פרק מג
והנה על יראה תתאה זו, שהיא לקיום מצותיו יתברך בבחינת סור מרע ועשה טוב אמרו: "אם אין יראה אין חכמה".
ויש בה בחינת קטנות ובחינת גדלות.
דהיינו: כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה', דאיהו ממלא כל עלמין, ומהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו', ובין רקיע לרקיע כו', רגלי החיות כנגד כולן וכו'.
וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות.
אעפ"כ נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה.
מאחר שנמשכת מהעולמות, שהם לבושים של המלך הקב"ה, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו'.
רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצות.
אך היראה עילאה, ירא בשת ויראה פנימית, שהיא נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות, עליה אמרו: "אם אין חכמה אין יראה".
דחכמה היא "כ"ח מ"ה". ו"החכמה מאין תמצא".
פירוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית'. כמ"ש "וברוח פיו כל צבאם".
ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי, ואין ואפס ממש, כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה.
ואל יוציא אדם עצמו מהכלל, שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה'. ודבורו ית' מיוחד במחשבתו כו'.
וכנ"ל [פ' כ' וכ"א] באריכות בד"מ מנפש האדם, שדבור אחד מדבורו ומחשבתו כלא ממש כו'.
וזש"ה "הן יראת ה' היא חכמה".
אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו אלא בקיום התורה והמצות ע"י יראה תתאה החיצונית.
וז"ש "אם אין יראה אין חכמה".
והנה באהבה יש ג"כ שתי מדרגות: אהבה רבה, ואהבת עולם.
אהבה רבה, היא אהבה בתענוגים, והיא שלהבת העולה מאליה.
ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה.
כנודע על מאמר רז"ל: "דרכו של איש לחזר אחר אשה".
שאהבה נקראת איש וזכר, כמ"ש: "זכר חסדו".
ו"אשה יראת ה'", כנודע.
ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו.
כי אהבה זו היא מבחינת אצילות, דלית תמן קיצוץ ופירוד ח"ו.
אך אהבת עולם, היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' א"ס ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא ממש חשיב, וכביטול דבור אחד בנפש המשכלת בעודו במחשבתה או בחמדת הלב כנ"ל.
אשר ע"י התבוננות זו ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושיה.
דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו.
ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו מקור החיים של כל התענוגים.
שכולם בטילים במציאות, וכלא ממש קמיה חשיבי.
ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם ח"ו, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים.וכמ"ש "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וגו'".
וכמ"ש לקמן.
וגם מי שאין מדת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה ע"י התבוננות הנ"ל, כמ"ש לקמן.
והנה בחי' אהבה זו, פעמים שקודמת ליראה, כפי בחי' הדעת המולידה כנודע.
[שהדעת כולל חסדים וגבורות, שהם אהבה ויראה, ופעמים שהחסדים קודמים לירד ולהתגלות]
ולכן אפשר לרשע ובעל עבירות שיעשה תשובה מאהבה הנולדה בלבו בזכרו את ה' אלהיו.
ומ"מ היראה ג"כ כלולה בה ממילא, רק שהיא בבחי' קטנות והעלם, דהיינו יראת חטא למרוד בו ח"ו, והאהבה היא בהתגלות לבו ומוחו.
אך זהו דרך מקרה והוראת שעה בהשגחה פרטית מאת ה' לצורך שעה, כמעשה דר"א בן דורדייא.
אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם, צריך להקדים תחלה קיום התורה והמצות ע"י יראה תתאה בבחי' קטנות עכ"פ, בסור מרע ועשה טוב, להאיר נפשו האלהית באור התורה ומצותיה, ואח"כ יאיר עליה אור האהבה.
[כי ואהבת בגימטריא ב"פ אור כידוע לי"ח]: