוא רצון העליון ב"ה המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן או בתפלה ובכוונתה או במצוה ובכוונתה, בהארה גדולה לאין קץ.
מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל, בעוד האותיות והמצוה בעוה"ז הגשמי. לא מינה, ולא מקצתה.
עד עת קץ הימין, שיתעלה העולם מגשמיותו. ונגלה כבוד ה' וגו' כנ"ל באריכות:
הגהה (ושם מאיר ומתגלה ג"כ, היחוד העליון הנעשה בכל מצוה ות"ת.
שהוא יחוד מדותיו ית', שנכללות זו בזו, ונמתקות הגבורות בחסדים, ע"י עת רצון העליון א"ס ב"ה, המאיר ומתגלה בבחי' גילוי רב ועצום, באתערותא דלתתא, היא עשיית המצוה או עסק התורה, שבהן מלובש רצון העליון א"ס ב"ה.
אך עיקר היחוד הוא למעלה מעלה בעולם האצילות.
ששם הוא מהות ועצמות מדותיו ית' מיוחדות במאצילן א"ס ב"ה. ושם הוא מהות ועצמות רצון העליון א"ס ב"ה. והארתן לבד היא מאירה בבי"ע בכל עולם מהן לפי מעלתו.
ואף שנפש האדם העוסק בתורה ומצוה זו אינה מאצילות?
מ"מ, הרי רצון העליון המלובש במצוה זו, והוא הוא עצמו, הדבר הלכה והתורה שעוסק בה, הוא אלהות. ואור א"ס המאציל ב"ה, שהוא ורצונו אחד, וברצונו ית' האציל מדותיו המיוחדות בו ית'.
וע"י גילוי רצונו, המתגלה ע"י עסק תורה ומצוה זו, הן נכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים בעת רצון זו):
ובזה יובן היטב, הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין ד"מ. כדכתיב: "ובשתים יעופף". [וכמ"ש הרח"ו ז"ל בשער היחודים פי"א] שהכנפים בעוף הן זרועות האדם כו'.
ובתיקונים פי': שהעוסקים בתורה ומצות בדחילו ורחימו, נקראים, בנים. ואם לאו, נק' אפרוחים, דלא יכלין לפרחא:
הגהה (ובתיקון מ"ה, דעופא הוא מט"ט, רישא דיליה י', וגופא וא"ו, ותרין גדפין ה' ה' כו'.
והיינו עולם היצירה שנקרא מט"ט, ובו הן גופי הלכות שבמשנה.
ורישא דיליה, הן המוחין, ובחי' חב"ד, שהן פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן.
ותרין גדפין, דחילו ורחימו. הן ה' עילאה, שהיא רחימו. וה' תתאה, היא יראה תתאה, עול מלכות שמים ופחד ה'. כפחד המלך ד"מ, שהיא יראה חיצונית ונגלית.
משא"כ יראה עילאה, ירא בושת, היא מהנסתרות לה' אלהינו, והיא בחכמה עילאה, יו"ד של שם הוי"ה ב"ה. כמ"ש בר"מ):
כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף, ואין חיותו תלוי בהם כלל. כדתנן: "ניטלו אגפיה - כשרה".
והעיקר הוא ראשו וכל גופו, והכנפיים אינם רק משמשים לראשו וגופו, לפרחא בהון.
וכך ד"מ התורה ומצות, הן עיקר היחוד העליון, ע"י גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן.
והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ברוך הוא והיחוד, שהן יצירה ובריאה:
הגהה (או אפילו בעשיה בי"ס דקדושה, מקום מצות מעשיות. וכן מקרא.
אבל במשנה מתגלה היחוד ואור אין סוף ברוך הוא ביצירה. ובתלמוד בבריאה.
דהיינו שבלימוד מקרא, מתפשט היחוד ואור א"ס ב"ה מאצילות עד העשיה.
ובמשנה עד היצירה לבדה.
ובתלמוד עד הבריאה לבדה.
כי כולן באצילות.
אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבי"ע. כמ"ש בפרע"ח):
והנה אף דדחילו ורחימו הם ג"כ מתרי"ג מצות, אעפ"כ נקראין גדפין.
להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה.
ואהבה בלי עבודה, היא אהבה בתענוגים, להתענג על ה', מעין עוה"ב וקבלת שכר.
והיום לעשות' כתי', ולמחר לקבל שכרם.
ומי שלא הגיע למדה זו, לטעום מעין עוה"ב, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום, ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו.
הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות, כמו שקובל עליו הנביא: "הוי כל צמא לכו למים".
כי לפי פשוטו אינו מובן, דמי שהוא צמא ומתאווה ללמוד פשיטא שילמוד מעצמו, ולמה לו לנביא לצעוק עליו הוי?
וכמ"ש במ"א באריכות: